ועדת השרים לחקיקה אמורה לאשר תיקון לחוק התכנון והבנייה, שיכשיר ועדה בעלת סמכויות נרחבות לאישור הקמתם של מתחמי דיור בהיקף גדול. הוועדה תוכל לאשר בנייה במתחמים שהממשלה הגדירה כמועדפים לבנייה למגורים. במשרד האוצר ובמשרד ראש ממשלה משוכנעים שמערכת התכנון במתכונתה הנוכחית אינה יעילה, ואינה מסוגלת לאשר את המספר הנדרש של יחידות דיור לבנייה.
אדוני השר, עוד ועדה היא הפתרון למצוקת הדיור?
ברפובליקת ויימאר, לאחר מלחמת העולם הראשונה, שונתה שיטת המיסוי כדי לאפשר בנייה של דיור מינימלי לתושבי הערים. אדריכלים מהשורה הראשונה נטשו את עיסוקיהם כדי להיות שותפים לשדה הניסויים החדש של הדיור הציבורי. חברות בנייה פיתחו שיטות וטכנולוגיות חדשות, והמחקר והכתיבה על הנושא היו אינטנסיביים ופוריים. לזה הייתי קוראת בשפתך, אדוני השר, "גיים צ'יינג'ר (game changer)", שינוי משמעותי בשוק הנדל"ן.
גודל הדירה המתוכננת להשכרה במתחמים החדשים הוא 85 מ"ר. כיצד נקבע הגודל הסטנדרטי הזה? מדוע אין גיוון והתאמה לאוכלוסיות ולמיקום ספציפי? מדוע אין הבחנה מהי דירה עירונית? מדוע אין כאן דיון תכנוני-עיצובי-נדל"ני מעמיק ובנייה דמותאמת לסוג האוכלוסייה המאכלסת את העיר? הנה דוגמה: בתל אביב-יפו, 31% מהתושבים הם צעירים בני 18 עד 34 – שרובם חיים בדירת שותפים או בגפם.
אין כאן ניסיון רציני להתייחס לסוגייה תוך דיון מעמיק וממצה, באמצעות תחרויות ועידוד של יזמות מקיימת. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פירסמה, כי 60% מבתי האב בישראל הם "משפחות אחרות". במלים פשוטות, מדובר בהורים יחידניים, בזקנים, ברווקים ורווקות ועוד אזרחים שאינם משתייכים למודל המשפחה הקלאסית. 60%, לא פחות. מישהו נתן את הדעת על כך? המציאות זועקת לפתרונות המביאים לשולחן חשיבה אסטרטגית מהצד התכנוני-עיצובי, ואילו היזמים והקבלנים, בעידוד הרשויות, נותנים פתרונות מגירה לדירות שלושה חדרים בלבד.
>> ניתוח שכונה: אם המושבות החדשה, פתח תקוה
>> ניתוח שכונה: פסגות אונו, קרית אונו
>> ניתוח יישוב: צור יצחק
דירת המינימום הישראלית צריכה לקטון
הנגזרת הישירה של שטח הדירה הוא המחיר, והמחיר יקר. לכן, צריך לבנות גם דירות קטנות יותר וזולות יותר. גודל יחידת הדיור המינימלית במדינה נקבע בהתאם לחוזר מנכ"ל, המגדיר מינימום של 55-60 מ"ר. במונחים עולמיים, מדובר בדירה גדולה. בתל אביב, שכר דירה לדירה כזאת נע בסביבות 5,000-7,000 שקלים. זהו ניצול של אזרחים ושעבוד לשוק נדל"ן חסר הגיון.
אדוני השר, האם באמת אתה פונה לסין כדי לבצע את בניית המתחמים? אם באמת הולכים לקראת מהלך גדול של הקמת מתחמי דיור גדולים, צריך לפתח בנייה מקומית מתועשת. זה הזמן להשקיע בתעשיית היי-טק לבנייה שתעסיק כאן אנשים, ולא תייבא קבלנים ושיטות סיניות. בלתי נתפס שבתחומים המשיקים לטכנולוגיות השונות אנחנו מתקדמים ומובילים, ורק בתחום הבנייה אנחנו נסוגים לאחור. חומרי בנייה חדשים, מהלכים של מיחזור, וטכנולוגיות בנייה חכמות יכולות לחסוך למדינה זמן וכסף.
אילו המדינה והרשויות היו מפגינות גמישות תכנונית ומקיימות תחרויות אדריכליות במטרה לחולל חדשנות בתכנון הסביבה, בטווח הארוך הן היו קוטפות את הפירות. גם אם תחרויות הן תהליך ארוך יותר מהקמת ועדה שתאשר בנייה בלי מחשבה תחילה, בטווח הארוך יש בהן יתרון משמעותי: הן יכולות להיות מעבדה של פתרונות תכנוניים עם חשיבה על טכנולוגיות חדשות.
מייקל בלומברג, ראש עיריית ניו יורק הקודם, הבין את הצורך בגמישות תכנונית ולכן יזם ומימן תחרות אדריכלים לדיור בר השגה של דירות-מיקרו. זאת, כדי להקטין את השטח המינימלי של דירה ולעצב אותו לפי אורח החיים של הדיירים. היה שם שיתוף פעולה בין צוותי אדריכלים לחברות קבלניות, והתוצאה היא בנייה חכמה, פשוטה, מהירה וחדשנית.
יחידת הדיור הזוכה, בתכנונם של NArchitects, גמישה במהותה. גם המעטפת האדריכלית שלה היא מערך גמיש, שנראה כמבנה סולידי אך מאפשר העמסה של יחידות מגורים והפחתתן לפי הצורך. למיקרו-דירה יש חזית שקופה ופתוחה לעיר, משום שהחיים בשטח מצומצם מצריכים ניכוס שטחים שאינו בבעלות, כמו נוף. היתרונות של הפתרון שנבחר הוא שפנים היחידה בנוי ממערכות של מחיצות ניידות: אחסון וריהוט, מרכז אלקטרוניקה, מסך גדול, חדר שינה מתקפל, שולחן אוכל על גלגלים עם מקום ואפשרות אחסון. איך יודעים שכל זה עובד? מייצרים אב-טיפוס בגודל אמיתי ובודקים.
יש גם גישה אחרת, למשל זו של האדריכלית אן לקאטון, שמתמחה בתכנון מערכי דיור ציבורי בצרפת. במתחם מגורים לאוכלוסיית מהגרים מעורבת, היא הציעה לא להתייחס לשטח הדירה כי אם לתקציב המוצע למ"ר. לקאטון יצרה שיטה שבה שטח הדירה הוכפל מ-60 מ"ר ל-120 מ"ר, כאשר לדירה קצוות פתוחים. הדירה אינה גמורה בפטפוטי גרניט פורצלן, אלא עשויה כמעין לופט עם רצפת בטון, והיא מחולקת לחדרים אך ורק באזורים הנחוצים. תמיד אפשר להמשיך ולחלק אותה. לעתים, חלק מהשטח הוא "חממה" הבנויה מחומרים זולים. הדייר צריך שטח וגמישות תכנונית, והוא מקבל הרבה ממנה. אפשר להניח שהוא מעריך זאת.
מקרי מבחן אלה מלמדים, כי בעולם חושבים ביצירתיות על דיור בר-השגה לקנייה ולהשכרה. המעצב והאדריכל הם חלק אינהרנטי מהתהליך. פרויקטים אלה נמצאים בתוך ערים: חלקם מזהים קרקע פוטנציאלית, וחלקם משתמשים מחדש במבנים ובתשתיות קיימות. הנטייה בעולם היא לעבות מרקמים עירוניים ולהתבסס על תשתיות קיימות ולשפר אותן, ולא לבנות תשתיות חדשות שמזיקות לסביבה, מבזרות את המבנים ומעדיפות שכונות חדשות על פני חיזוק השכונות הקיימות ועיבוי מרקמים עירוניים.
אדוני השר, המהלך שאתה מוביל קטן מדי, לא משנה סדרי עדיפויות, לא מפתח טכנולוגיות בנייה ותעשייה מקומיות, מתעלם מהתמהיל האנושי הישראלי, ומעדיף אוכלוסיות מסוימות על פני אחרות. אתה משחזר טעויות קודמות, וסיכוייך להשפיע על משבר הדיור – קלושים.
>> בחיפה: מגדל של דירות קטנות להשכרה בלבד
