ילד ברלינאי זהוב שיער ותכול עיניים, כבן תשע, מגיח מעבר לפינה בשביל מסומן היטב על אופניים קטנים וקסדה גדולה, ונעצר למרגלותיו של מבצר בטון אימתני בעל חלונות צרים וארוכים.
הילד מצלצל בפעמון שצמוד לדלת פלדה צירית, ומישיר מבט לעברה של מצלמת מעקב קטנה. צלצול צורם, טריקה רועשת, והוא גורר את אופניו דרך קיר בעובי שני מטרים, במעלה חמש קומות של מדרגות מתכת, דרך תקרה בעובי שלושה מטרים, עד שהוא נפלט לפנטהאוז רחב ידיים ושטוף שמש. כאן הוא גר עם אחיו הקטן ושני הוריו, אספני האמנות קארן וכריסטיאן בורוס Christian Boros, שהפכו בונקר נאצי לביתם הפרטי.
כתבה על הבונקר (גרמנית, תרגום לאנגלית)
לאחר שתרו בין בתי חולים ומפעלים נטושים, נתקלו בני הזוג בבונקר מ-1943 שהועמד למכירה, ורכשו אותו בלי להסס. העבר האפל לא הרתיע אותם, כך מתברר, שהרי מדובר ביציקת בטון סימטרית באופן מחליא ובעיקר בלתי ניתנת להריסה. את המבצר הזה תכנן קרל בונאץ Karl Bonatz בניצוחו של אלברט שפר, האדריכל האישי ואיש אמונו של היטלר, והוא שימש כמחסה מהפצצות אוויריות של בעלות הברית בעבור עד 3,000 בני אדם.
>> לא רק בברלין: בונקר נאצי בהמבורג הפך לבית קפה
לאחר נפילת המשטר הנאצי, שימש הבונקר כמחסן קריר לפירות טרופיים, ולכן קראו לו הברלינאים "בונקר הבננה". אחרי נפילת החומה הגיעו שנות ה-90 האופטימיות, ותחת השם The Bunker הוא הפך למועדון מין - מהפרועים שידעה אירופה - מה שהוביל בסופו של דבר לסגירתו ב-1995 בעוון פריצות.
לאחר כמה שנים שבהן ננטש ועמד בשיממונו, עבר הבונקר לבעלותם הפרטית של בני הזוג ב-2004, ומלאכת השיפוץ הוטלה על משרד האדריכלות הברלינאי realarchitekturשאנשיו נדרשו לפרק ולהרכיב מחדש את הבניין, שלמעשה לא ניתן לפירוק ולהרכבה מחדש. "להפוך את זה לבניין רגיל? שכח מזה", קבעו אדריכלי הפרויקט, קספר ופטרסון, ומכאן נולד תהליך הפוך במהותו: מחיקה במקום בנייה, והרחבה פנימה באמצעות גריעה. באמצעות מקדחת יהלום פורקו כ-750 מ"ק בטון מחמש קומות הבונקר, כדי לפנות מקום לחלל תצוגה חדש: 80 חדרים בגדלים מגוונים, בשטח כולל של 3,000 מ"ר.
מיצבים, עבודות וידאו, סאונד, ציורים וצילומים מוקמו בקפידה בחללים החדשים. גובה התקרה המקורי והנמוך (2.3 מטרים) נשמר כדי ליצור חללי תצוגה מעט קלסטרופוביים, בעוד שחללים אחרים, שנפערו לגבהים של שתיים ואף שלוש קומות, הולמים יצירות אמנות ענקיות, כמו העץ של האמן הסיני איי ווי ווי:
בסיור בבניין נדמה, כי למרות עושרו הרב של האוסף, הכולל יצירות של אמנים עכשוויים מהמובילים בעולם - בהם וולפגנג טילמנס ואולפור אליאסון - יצירותיהם נבלעות בקירות הבטון החשוף שראו מחזות שונים לחלוטין בעבר; חזיתות המבנה אמנם עברו ניקוי יסודי, אבל הקירות הפנימיים נותרו כשהיו, ועליהם כתמי דם, יזע, עוד משהו וצבע ניאון.
גולת הכותרת של הפרויקט נמצאת בראש הבונקר, בקומת המגורים שנבנתה מעליו. דרך תקרה בעובי שלושה מטרים שנחצבה במרכז הבונקר, נבנה הפנטאהוז היוקרתי של בני הזוג: 450 מ"ר של עיצוב מהודק, מוקף בארבע חזיתות ומשקיף על בתי השכונה דרך מרפסת גג ירוקה, שבה נשתלו עצים ובה נחצבה בריכה גדולה.
הריהוט, המטבח ודלתות הדירה נבנו מעץ אלון, חדרי האמבטיה מאבן גיר כהה, וקירות של בטון חשוף מהדהדים את הבונקר שלמטה.
גרם המדרגות המוביל לדירה נפרד ממערכת המדרגות של הבונקר. הוא נחצב בתקרת הבטון בעובי שלושה מטרים, בעוד שמוטות הזיון נותרו חשופים.
העושר והפאר, מרהיבים ככל שיהיו, לא יכולים להסתיר את ההיסטוריה של המבנה, ולא צריך עין בלתי מזוינת כדי להבחין בה: מדובר במונומנט נאצי העומד בשלמותו בלב בירת גרמניה. מרבית הבונקרים האחרים הושמדו על ידי בעלות הברית לקראת סוף מלחמת עולם השנייה או אחריה. אדולף היטלר עצמו בילה את ימיו האחרונים - שלו ושל הרייך השלישי - בבונקר כזה, וכל הניסיונות של הסובייטים להשמידו לאחר המלחמה לא עלו יפה, עד שלבסוף נבנה בו מגרש חניה. דוגמאות אחרות אפשר למצוא בהמבורג, שם הפך בונקר אחד לבית קפה, ובונקר אחר הוסב לחנות מוזיקה בת חמש קומות, עם מועדון לילה על הגג.
מקרה נוסף, משונה במקצת, מעלה אופציה שלישית להתייחסות לבונקר: לא הפצצה, גם לא שיפוץ כולל, אלא חוסר התייחסות מוחלט. בשכונת שנברג במערב ברלין, בונקר עצום ממדים שנבנה ב-1943 נותר כפי שהיה בלב השכונה, ומסביבו נבנה שיכון ציבורי. בלוק המגורים נמתח מעל הכביש, מטפס מעל הבונקר (תוך שמירה על מרחק ביטחון של מטר וחצי ממנו) וממשיך בצידו השני. המחזה משונה ומבדר, ונדמה כי מלבד הצמחייה שהחלה לטפס על הקירות החשופים, ומעט גרפיטי, לאיש לא אכפת מהמונומנט הנאצי.
הבונקר שהפך לגלריה ולפנטהאוז הוא רק עוד דוגמה לשימוש מקורי, אבל בורוס מסכים שזהו שימוש יצירתי במיוחד. "אני מסתכל על הבניין ולא מאמין שאני גר כאן", הוא אומר.
בני הזוג מארחים סיורים קבועים בבניין ומעידים שהם "בעצם אף פעם לא לבד".
באחד הראיונות, אגב, ציין בורוס שהוא אינו נפגע מכך שמרבית המבקרים מתעניינים במבנה ולא באמנות המוצגת בו.
"השגריר הישראלי ביקר אצלנו והתעניין בשימור הזיכרון ההיסטורי של המבנה", סיפר. "הוא יצא עם ידע רחב באמנות עכשווית, וזה הרווח שלנו".
מוסיפה אשתו, קארן: "אי אפשר לשכוח את העבר כשגרים במבנה מפלצתי כזה, החי ונושם, בלית ברירה, את נוכחותו הכוחנית והעוצמתית".
