ב-2009 הכריזו עיריית נאפולי וחברת הרכבות העירונית על שינוי קונספט בקו 1 של הרכבת התחתית, והפיכתו ל"קו אמנותי". האוצר האיטלקי, אכילה בוניטו אוליבה, התבקש לבחור את היצירות שיוצגו בתחנות השונות - חלקן בתצוגה קבועה וחלקן מתחלפות מדי עונה - ואחרי שקיבל לידיו 180 עבודות מ-90 אמנים מרחבי העולם, הוא יצר מוזיאון אורבני מרשים. התערוכה הזו אינה הכל: הרשויות החליטו לבנות תחנות חדשות לאורך הקו הקיים, ולהשקיע בתכנונן האדריכלי ובעיצובן מעבר למקובל, באמצעות אדריכל, אמן או מעצב נודע.
תחנת האוניברסיטה (Università) בנאפולי, איטליה
קארים ראשיד
- אמן, מעצב, די.ג'יי וסלבריטי לעת מצוא - אחראי לתחנה שנחנכה בדיוק לפני שנה. זו תחנת האוניברסיטה, מה שמסביר את הרוח הצעירה והמשוחררת שנושבת ממנה. את הנכנסים מהרחוב מלווה ציור קיר של דיוקן אנושי, שמזכיר דמות אינדיאנית רוחנית, ואחריו מוצבים קירות מחופים לבני קרמיקה. על הלבנים מודפסות מלים שהומצאה במהלך המאה החולפת –server, fusion, remix, sustainable, electro, navigation ועוד.
לאולם הכניסה שבו קונים את הכרטיסים יש תקרה לבנה בוהקת, ומתוך חרכיה זוהרת תאורת ניאון חזקה. בדרך לרכבות עוברים בין עמודים שחורים ועבים, שנדמים כמו הקסדה של דארת' ויידר ממלחמת הכוכבים, דורכים על רצפה שעוצבה בהדפסים פסיכדליים, ואחד הקירות הוא למעשה מסך גדול שמציג צורות דיגיטליות מתחלפות בסגנון פופ-ארט, שהפכו זה מכבר לסימן היכר של המעצב המצרי-בריטי.
גם המדרגות הנעות שיורדות לרציפי הרכבות אינן שגרתיות: הצבע הדומיננטי שלהן הוא ורוד (הצבע המזוהה עם ראשיד), והתקרה מעליהן מכוסה בדפוס פרחוני בצבעי ורוד וטורקיז. המסדרונות המובילים לרציפים צבעוניים גם הם – חלקם צהובים וחלקם ורודים - ואת התקרות והרצפות שלהם מקשטים אותם דפוסים אלגוריתמיים צבעוניים. רציפי ההמתנה רגועים קצת יותר, עם רצפה וספסלי המתנה עשויים אבן אפורה מבריקה, וקירות בגוון ורוד שליו יחסית. הבחירה הזו אינה מקרית: לפי ההסבר של הצוות של ראשיד, הם בחרו בעיצוב נינוח יותר בעבור החלל הזה, משום שהנוסעים מבלים בו את רוב זמנם בתחנה, בניגוד לשאר האזורים שמשמשים אותם לתנועה פנימה או החוצה.
ראשיד עצמו התבטא על הפרויקט כך: "זה קונספט שמתקשר את העידן הדיגיטלי הנוכחי. הוא משדר חדשנות וניידות כיאה למהפכה הטכנולוגית שאנו נמצאים בעיצומה".
תחנת טולדו (Toledo) בנאפולי, איטליה
התחנה של רחוב טולדו, אחד הרחובות המסחריים הראשיים של נאפולי, נפתחה לציבור רק בספטמבר האחרון, והעיתון הבריטי "דיילי טלגרף" כבר הספיק להכריז עליה כתחנת הרכבת התחתית היפה ביותר באירופה. האדריכל הספרדי (מברצלונה), אוסקר טוסקטס בלאנקה,
תיכנן ועיצב אותה.
מים ואור הם התמות העיצוביות של התחנה, והם מופיעים בה באופנים מופשטים. כל החללים – אולם הכניסה, המדרגות הנעות, המסדרונות שמובילים אל הרציפים - מצופים במוזאיקה כחולה-לבנה (תוצרת חברת המוזאיקה האיטלקית"ביזאצה") היוצרת אווירה מהפנטת. הפסיפס המיימי-שמיימי, והעובדה שהתחנה נמצאת 50 מטרים מתחת לאדמה (היא העמוקה ביותר מבין 16 התחנות של קו 1), מעניקים תחושה של הימצאות במעמקי האוקיאנוס.
שתי עבודות האמנות הקבועות שמוצגות בתחנה הן פרי יצירתו של האמן הדרום אפריקאי, וויליאם קנטרידג'. שתיהן נעשו בהזמנה מיוחדת של האדריכל, ובוצעו בידי בעלי מלאכה נפוליטניים. הצבעים של שתי היצירות - אפור, שחור ומעט אדום – נותנים קונטרסט לכחול הכללי, והחיבורים המרושלים בין האבנים שמשובצות בהן מטשטשים את ההבחנה בין פסיפס ארכיאולוגי ליצירת אמנות עכשווית.
פרויקט אמנות בתחתית בשטוקהולם, שוודיה
נאפולי אינה העיר הראשונה שיוזמת פרויקט אמנות ברכבת התחתית שלה. שטוקהולם היא אחת הערים שחשבו על הרעיון לפניה, ומאז שנות ה-70 של המאה הקודמת הוצג שם יבול אמנותי נאה: 150עבודות אמנות של 140 אמנים מקומיים ב-90
(מתוך 110) תחנות הרכבת התחתית של בירת שוודיה.
"במחיר של כרטיס מטרו אתם יכולים להביט בפסלים, בפסיפסים, בציורים ובמיצגי אמנות משנות ה-50 ועד שנות האלפיים", מתגאה הנהלת התחתית של שטוקהולם באתר שלה, ואכן, נסיעה במטרו הזה מזמנת לנוסעים חווית אמנות מגוונת, שמתחילה בארכיאולוגיה ומסתיימת באמנות עכשווית פורצת דרך.
תחנת מרכז סולנה (Solna Centrum) בסולנה, שוודיה
התחנה המפורסמת ביותר בשטוקהולם בהקשר האמנותי היא התחנה המרכזית של הפרבר סולנה, שנחנכה ב-1975 ומכילה תצוגה עזה של צבעים ומרקמים. אדום וירוק מושלים בה, במה שנראה כמו התפרצות געשית שקפאה, והקירות והתקרות עתירי קימורים, בליטות ושקערוריות. בחלקים מסוימים נפרשים על הקירות איורים של נופים מקומיים - הרים, עצים, מבנים של כנסיות - כשהנופים הפסטורליים מופרעים מדי פעם באיור של מטוס ריסוס, כביש או אתר בנייה. על הפרויקט חתומים שני אמנים מקומיים, קארל אולוב ביורק ואנדרס אברג, שביקשו להציג את הבעיות הסביבתיות הבוערות שהעסיקו אותם בשנות השבעים – הרס הטבע בידי האדם.
תחנת כיכר מויואה (Moyua Square) בבילבאו, ספרד
תכנון תחנות רכבת תחתית הוא גם נחלתם של אדריכלים ידועי-שם. אחד מהם הוא נורמן פוסטר
הבריטי, שתיכנן את כל מערכת התחתית של בילבאו, בירת חבל הבאסקים. הרכיב הבולט ביותר בתחנות של פוסטר - שנחנכו ב-1995 - הן קשתות פלדה מחופות בזכוכית, שמסמנות את הכניסה מהרחוב לתחנה. אנשי בילבאו מכנים את הקשתות fosteritos על שם האדריכל. ביום מכניסות הקשתות השקופות אור טבעי לאולם הכניסה, ובלילה הן נהנות מתאורה, שמקרינה גם על המרחב הציבורי מסביב. המשרד בחר בקשתות, מפני שהן מאפשרות גמישות לשינויי תכנון עתידיים, מייצגות כוחות הנדסיים ואת המסורת הטכנולוגית של בילבאו.
גם פנים התחנה – המסדרונות, אולם הכניסה והרציפים – מעוגלים ומאופיינים בקשתות שחוזרות על עצמן. התחנות נרחבות מאוד בזכות תעלות נדיבות שנחפרו, והדבר מאפשר לכמה שימושים להתרחש באותו חלל: במקום שעמדת הכרטיסים תוצב במקום אחד, שממנו ילכו הנוסעים במסדרון לרציפים השונים, כאן שתי הפעילויות נעשות באותו חלל. בחלק מהתחנות עמדות הכרטיסים נמצאות על גלריות, שתלויות מעל המסילות.
אחד העקרונות שליוו את תכנון התחנות היה להבהיר את כיוון התנועה האנושית על סמך האדריכלות כשלעצמה, ולייתר את השלטים המורים לנוסעים לאן עליהם ללכת. הדבר נעשה באמצעות סדרה של מדרגות ורמפות ממתכת כסופה, שנמצאות בצידי התחנה ומסייעות באוריינטציה, יחד עם אותה תאורה טבעית, שחודרת לרוב הרציפים מתוך חלונות שקופים בתקרה.
"מערכת מטרו ממחישה היטב את יכולת ההשפעה של הסביבה הבנויה על איכות חיינו", הצהיר המשרד של פוסטר. "תכנון של מנהרות רכבת מתרחש בדרך כלל במנותק מהמחשבה על חללים המיועדים לבני אדם, למרות היותן חלק מתמשך מהחוויה של הנוסעים". ואכן, תחנת כיכר מויואה תוכננה מתוך חשיבה על אדריכלות, הנדסה וקונסטרוקציה באופן אינטגרלי.
תחנת שדרות פורמוזה (Formosa) בקאוסיונג, טייוואן
זו אחת מתחנות התחתית הסואנות ביותר בעיר קאוסיונג בטייוואן. העירייה ביקשה למלא אותה בתוכן אמנותי דומיננטי, ופנתה אל אמן הזכוכית האיטלקי-אמריקאי נרקיסוס קוואליאטה,
בבקשה ליצור אייקון. קוואליאטה לא איכזב ויצר את "כיפת האור", שמתהדר בתואר "מיצג האמנות הציבורי העשוי מזכוכית הגדול בעולם". זו כיפת זכוכית בקוטר 30 מטר, שמציגה ויטראז' צבעוני ובו תמונות הקשורות בחיים, בצמיחה ובארבעת היסודות הרוחניים - מים, אוויר, אדמה ואש.
הזכוכיות נופחו ויוצרו בגרמניה, והכיפה כולה נבנתה תוך כארבע שנים. גם שני עמודי התמיכה של הקונסטרוקציה מצופים זכוכית, בתשלובת כחולה ואדומה. אף שמדובר במקום שכולו חולין - תחנת רכבת תחתית – נוצרה כאן תחושה של מקום חגיגי. האווירה הקיטשית והדומיננטיות של הזכוכית מזכירות חדר תפילה יותר מאשר תחנת תחתית. רק הקצב שונה. לאתר התחנה.
