סטודנטים לאדריכלות באוניברסיטת אריאל יצרו שני פתרונות למגורים מהירים וזולים, שאותם קל לייצר, לשנע ולהרכיב בכל מקום בעולם במקרה חירום של מלחמה או אסון טבע. גם אנשים ללא כישורים טכניים אמורים להצליח להרכיב לעצמם את המבנים הללו, שחלקיהם עשויים במידות קטנות יחסית, ואפילו ילדים יוכלו להשתתף במלאכה.
בכל אחת משתי הקבוצות השתתפו 13 סטודנטים. התהליך נפתח בעבודה עצמית במשך חודש, ואז נערכה הצבעה קבוצתית על העבודה הטובה ביותר שתפותח ותיבנה יחדיו. "היה חשש שאנשים לא יעבדו כשהם תלויים באחרים", מספר הסטודנט שוקי וייסברד, "אבל כולם נרתמו ואף אחד לא התחמק מעבודה". בסופו של תהליך, נדרשו שתי הקבוצות לבנות את ההצעות שלהן בקנה מידה אמיתי.
הצעה ראשונה: אוהל לימים הראשונים
צוות אחד, בהנחיית פרופ' רון נברו, יצר מחסה לימים הראשונים לאחר אסון. מדובר באוהל ששטחו 10.4 מטרים רבועים, שעשוי קני במבוק (הקונסטרוקציה), צינורות פלסטיק (המחברים), לוחות עץ וקורות עץ (הרצפה והבסיס) וטקסטיל (המעטפת). את המבנה, שנועד לאכלס עד ארבעה דיירים, מלווה חוברת הרכבה בשפה גרפית פשוטה שמזכירה את חוברות ההדרכה של "איקאה". הסטודנטים הציגו את תהליך ההרכבה הפשוט, שאורך 20 דקות; לטענתם, אדם בלתי מיומן יוכל לבנות את האוהל בתוך שעה. עלות החומרים לסטודנטים הייתה 700 שקלים, וייצור המוני יוכל להוזיל משמעותית את המוצר.
הצעה שנייה: בית לכמה שנים
את הפתרון המורכב יותר, המתאפיין ביצירתיות ובתעוזה וממשיך מסורת של בנייה מהירה באדריכלות, הציע הצוות השני. בהנחייתו של האדריכל מתי אבשלומוב, תיכננו הסטודנטים מחסה לשלב מאוחר יותר אחרי אסון - פתרון שאפשר לשהות בו כמה שנים ושניתן לשלב בו מערכות מים, ביוב וחשמל. זהו חדר בצורת משושה ששטחו 20 מטרים רבועים, והוא יכול להיבנות בתוך 24 שעות. הוא יכול להיצמד לחדרים נוספים בצורה מודולרית, כדי להרכיב בתים בני כמה חדרים וסביבות מגורים שלמות על בסיס יחידה בודדת. הסטודנטים הדגימו זאת כאשר בנו שתי יחידות דיור צמודות, שבאחת מהן יש חדר שירותים והשנייה מוגבהת מעל הקרקע במטר אחד, כדי להציע שטח לגינת ירק או לגידול בעלי חיים למאכל - כפתרון להספקת מזון עצמית שסביר להניח שיהיה קשה להשגה.
המבנה עשוי לבני עץ, רעיון של הסטודנטים. הלבנים חלולות ומאפשרות להטמיע בהן תשתיות או מילוי בחומר מבודד חום וקור לפי תנאי האקלים באזור שבו יתרחש האסון. "למדנו שאוהלים ומכולות הם הפתרונות המקובלים בתחום, אבל באף אחד מהם לא מצאתי פתרון שיאפשר לדיירים לבנות או לעצב בעצמם את סביבת המגורים", מספרת רייצ'ל ליקונן, שהגתה את הבסיס לרעיון של הקבוצה. "ביקשתי ליצור מבנה שיהיה מודולרי גם מבחינת המבנה עצמו, שיוכל להתפתח למארג, וגם מבחינת החלקים שמרכיבים אותו, שיקלו את הייצור והבנייה". צורת המשושה נולדה מתוך משחק צורני שמטרתו הייתה שימושית – לחסוך בחומרי בנייה כאשר מצמידים יחידה ליחידה.
"רצינו משהו קליל ולכן גם החלקים קטנים", מסביר סאדק אבו סעדה, חבר הקבוצה. "המצאנו בלוק במודול קבוע. ההשראה באה מלבני לגו". כאן נכנס היבט השינוע: היחידה נבנתה מכמות של חומר גלם, כדי לשנע במכולה אחת חומר גלם שמספיק לבניית 15 יחידות. המבנה יקר יותר: אבו סעדה מספר שעלות ההקמה של שתי היחידות הסתכמה ב-10,000 שקלים; גם כאן, הוא משער שהעלות עשויה לצנוח אם מדובר בייצור המוני.
בשבוע שעבר נפגש אבשלומוב עם סגן מושל מחוז שנז'ן בסין, שהביע עניין בפרויקט לצורך ייצור המוני. בעקבות הפגישה הועברה ההצעה למחלקת ההנדסה והחלו מגעים עם חברה מקומית.
>> זוכה פרס פריצקר, שיגרו באן, מתמחה במגורים אחרי אסון
גודוביץ' עשה את זה קודם
באופן משונה, הסטודנטים ביצעו את הפרויקט מבלי להכיר את אחד הפרויקטים הייחודיים בתולדות האדריכלות הישראלית: מארג המבנים שיצר האדריכל ישראל גודוביץ' בחצבה, שבצפון הערבה. את הפרויקט, שנועד לשרת את בית ספר שדה חצבה בסוף שנות ה-60, הגה גודוביץ' עוד בהיותו סטודנט באמצע שנות ה-50, והוא זכה לכינוי "אוכפים" בשל צורתו המשושה המזכירה אוכף המיועד לישיבה על גב סוס.
בהיבט הצורני המבנים זהים, אלא שגודוביץ בחר לייצר את היחידות מרכיבי בטון מתועשים, כדי שיצליחו לתפקד כמבני קבע במשך עשרות שנים. ואכן, למרות העובדה שמרבית המבנים עומדים כיום נטושים, בחלקם עדיין מתגוררות משפחות של עובדי בית ספר שדה. בספר Architecturology שסיכם את רעיונותיו ויצא לאור ב-1967 (תרגום של פרק ממנו מופיע בספר "הפרויקט הישראלי"), מציג גודוביץ' בקצרה את רעיון היחידה שהמציא, תיאור המתאים גם ליחידה שיצרו כעת הסטודנטים: "מבנה חוליות אוכף – בלי הפרדה בין אלמנטים אופקיים לאנכיים, העוקב אחר הזרימה הטבעית של הכוחות ברצף סינקופי, יוצר רשת פנימית, יחידות טרומיות סטנדרטיות המתחברות ליצירת מוצר לא-סטנדרטי, הניתן להתאמה לצרכים ולנוף".
פתרונות מגורים לאכלוס מהיר מעסיקים את ממשלות ישראל מאז הקמת המדינה, כאשר הוקמו המעברות לקליטת העולים החדשים מאירופה, מאסיה ומצפון אפריקה. הם שוכנו באוהלים, בצריפי פח ובצריפי עץ - חלקם מתועשים וחלקם לא. ב-1990, כאשר גל העלייה העצום מברית המועצות המתפרקת שטף את המדינה, נבחר הפתרון של קרוואנים.
בימים אלה, משרד הבינוי והשיכון שוקד על הצעות שאמורות לאתר פתרונות מן המוכן למגורים לאחר אסון, הן ברמת המוצר עצמו והן בתכנון סביבות המגורים. אלא שמשרד השיכון, שהוביל בעבר את תחום פיתוח פתרונות מגורים, הפסיק לפתח רעיונות חדשים – והנה ההזדמנות לשלב גם את נציגי הדור הבא של האדריכלים הישראלית. הנה, 45 שנה מאז שהשלים גודוביץ' את הפרויקט בחצבה, ואפילו לא באופן מודע, מתעורר הפרויקט לחיים חדשים באריאל, ואולי בעצם בסין.
- לאתר הפרויקט
- צוות התכנון בהנחיית אדריכל מתי אבשלומוב: אופיר בקר, רייצ'ל ליקונן, לירז חצב, איציק לדקאני, לירון עדני, לירון נר גאון, יקיר צרפתי, שיר יחזקאל, רוי מרסי, יוסי מצגר, נופר פנסו, סאדק אבו סעדה, שוקי ויסברט;
- צוות התכנון בהנחיית פרופ' רון נברו: ארז בדר, מור עזריאל, אסף דדש, נעה רומפלר, שרית גורמזנו, לינור ליאני, מוריה שרון, מאי הללי, ליאת גולן, מלובני בני, צופיה ויזל, ליטל גרינברג, דימה אוצ'יטל
