פורסם לראשונה ב"עוד בלוג תל אביבי"

ישנם כל מיני מניעים למעשי רצח. ישנו רצח על רקע לאומני, ישנו גם רצח על רקע רומנטי. יש מקרים של רצח פלילי קלאסי (למשל, במהלך שוד מתוכנן) וישנם עוד מניעים. ביומיים האחרונים התקשורת הישראלית המסחרית עסקה לא מעט בסיבות לרצח שהתרחש בפארק בשכונה פרברית בקצה באר-שבע. תפקידה של המשטרה נטחן עד דק (עד כה טרם הוכח שהמשטרה ביצעה את הרצח, אם כי אי אפשר לשלול זאת), וגם מערכת החינוך הלעוסה נדונה שוב.

תרשו לי להתפרץ לדלת סגורה ולטעון שמעבר לכך שהנערים המעורבים ישבו בכלא לתקופה כזו או אחרת, האחראי האמיתי לרצח בפארק הוא לא המשטרה ואפילו לא מערכת החינוך הישראלית. הרצח השבוע הוא רצח קלאסי על רקע תכנוני ועל מערכת התכנון הישראלית, ובראשה משרד השיכון ומשרד הפנים להרכין ראש ולהתאבל על כך שהיא יוצרת עוד ועוד מרחביים ציבוריים פרבריים מסוכנים מאוד. מערכת התכנון הישראלית שיוצרת מרחבים ציבוריים שמבזים את האדם היא האחראית בראש ובראשונה לרצח של גדי ויכמן ז"ל.

מערכת התכנון הישראלית מייצרת עוד ועוד מרחבים פרבריים שבהם יש רק ארבעה מרכיבים – דירות, חנייה, פארקים וכבישים. אין שם מסחר, אין בתי-קפה, אין תעסוקה ובעיקר – אין לשום בן-אדם מבוגר סיבה הגיונית להסתובב במקומות האלה ברגל. בניגוד למבוגרים (בעלי רכב בדרך-כלל בשכונות הפרבריות החדשות), למתבגרים יש צורך עצום לעסוק בהתבגרות באמצעות מפגשים עם חבריהם. את אותם מפגשים הם יכולים לקיים אך ורק במרחבים ציבוריים הקרובים לביתם (אין להם מכוניות עדיין). בבחירה שיש לאותם מתבגרים בפרברים הללו בין להיפגש בחניון או להיפגש בפארק הם בדרך כלל ייפגשו בפארק.

כאמור, בשכונות האלה אף מבוגר שפוי לא מסתובב ברגל, בטח לא בלילה, וכך המרחב הציבורי המפורבר הופך למקום ללא פיקוח פסיבי של מבוגרים. במקומות עירוניים מורכבים יותר, ישנם רחובות מסוגים שונים ואף עירוב שימושי קרקע (והרבה פחות פארקים חשוכים ושוממים). אותו עירוב שימושים על בסיס רשת רחובות הליכתית גורם לכך שגם למבוגרים תהיה סיבה רציונלית להימצא במרחב הציבורי והמרחב מפוקח בצורה הרבה יותר יעילה וללא עלות לקופה הציבורית. לרגל חגיגות ג'יין ג'ייקובס שהתקיימו בסוף השבוע אני אצטט כאן כמה קטעים מתוך הפרק החמישי (העוסק בשימושים בגנים שכונתיים ומביא שלל דוגמאות) של הספר הקלאסי שלה (בתרגום מרים טליתמן):

"בקרב האורתודוקסיה של תכנון הערים שטחים פתוחים שכונתיים זוכים להערצה עיוורת, בדומה לפראי אדם המעריצים פטישים מכושפים. שאלו כל קבלן כיצד השכונה המתוכננת החדשה שלו משפרת את העיר הישנה, והוא ידקלם במעלה ברורה מאליה "עוד שטחים פתוחים". שאלו מתכנן ערים על השיפורים שהוכנסו בתקנים המתקדמים, והוא יזכיר את התמריצים שמקדמים "עוד שטחים פתוחים" – שוב כמעלה המובנת מאליה. צאו לטיול בשכונה חסרת חיים בחברת מתכנן, ואף שהמקום כבר מכוסה בשרידים של גנים ציבוריים נטושים, והגינון מעוטר בעיקר בממחטות נייר משומשות, הוא יראה בעיני רוחו עתיד של "עוד שטחים פתוחים". "שטח פתוח גדול" לשם מה? לתקיפות, למרחבים מדכאים בין בניינים? או להנאתם ולשימושם של אנשים? אבל אנשים אינם מנצלים שטח פתוח עירוני רק מפני שהוא שם ומפני שמתכנן הערים רוצה שכך יעשו".

הטרנד העיצובי של השכונות החדשות בישראל הוא אוסף מקרי של בניינים מסביב לפארק, כשמחוצה להם יש חנייה והכל מוקף בכבישים סופר-מהירים ששומר נפשו ירחק מהם. במקום כזה נרצח גדי ויכמן שהוקרב בתב"ע (תוכנית בניין עיר) במ/206 משנת 1999.

כאן אתם יכולים לראות במפה את המקום שבו בוצע הרצח,


וכאן את התוכנית. בתוך ים המלל שנכתב על הרצח כדאי לציין את הכתבה הזו שמתחילה לעשות סדר במתרחש. בכתבה מתוארים הקשיים של החיים בפרברים ליד הפארקים הגדולים והשוממים ומרואיינים בה כמה ישראלים שלרוע מזלם מצאו את עצמם גרים בשכונות חדשות פרבריות שמערכת התכנון הישראלית כפתה עליהם. המשותף לכל אותן שכונות הוא החד-גוניות שלהן, השעמום והסכנה.

כך למשל, אחד המרואיינים מגיע מקריית ראשון שבראשון לציון,


View Larger Map

ושורד בתב"ע רצ/10/1/ב משנת 1980. מרואיין נוסף אשר מצר על סביבת מגוריו מגיע כל הדרך מהדר גנים שבפתח-תקווה


ומבכה את חוסר הביטחון שבחיים בתוך תב"ע 3/34/7 משנת 1997. דווקא מרואיין אחד מאור יהודה מתחיל לרמוז לכיוון הבעייה האמיתית של הפרבור הממית ומציע לכבול מראש במוסדות כאלה ואחרים את בני הנוער באשר הם: "ברכה תולה את האחריות למצב גם באפשרויות הבילוי המועטות בערים. 'הנערים האלה משועממים, אין להם איפה לבלות בלילות. זה לא תל אביב שיש פאב מתחת לבית, אין כאן כלום. צריך פעילויות שיוציאו אותם מהגנים, שישימו אותם במקומות מאורגנים עם אבטחה'".

לפני שכספי המסים שלנו ימשיכו להתבזבז על השקייה אדירה של גינות, גיוס רב למשטרה וכליאה של נערים רבים אני מציע שמדינת ישראל באמצעות אחד מגופיה המיותרים כדוגמת משרד השיכון, תממן מחקר בסיסי שיבחן את מיקומן הגיאוגרפי של אותן תלונות רעש בפארקים (שלעתים נגמרות בלוויות). מחקר כזה יעזור גם לבחון את מידת ההפרעה והנזק שיוצרים הפארקים ההזויים הללו למתגוררים סביבם. מומלץ גם לעשות מחקר שבו ירואיינו בני נוער ויבין מהם את הסיבות שהם דווקא מתכנסים בפארקים ולא במרחבים ציבוריים אחרים (למשל, בחניונים, או באמצע הכבישים), ואלו פעולות פנאי הם מחפשים לעשות. ככה אולי מערכת התכנון המזעזעת שלנו תתחיל לחזור סופסוף לתכנון שלוקח בחשבון אחוז גדול יותר של בני אדם במערכת השיקולים שלה.

בנוסף, אני מקווה שמערכת התכנון הישראלית תבטל מכל וכל את תקני השטחים הפתוחים המופרכים שכיום מוקצים בערים ותאפשר שוב יצירה של מקומות עירוניים אמיתיים. מקומות בהם המרחב הציבורי אינו מופקר ולאנשים מעל גיל 18 יש סיבה הגיונית לעבור ולשהות בו ברגל במרבית שעות היממה.

הרצח של גדי ויכמן ז"ל מחייב את מערכת התכנון הישראלית לשקול מחדש את ערכיה ולבחון למי היא בכלל מתכננת. מה אמורים לעשות בני נוער בשכונות פרבריות חדשות? האם יש להם בכלל מקום באותן שכונות או שמא הם אמורים להידרס כולם בכביש המהיר בעודם חוצים קילומטרים רבים ברגל או באופניים בדרך למקום שאולי יש בו משהו? תקני השטחים הפתוחים ההזויים של ימינו אלה אחראים בין השאר ליצירתם של אותם פארקים חד-גוניים, מסוכנים ורועשים ועולים באיכות חיים ירודה למתגוררים סביבם ואף עולים לעתים בחיי אדם ממש. אם אתם רוצים לישון בשקט, מומלץ לא לגור ליד פארק, בטח לא באזורים הפרבריים החדשים בישראל.

ולסיום, עוד כמה מלים של ג'יין ג'ייקובס:

"כדי להבין את דרך ההשפעה ההדדית של הערים והגנים הציבוריים צריך, בראש ובראשונה, לסלק את הבלבול הקיים בין השימושים האמיתיים והדמיוניים – למשל, האיוולת שבבדותה שלפיה הגנים הציבוריים הם 'הריאות הירוקות של העיר'. נדרשים כ-12 דונם של אזור מיוער כדי לקלוט את כמות הפחמן הדו-חמצני שפולטים ארבעה אנשים בשעה שהם נושמים, משבלים ומחממים. מרחבי האוויר הנעים סביבנו, ולא הגנים הציבוריים, הם ששומרים על העיר לבל תיחנק. שטח ירוק אינו מכניס יותר אוויר משטח שווה בגודלו של רחובות. אין בחיסול רחובות ותוספת שטחים אלה לגנים ציבוריים או לשדרות השיכון רלוונטיות לכמויות האוויר הצח שמקבלת העיר. האוויר אינו יודע דבר על פטישים ירוקים, וגם אינו מתנהג בהתאם להם. כדי להבין את תפקוד הגנים הציבוריים צריך גם להשתחרר מההנחה הכוזבת שגנים ציבוריים מייצבים את שוק הנדל"ן או משמשים כעוגנים קהילתיים. גנים ציבוריים לא נהיים דבר מה באורח מוכני. רכיבים משתנים אלה לעולם אינם משמשים לייצוב ערך המקום או לייצוב השכונות והאזורים שבהם הם נמצאים".