לפני כשנתיים הכריזו ראש עיריית רמת גן צבי בר ויו"ר התאחדות הכדורגל אבי לוזון, כי ברצונם לשדרג את אצטדיון רמת גן לסטנדרטים המקובלים באירופה. אצטדיון בן 55 אלף מושבים, כפי שהם שואפים לבנות, הוא פרויקט ענק שעשוי לעלות עד כמיליארד שקלים, אך הפרויקט כולו מתנהל הרחק מעיני הציבור. האצטדיון הקיים ייהרס וייבנה מחדש במתכונת גדולה וחדשנית; כדי לממן את הפרויקט ייעשו שינויים מפליגים במתחם מרכזי ששטחו כ-170 דונם; וכעת מתברר שהמדינה אינה מתכוונת לממן את המהלך. אם כן, מי יממן?

על מלאכת ניהול הפרויקט אמון ניר פרצלינה, מי שניהל את "חברת היכלי הספורט בתל אביב". לצורך העניין הזמינו בר ולוזון ארבעה צמדים משולבים של משרדי אדריכלים – זרים וישראלים – לתחרות סגורה. זהות האדריכלים נשמרה בחשאי, כמו שאר הפרטים בפרויקט הזה.

בר ולוזון הכריזו כי הטוטו יתרום מאות מיליוני שקלים לטובת הבנייה, אך האם יש כיסוי להצהרה הזו? "הטוטו לא עומד מאחורי הפרויקט ולא מתכוון להעביר כספים לצורך מימונו", הבהיר דובר הטוטו בתשובה לשאלת Xnet. האם המדינה תשתתף בפרויקט היקר? ממשרד האוצר נמסר כי "כל הנושא באחריות עיריית רמת גן. אין שום מקור כספי שקשור לאוצר". פרצלינה עצמו מבטיח כי "הפרויקט מממן את עצמו. הדברים סגורים ונעולים ובקרוב נסביר אותם, גם את תשתכנעי".

אצטדיון לאומי? משרד הספורט לא חושב כך

שני הגופים שמקדמים את הפרויקט – העירייה וההתאחדות, בשיתוף מינהל מקרקעי ישראל – מדגישים כי אצטדיון רמת גן ימשיך להיקרא "האצטדיון הלאומי". פעם הוא אכן היה ללא תחרות, אך כיום המצב שונה: שני אצטדיונים מפוארים נבנים בירושלים ובחיפה, והם כבר סומנו כראויים לארח משחקים בינלאומיים. זאת ועוד: ברמת גן נערכים בכל שנה משחקים בינלאומיים ספורים בלבד, וקבוצת הכדורגל העירונית אינה משתתפת בטורנירים בינלאומיים. כששאלנו את משרד הספורט מהו מעמדו של האצטדיון "הלאומי" ברמת גן, התברר כי "ממשלת ישראל הינה הגורם היחיד ובעלת הסמכות הבלעדית להכריז על גוף כלאומי, ועד כה לא התקבלה החלטה בנוגע לאף אצטדיון בישראל".

רמת גן אף אינה מוזכרת במשפט הבא, שמגיע ממשרד הספורט: "בשנים האחרונות, משרד הספורט עודד וסייע באמצעות המועצה להסדר הימורים בספורט את הקמתם ושדרוגם של מספר אצטדיונים, וביניהם בירושלים, נתניה, עכו, חיפה, פתח תקווה, תל אביב ובאר שבע. באצטדיונים אלה הושקעו מאות מיליוני שקלים, ובמשרד הספורט סבורים כי מצב האצטדיונים ופריסתם מהווים תשתית ראויה ונדרשת לאירוח משחקים בין לאומיים".

אז איך ימומן הפרויקט?

לצורך תכנון פרויקט כה גדול ומורכב, שכרה העירייה את שירותיו של משרד האדריכלים "פרחי צפריר", שהתבקש לגבש תפישה תכנונית וסכמה עירונית למתחם הגדול - שגבולותיו הם רחוב ששת הימים, רחוב מבצע קדש ונחל הירקון – ולהנחות את המשרדים שיתמודדו בתחרות. ב"פרחי צפריר" זיהו את הבעיות שהאזור סובל מהן. "על גדות הביב המטרופוליני המזוהם", נכתב באתר האינטרנט של המשרד, "מוקמו שימושי התעשייה הכבדה, אחסנה ומלאכה. בהמשך, צרכים תנועתיים חרצו בו מדרום וממזרח דרכים עירוניות, בהן הולכי הרגל נדחקו לשוליים ואף למפלסים שונים. דפנות הירקון, למעט רצועת צרה שניצלה, נתפסו על ידי מתקני תשתית ושימושי NIMBY (Not in my back yard – שימושים שאף אחד לא רוצה בחצר האחורית שלו, נ"ר) שונים. בהמשך הגיע הקניון (איילון, נ"ר), ובעקבותיו כל השטחים הפתוחים שנותרו הפכו למגרשי חניה רחבים".

מימון העלות הכבדה של פרויקט האצטדיון הציב אתגר בפני האדריכלים שמתמודדים בתחרות הסגורה - להציע פתרון כלכלי המבוסס על מסגרת התוכנית של פרחי-צפריר: מותר להם לתכנן סביב האצטדיון מרחבים פתוחים, ששזורים בהם גורדי שחקים ובהם דירות ושטחי מסחר. איזה אפקט יהיה לתוכנית הזו על האזור ועל תושבי הערים הסמוכות – רמת גן, בני ברק והשכונות הצפוניות של תל אביב? עושה רושם, כי שיקול מרכזי בהחלטה על הזוכה יהיה כלכלי ולא תכנוני – כלומר כיצד יוכלו העירייה ומינהל מקרקעי ישראל להכניס כסף רב יותר ממכירת שטחי נדל"ן. אגב, עבודתם של פרחי-צפריר הופסקה; הם אינם מלווים עוד את התחרות, והתוכנית שהציגו ראשונית בלבד.

תחרות סגורה ומסוגרת

יזמי הפרויקט הוציאו מכרז בינלאומי, שאליו ענו 21 משרדים בינלאומיים שהציגו רזומה עשיר. צוות השיפוט בחר מתוכם ארבעה צוותים בינלאומיים וישראליים משולבים, שאת שמותיהם מסרבים לפרסם משום מה. Xnet מפרסם לראשונה את שמות המתחרים, שכולם סירבו לשתף פעולה עם הכתבה:

1. יסקי מור סיוון בשיתוף KSS, מתכנני האצטדיון בחיפה

2. רני זיס אדריכלים והמשרד הגרמני GMP

3. מייזליץ-כסיף והמשרד הספרדי LAMELA , בשיתוף ARUP

4. v5 אדריכלים ו- populous בשיתוף CRAB ( פיטר קוק)

בולטים בהיעדרם שני משרדי אדריכלים ישראליים – מנספלד קהת, שמתכננים בחיפה, וגולדשמיט-ארדיטי-בן נעים, שרשמו רזומה עשיר בתכנון האצטדיונים החדשים של פתח תקווה, נתניה וירושלים.

"זה לא טוב", מגיב יו"ר עמותת האדריכלים, ברוך ברוך, שנודע לו על קיום התחרות רק עתה (פרצלינה טוען שכן התייעצו עם העמותה). לדברי ברוך, למזמינים שמורה הזכות להגדיר מי מגיע לתחרות ולדרוש מהמתמודדים ניסיון בבניית אצטדיונים, "אבל זה צריך להיות חשוף, גלוי ושקוף. כל התהליך חייב להיעשות עם שיפוט וצריך להיות מקצועי. מותר להזמין שופטים מהתחום הכלכלי, אבל בכל תחרות שהעמותה מארגנת יש שופטים בעלי רקע אדריכלי, ובכמה עיריות קבעו שההיבט האיכותי יהיה באחוזים משמעותיים". מי חבר בצוות השופטים? גם זה לא הותר לפרסום. פרצלינה טוען כי הוא אינו מעורב בשיפוט, אך ל-Xnet נודע כי הוא מעורב בהליכי קבלת ההחלטות התכנוניות.

"שקיפות זה לא הצד החזק של רמת גן"

מי שלא מופתע מהנעשה הוא חבר הכנסת היוצא (ליכוד) כרמל שאמה הכהן, בן העיר רמת הגן ומתמודד לראשות העיר. "שקיפות תכנונית היא לא הצד החזק של עיריית רמת גן", אומר שאמה הכהן. "הנורמות התפקודיות בעיר אופייניות לשנות ה-60. אין פרוטוקולים וקיימת עמימות מוחלטת בתחום התכנון והבנייה. ההחלטות מתבצעות באולם קטן והציבור מודר. כשבמהלך הדיונים ראש העיר מניף אצבע משולשת לחברי מועצה, נשמעות קללות ונזרקים דברים – זה מה שקורה בוועדה המקומית לתכנון ובנייה".

רמת גן מסוגלת לשאת בנטל כספי כזה?

"אני חשבתי שהעירייה לא מתכוונת להוציא כסף מכיסה. רמת גן לא צריכה לשאת פרויקט כזה, שאין לו כמעט שימוש עירוני, ובתקופה שבה הכול מצטמצם ולא חסר מה לעשות עם הקרקע. אם היה נעשה מאמץ משותף עם משרדי ממשלה – אז מילא. אבל זה כרגע נראה גדול על עיריית רמת גן, וגם על מדינת ישראל".

בשבועות האחרונים הועברו לדוברות עיריית רמת גן שאלות בנוגע לתהליך התחרות, למשתתפיה ולאופן מימון הפרויקט. למרות פניות חוזרות ונשנות, לא התקבלה כל תשובה. רק לאחר פנייה ישירה למנהל הפרויקט, העירייה טרחה להשיב: "עיריית רמת-גן בשיתוף מינהל מקרקעי ישראל וההתאחדות לכדורגל, בראייה ארוכת טווח של התחדשות עירונית, בוחנת את חידוש האצטדיון, תוך חידוש תשתיות עירוניות, היסמכות על הרכבת הקלה ורכבת ישראל, ופיתוחו המשולב של פארק הירקון. בסוף חודש ינואר הוצגו בפני מובילי התכנון מודלים לאצטדיון מודרני וחדיש על ידי נציגי ארבעה משרדי אדריכלים מבין המובילים בעולם, אשר נבחרו מבין עשרות מציעים. הדבר מהווה שלב נוסף בקידום ופיתוח אזור האצטדיון החדש, לרבות שימושים נוספים. ההצעות נבחנות תוך בחינת ישימות תכנונית, מגבלות תב"ע, חוק ותקציב".

השותפה השנייה לפרויקט, התאחדות הכדורגל, הגיבה כך: ״תנופת הבנייה של אצטדיונים מודרניים וחדישים בישראל הינה מבורכת. לא רק שהדבר יוביל לקידום הכדורגל הישראלי בזירה המקומית אלא גם קידומו בזירה הבינלאומית בכך שאפשרויות לאירוח טורנירים ומשחקי גמר במפעלים האירופאיים השונים יהיו אופציונליים כאן בארץ. כבר עכשיו אנו רואים כי שיפור המתקנים בשנתיים האחרונות ובנייתם של אצטדיונים חדשים מושכת עוד ועוד קהל להגיע למגרשים בשל השיפור המשמעותי בחוויית הצפייה, וזו בדיוק הסיבה בגינה חשוב שיוקמו עוד ועוד מתקנים״.

משרד הפנים, הממונה על הוועדה המחוזית, סירב לבקשת Xnet לראיין את מתכננת המחוז, נעמי אנג'ל. "מדובר בפרויקט שביוזמת עיריית רמת גן", מסר המשרד. "במידה והפרויקט ידרוש הגדלת זכויות בניה מעבר למאושר, הנושא יידרש לאישור הוועדה המחוזית". משרד ראש הממשלה, שמינהל מקרקעי ישראל כפוף לו, העביר את השאלות למינהל מקרקעי ישראל – שלא השיב לשאלות.

תחרות סגורה – זה ראוי?

פרופ' צבי אפרת (המחלקה לאדריכלות, בצלאל) סבור כי "לגיטימי וסביר לחלוטין לקיים תחרות סגורה – בינלאומית, אני מקווה, במקרה זה. מעט מאוד משרדים מתמחים באצטדיונים עצומים, ויש לקוות שייבחר משרד שכבר בנה אצטדיון, או לפחות שיהיה שיתוף פעולה עם משרד כזה". גם האדריכל דוד קנפו, שמשתתף בתחרויות סגורות רבות, מקל עם המזמינים: "אנחנו האדריכלים מאוד רומנטיים. התכנון כיום כולל אספקטים יזמיים, ואני מכבד מזמין שמבצע סלקציה מוקדמת". עם זאת הוא מדגיש, כי בצוות השופטים חייבים להיות "אנשים בעלי ידע בתכנון אצטדיונים ולא רק פוליטיקאים".

מדוע נדרשת החשאיות הזו? "נדמה לי", מנחש אפרת, "שלא ניתן היה לנהל את השלבים המוקדמים של הזמנה ותחרות ללא חשאיות. אפשר רק לדמיין בבעתה את המהומה שהייתה נוצרת על ידי כל אלה המשוכנעים שגם להם מגיע להשתתף. להבנתי, הסיבה העקרונית לחשאיות בתחרויות היא משפטית. לא מציגים פרוטוקולים של דיוני ועדת השיפוט ושל הפרויקטים המתחרים מתוך חשש לתביעות. מכיוון שהבעיה היא משפטית, גם הפתרון צריך להימצא במישור המשפטי, כך שיתאפשר פרסום מלא של תהליך הבחירה ושל תוצאות התחרות, כולל נימוקי השופטים, ויצטברו הפרוטוקולים של התפתחות המרחב הישראלי".

ואיך עושים זאת באופן תקין?

"מכיוון שדפוסי ההגינות, השקיפות, הפתיחות והמינהל התקין לא תמיד מובנים מאליהם, אין לנו אלא לקבע את תנאי וכללי תחרויות האדריכלות בחקיקה פרלמנטרית. חשוב לא פחות, שתהיה חקיקה שתאפשר לנסח את הרציונל התרבותי של תחרויות אדריכלות ותבהיר שאין מדובר רק בהגנה סקטוריאלית על פרנסתם וכבודם של אדריכלים, אלא בעיקר בביסוסה של פלטפורמה דינמית, עדכנית ופתוחת-קצה לליבון סוגיות אדריכליות ולחשיפתן בפני הציבור הרחב".