"אני אוהב את הרעיון של קמפוס בלב אזור עירוני שוקק, עם כל האנרגיה והגיוון שהוא מספק", הצהיר ג'ק דורסיי, מייסד "טוויטר", ביום שבו חנך את בניין המטה של החברה בלב שכונה סטנדרטית בסן פרנסיסקו. במקום חלל עבודה מרוחק מהעיר, עברו עובדי "טוויטר" לבניין אר-דקו
טיפוסי וישן (1937), כשעיצוב הפנים - כצפוי מחברת אינטרנט טרנדית – הוא רצף של חללי "אופן ספייס" מעוטרים בטקסטורות צבעוניות, עם חומרי גמר חשופים כמו פלדה, עץ ובטון, ופינוקים מתבקשים כגון חדרי כושר ויוגה, קפיטריה וגג שנעים לצאת אליו להפסקה.
>> מחקר הוכיח: Open Space מגביר את המרירות
טוויטר לא לבד. גם ענקית המסחר המקוון "אמזון", ומיזם השכרת הדירות "AIRBNB", החליטו להתמקם במרכזי הערים האמריקאיות (סיאטל וסן פרנסיסקו, בהתאמה), ולהעדיף את הקצב השוקק של המטרופולין על פני מגרשי החניה הענקיים שאפשר לקבל במרכזי תעסוקה רחוקים מהעיר. העובדים יכולים לראות מהחלון את הרחוב השוקק, לרדת בצהריים למטה וליהנות מארוחה משובחת, לצאת לבילוי משותף אחרי שעות העבודה, ולקחת אוטובוס הביתה (אם הם לא גרים במרחק הליכה).
בצד השני של המתרס מתייצבות הענקיות – אפל, אינטל, גוגל, סיסקו ועוד – שמתנכרות לעיר הגדולה ומייצרות קופסאות-עבודה ענק שטובלות בעיקר במגרשי חניה. בחודשים האחרונים מתחדד ההבדל בין שני סוגי החברות, והופך לאחד הסמלים המתוקשרים של אי-השוויון בארצות הברית. פריחתו המחודשת של עמק הסיליקון והמתעשרים החדשים שלו, שבאים לגור בסן פרנסיסקו, הפכו את מחירי הדיור בה לבלתי נסבלים בעבור תושבים רבים (לאחרונה התפרסם שהיא קפצה למקום הראשון במחיר שכר דירה בארה"ב, בעוד שניו יורק מדורגת רק במקום השישי), והכעס מנותב כלפי חברות ההיי-טק הענקיות שגורמות לכך בעקיפין.
ספקולציות וליל הבדולח
החיכוכים בין מעמד הביניים לעשירי ההייטק הביאו להפגנות מחאה של תושבים מול האוטובוסים של "גוגל", שמסיעים
את העובדים אל מטה החברה (המרוחק מהעיר 60 קילומטרים). ענקית החיפוש השתמשה עד לא מכבר בתחנות האוטובוס הציבוריות בחינם, דבר שאסור באופן גורף בעיר, ותושבים זעמו על המחיר האפסי שהיא משלמת לעומת המחיר הגבוה שהם צריכים לשלם: מחקר חדש של אוניברסיטת ברקלי מצא,
שמחירי השכירות בבניינים הסמוכים לתחנות ההסעה של גוגל קפצו ב-20% לעומת מיקומים מקבילים בעיר.
התחושה שההייטקיסטים המפונקים פוגעים ביכולת ההישרדות של התושבים, ושמערכת התחבורה הציבורית מופרטת לטובת בעלי ההון, הביאה למחאה הקולנית, שכבר הביאה לשינוי אחד: הרגולטורים העירוניים מתחילים לגבות מס בסך דולר בעבור שימוש יומי של החברה בכל תחנה. יחד עם הפריבילגיות וההתנהלות החשאית, מגיעות גם הספקולציות. לאחרונה הן השתוללו סביב מבנה ענק שהוקם על אסדה במפרץ סן פרנסיסקו. הן "גוגל" והן החברה שרשומה כבעלת הדוברה לא הוציאו הגה, וכל שנותר לתקשורת המקומית הוא לשאול אם מדובר במרכז מידע צף, או שמא באולם תצוגה לגאדג'טים.
להגנתם של ההייטקיסטים המותקפים יצא מולטי-מיליונר בן 82, תומס פרקינס, שצבר את הונו בקרן ההון סיכון VPCB שממוקמת בעמק הסיליקון, בעסקי יאכטות ואחוזות (והוא גם בעלה לשעבר של הסופרת דניאל סטיל). הוא בחר לסנגר על העובדים המותקפים במאמר משונה ב"וול סטריט ג'ורנל", שבו הוא משווה את הציבור האמריקאי המוסת-לכאורה (אותם 99% שאינם האלפיון) לעם הגרמני תחת השלטון הנאצי; את 1% הנותרים (האלפיון), פרקינס השווה ליהודים. את ההתרחשות העכשווית הוא הגדיר כ"צאצא מתקדם" של עליית הנאצים, כזה שעלול להוביל למעשה דומה ל"ליל הבדולח" ב-1938; לא פחות.
הוויכוח הסוער הוא הזדמנות להעיר את המעצבים והאדריכלים – שחוג הלקוחות שלהם נמצא משני צידי המתרס – כמו גם שוחרי העירוניות. מדיניות השטחים הפתוחים בסן פרנסיסקו, שמזכירה את זו של תל אביב-יפו גם אם בתלבושת אחרת, מחייבת את החברות להפריש שטחים לרחוב ולציבור. כאשר חברה ממוקמת בלב המרקם הבנוי העירוני, הציבור מרוויח גינה קטנה, בית קפה שהחברה מתפעלת, גלריה וכדומה. נכון, חברות גדולות מפרישות מס חברות (חלקן נהנה לחילופין מהטבות מס ענקיות), אך הציבור לא מרגיש את התרומה באופן ישיר. יותר מכך, החברות המנוכרות הללו – גם בארה"ב וגם כאן - מסתגרות מאחורי גדר. אין בינן לבין הציבור כל קשר עין, ועלות ההקמה של התשתיות למרחבים המרוחקים הללו אינה חוזרת לציבור. זאת, בניגוד לשטחי משרדים במרכזי הערים.
מה כבר תעשה קופרטינו
אם חברות האינטרנט הקטנות בוחרות להשקיע בעיצוב פנים, מאחר שהמעטפת היא בניין קיים כחלק מרקמה עירונית קיימת, הרי שהענקיות נוטות להתרברב באדריכלות גרנדיוזית, נוצצת, "ירוקה" וכמובן חתומה בידי אדריכל-על ממותג. לאחרונה אישרה מועצת העיר של קופרטינו, פרוור בן כ-60 אלף נפשות בעמק הסיליקון שידוע בעיקר בגלל החברה שממוקמת בו, את בניית המטה החדש שלה בתחומי הפרוור. מדובר כמובן ב-Apple, שבזכותה הפכה קופרטינו לשם שמתגלגל בפיהם של מיליונים ברחבי העולם.
"האימפריה החדשה של אפל", "חללית-האם", "צלחת מעופפת" – אלה כמה מהכינויים שהודבקו מיידית לבניין המטה החדש, בתכנונו של האדריכל הבריטי נורמן פוסטר. הבניין ישתרע על פני 260 אלף מ"ר, שיתחלקו בין ארבע קומות. העיגול החלול יתפוס בלוק עירוני שצלעו הארוכה מתארכת לכדי 1.2 קילומטרים וצלעו הקצרה ל-750 מטרים. המתחם ישרת 13 אלף עובדים, שיחנו ב-10,900 חניות, יאכלו בחדר אוכל ששטחו 5,500 מ"ר, ויוכלו לצפות מהחלונות השקופים והמזוגגים היטב ב-7,000 עצי פרי שיינטעו בחצר הפנימית הענקית – שזיפים, משמשים, אפרסמונים ו, איך לא, תפוחים. על אף שהמגה-סטרוקטורה מתעלמת מהעיר, ותיבנה על חורבות האנגרים ישנים ועצים ותיקים שייעקרו, מבטיחים המתכננים כי הבניין "ירוק": הגג יחופה בתאים סולאריים על פני 65 אלף מ"ר ויצרוך 100% אנרגיה מתחדשת. הסופרלטיבים האקולוגיים שימשו בסיס להצדקת צעצוע גרנדיוזי נוסף: הבניין החדש של "פייסבוק" במנלו פארק, גם הוא בעמק הסיליקון, כשהתכנון במקרה זה הופקד בידיו של האדריכל-כוכב פרנק גרי.
פקידי העירייה של קופרטינו, כך נכתב במגזין Vanity Fair, לא ממש יכלו להגיד לא למסים שיורשיו של סטיב ג'ובס עומדים לשלם לעירייה באופן קבוע. זה מזכיר במשהו את ההחלטה להעניק ל"אינטל" הטבות מפליגות כדי שתקים את מפעליה בקרית גת, הרחק ממרכז העיר, תוך החמצה של ההזדמנות להשפיע לטובה על עיר פיתוח.
תיאורטיקן העירוניות, ריצ'ארד פלורידה, טוען שמעבר של חברות סטארט-אפ למרכזי הערים הוא מגמה עולמית שמסתמנת בערים שונות בעולם - ניו יורק, בנגלור, לונדון, ברלין וגם תל אביב (שדרות רוטשילד מושכות בשנים האחרונות חברות הזנק רבות). במשך שנים, חברות גדולות נהגו להתמקם מחוץ לערים, כשהריכוז הבולט ביותר קיים בעמק הסיליקון. פלורידה אומר שהנוהג הזה נמשך, אלא שבמקביל לו יש חדירה בלתי פוסקת של "רעיונאים" לכל מקום. רעיונות, כך הוא טוען, צומחים במקומות אורבניים צפופים, ומאחר שהפעילות הכלכלית כבר לא מתרכזת רק במקומות שהוכתבו מלמעלה ובמקום אחד, הצלחות כלכליות יכולות להתממש מדירתו של כל אחד - במיוחד אם היא נמצאת בלב מטרופולין.
החושים החדים של AIRBNB
מי שבחרה להתחבר לעם היא Airbnb, שמשווקת דירות להשכרה לתקופות קצרות באלפי ערים בעולם. החברה חנכה את משרדיה בהאנגר תעשייתי בן 100 שנה בלב סן פרנסיסקו, שעיצובו מזכיר את הדירות האופנתיות שמככבות באתר, ושחלק מהחללים בו תוכננו בהשראת טיול בעיר זרה - כמו אמסטרדם, פריז וניו יורק.
כאשר סערו הרוחות בסן פרנסיסקו סביב גוגל, הכריזה החברה כי תפתח את משרדיה לקהל הרחב, לאפשר שימוש בחללי הכיתות בערבים ובסופי נשבוע, ולשבת בספרייה שמכילה ספרי עיצוב ותכנון. החושים התקשורתיים היו נכונים, גם אם עוררו רוגז על אופורטוניזם, ובסך הכל נדמה שהמהלך התקבל בברכה – גם בזכות המרחב הציבורי בקומת הרחוב, שאותו הקצתה החברה לעיר ולתושביה.
ענקית אחת שכן החליטה לחזק את העיר במקום להתרחק ממנה, היא Amazon. כפי שכתב כאן מיכאל יעקובסון, אמאזון עומדת להקים את המטה שלה במרכז סיאטל - בין השאר תוך הקמת בועות שקופות בלב העיר – במהלך שעשוי לחזק את העיר שנחלשה מאז המשבר הכלכלי של 2008.
מגמה מעורבת גם בישראל
אם יש שנאת עשירים בישראל, היא אינה מופנית כלפי עובדי ההיי-טק אלא כלפי טייקונים שאינם משלמים את חובותיהם. הדמיון לארה"ב כן ניכר באדריכלות ההיי-טק, שמופיעה בפארקי תעשייה מנותקים בשולי הערים והכבישים המהירים, בעוד שהסטארט-אפים הזריזים מעדיפים להישאר בעיר ובלב העניינים. יש, כמובן, היגיון מאחורי ההבחנה הזו: האדריכל אורי הלוי, שמשרדו מתכנן חללי משרדים, מסביר ש"חברות גדולות זקוקות לעשרות אלפי מטרים רבועים, ולכן מעדיפות לבנות בניין אחד גדול מחוץ לעיר. לעתים מדובר בחיסכון של מיליוני שקלים בשנה", בעוד שהקרבה לתחנת רכבת ולקצב העירוני קוסמת בעיקר לחברות אינטרנט ולצעירים.
וכך, חברות גדולות יוצאות לאזורי התעשייה המרוחקים, כמו מת"ם בחיפה, רמת החי"ל בתל אביב או איירפורט סיטי סמוך לנמל התעופה בן גוריון. הלוי סבור ש"צריך לבנות בניין אחד כזה (כמו מטה "אפל", נ"ר) כדי לראות איך זה עובד. זה אזור פרוורי, אלה חברות שדורשות שטח גדול, והבניין לא מתמקם במרקם של סמטאות עתיקות".
הלוי עצמו תיכנן את חללי הפנים בעבור שני סטארט-אפים ישראליים: wix, שמשרדיה ממוקמים בנמל תל אביב (4,000 מ"ר); ו-Fiver שעברה לאחרונה מבנימינה לגדותיו של האיילון בתל אביב. על תכנון "פייבר" (2,000 מ"ר) הוא אומר: "שאפנו לעצב מקום שמאפשר לשבת בעבודה בלי נעליים, עם צבע וחומרים מסביב, אבל שלא ייראה כמו תפאורה או סט תיאטרלי".
המשרדים מתפרשים על פני שבע קומות, ששטח כל אחת מהן הוא 300 מ"ר. האדריכלית האחראית, עינת להב-אביגור, מספרת שהלקוחות רצו אופן-ספייס עם מחיצות רב-שימושיות. התוצאה היא קוביות עץ בגדלים שונים, שניתנות לחיבור בווריאציות שונות ויוצרות מחיצות ורסטיליות. מכיוון שהלקוחות רצו "לופט עם טוויסט, מקום צעיר ומגניב", נעשה שימוש בפלאטה המשלבת בין תקרות חשופות, חיפויי קירות מעץ אלון מפירוק, רצפת בטון ופרקט, ופריטי תאורה וישיבה משוק הפשפשים.
ההזדמנות. ינצלו אותה?
כפי שההצלחה של סטארט-אפים אמריקאיים רחוקה מלקבור את תאגידי עמק הסיליקון, עוד רחוק היום שבו הייטקיסטים תל אביביים יוכלו להתחרות בשכר הדירה הנמוך ובהטבות המס בפרוורים. המחאה החברתית שהתעוררה לפני כשלוש שנים בשדרות רוטשילד, ושהתעוררה לאחרונה מחדש בלב סן פרנסיסקו, יכולה להיות בסיס לפשרה בין הציבור לבעלי ההון: בנו בעיר פרויקטים "מחוץ לקופסה", ולא קופסאות מחופות אלומיניום מחוץ לעיר, והפרישו שטחים ציבוריים לאזרחים. העשירים ירוויחו אהבה, והציבור ירוויח את הרחובות בחזרה. אמאזון כבר עושה את זה; שווה לנסות.
>> איך נראים המשרדים של eBay בנתניה - והאם הם עירוניים?
