לפני שבועיים עלו טרקטורים על מגרש ריק בלב שכונת וילות במרכז הארץ. הם החלו בעבודות לקראת בנייתו של מקלט לנשים מוכות, ובכך הגיע לסיומו מאבק בן שש שנים שניהלו תושבי השכונה נגד עמותת "לא לאלימות",
שמקימה וגם תפעיל את המקלט.
המשכן החדש יחליף מקלט שהוקם באותה עיר לפני 37 שנים, ומדובר במבנה ישן שכבר אינו עומד בסטנדרטים של משרד הרווחה. "בזמנו הצלחנו לרכוש את הבית שהיינו בו, והכסף שהתקבל עכשיו ממכירתו הוא הבסיס למימון הבנייה", מסבירה רזניק. את המגרש, שעמד ריק, קיבלו מהעירייה.
המקלט החדש יקרא "בית תמר ועדה דה שליט", על שם התורמים שמשלימים את עלות הבנייה. אדריכל עמוס גולדרייך, בנה של תמר ונכדה של עדה, הוא חלק מהצוות המתכנן, יחד עם משרד האדריכלים יעקבס-יניב. זה כנראה יהיה המקלט הנוח והיפה בארץ: 800 מ"ר שפרושים על מגרש שגודלו 1.6 דונם וכוללים חדרי שינה ורחצה, מטבח וחדר אוכל, סלון ופינות ישיבה, חדרי טיפולים, גן ילדים וחצר פנימית, מחסנים וחדרים לצוות. מאחר שהשכונה מתאפיינת בבתים בני שתי קומות לכל היותר, תיכננו האדריכלים מבנה שישתלב בסביבה ורובו בן קומה אחת. כמה נשים שוהות במקלט בו זמנית?"כל מקלט קולט 12 משפחות שמונות בממוצע, בסך הכל, כ-30 ילדים. אנחנו דוחות 70% מהפניות שמגיעות אלינו – מהמשטרה, מחדרי מיון או ממחלקות הרווחה בערים – בגלל מחסור במקום. יש נשים ששוהות במקלט שלושה ימים ומחליטות לחזור הביתה ולתת הזדמנות נוספת, יש נשים ששוהות במקלט חודשיים ויש ששוהות עשרה חודשים". במהלך התקופה, מספרת רזניק, נעשית עבודה טיפולית שכוללת שיחות עם עובדת סוציאלית, פסיכולוג לילדים, דינמיקה קבוצתית, טיפולים כמו ליטוף חיות ותיאטרון בובות, והכנה לקראת היציאה מהמקלט ובניית שגרה חדשה.
התכנון האדריכלי דרש עבודת מחקר. אלימות במשפחה נוגעת בכל קבוצות האוכלוסייה, ושהייה משותפת במקלט – בתנאי צפיפות ובמצב רגשי לחוץ – מייצרת מצבים רגישים ונפיצים. "בשלב הראשון יצאנו לסיור במקלטים הקיימים", מספרת האדריכלית תמר יעקבס. "גילינו שכל המבנים הם סוג של אלתור ועבודת טלאים, בית שהעירייה נתנה ומוסיפים לו חדר או קרוואן. בכולם היו בעיות בטיחות מבחינת הילדים, כמו ריבוי מדרגות בהן הם מתרוצצים בימים גשומים או אזורים נסתרים שבהם מתפתחות תקריות. בבתים האלה חיים נשים וילדים שנמלטים מסכנה, משפחות שמנהלות מערכות יחסים מורכבות זו עם זו. מעבר לסיפור האישי של כל אחד, יש בעיה של מקום ועומס על התשתיות הקיימות. נושא תורנויות הניקיון והאוכל מקדם מתח, כמו גם קליקות שמתפתחות על בסיס מקורות ומוצא. הבנו שהתכנון צריך לאפשר למשפחות לחיות בשלום לפרק זמן ארוך".תני דוגמה.
"למקלט מגיעות הרבה תרומות. ניסינו לייצר מרחב נעים, מעין 'ארון בגדים' נוח שממנו נעשית חלוקה למשפחות. החצר ההיקפית תוכננה כחצר משק, ואזור מכונות הכביסה מוקם ליד חדרה של אם הבית, כדי לצמצם את פוטנציאל הריבים".
באיזה עוד צרכים הייתם צריכים להתחשב?"רצינו ליצור מרחב שיספק תחושת ביטחון אבל לא יראה כמו בית סוהר. הקושי העיקרי היה למצוא פתרון לעובדה שכל מהלך החיים צריך להיות בתוך המתחם".
הנשים שברחו מביתן מפוחדות וכמעט שלא יוצאות מהמקום, שסביבו חומה בגובה של כשני מטרים. לכן תוכננו החדרים סביב חצר פנימית שמתפקדת כלב המתחם – גינה מוגנת שאליה אפשר לצאת, ליהנות מאור השמש ומהצמחים. בינה לבין הפונקציות השונות – חדרי משפחה וחדרי טיפולים, חדר אוכל ופינות ישיבה – יפרידו מעברים בעלי קירות זכוכית. למשפחות תוכננו 12 חדרים: עשרה של 12 מ"ר ועוד שניים של 14 מ"ר, לנשים עם יותר ילדים. החדרים קטנים: את הדגש הוחלט לתת על המרחבים המשותפים. "רות רזניק הגדירה את גודל החדרים", אומרת יעקבס, "ואנחנו ביקשנו ליצור תחושה של בית. בכל חדר יש שלוש מיטות וארון בגדים, וכל שני חדרים חולקים חדר רחצה. היה דיון אם הנשים בבית צריכות לחלוק חדר או שכל אחת תהיה לבד. ניסינו ליצור פינה אישית מוגדרת לכל משפחה, ומרחבי ביניים שיאפשרו מפגש בין קבוצות גדולות או קטנות של אנשים". הפרוזדור השקוף שמקיף את הגינה מחבר בין החדרים ומאפשר לאחראים לראות את המתרחש סביב. לאורכו יהיו פינות ישיבה קטנות, וסלון מרכזי תוכנן באזור חדר האוכל. האדריכלים התייחסו לתכנון המקלט כאל תכנון שכונה, עם רחובות קטנים שדרכם הולכים לגן הילדים (שנהנה מחצר נפרדת), למועדון הנוער או למסעדה, שבמקרה הזה היא חדר אוכל. מותר לקוות שבהדרגה יחליפו מקלטים כגון זה את המבנים הקיימים, הבעייתיים. "אנחנו שואפים שהמודל שיצרנו יתאים למקלטים נוספים שיבנו", מסכמת יעקבס, ומוסיפה נתון: "הבניין יעמוד בתקן של בנייה ירוקה, כדי להוריד את חשבונות התפעול השוטפים".
