מה יהיה העתיד של חיפה? האם הנתק ההיסטורי בין העיר לבין הים ימשיך להתקיים? האם תנוצל עכשיו ההזדמנות לשקע את הרכבת? נראה שהעירייה ויתרה על המאמץ, אבל לפני חצי שנה החליטו חמישה סטודנטים לאדריכלות לא להישאר אדישים ולפעול בכלים העומדים לרשותם. אותם סטודנטים, שלומדים במחלקה לאדריכלות במרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו-חיפה, בחרו להגיב לבעיה באמצעות פתרונות שישפרו את איכות החיים בעיר המנומנמת - שפעם נחשבה לפנינה אדריכלית – ולהעניק לה מרכז עירוני אמיתי ומתפקד.
המאבק המתוקשר בין תושבים מודאגים לבין משרד התחבורה קיבל לאחרונה תפנית מפתיעה. עיריית חיפה והחברה להגנת הטבע, שהובילו נמרצות את המאמץ לשקע את מסילת הרכבת שחולפת על החוף ובתוך העיר התחתית, בחרו להגיע להסכם פשרה עם משרד התחבורה ולהתיר את הניתוק בין העיר לבין הנמל. החברה להגנת הטבע, שממנה מצפים להגן על הקשר בין האדם לטבע, אף פירסמה הודעה, הרואה בתבוסה הזו הישג.
יש חלופה: להטמין את המסילה
מדובר בהסכם פשרה, שבמסגרתו תשוקע הרכבת רק בקטע של פארק הכט הסמוך לשכונת עלייה, בעוד שהאזור שבו יכול להתממש מרכז עירוני פעיל ותוסס בעיר התחתית ייחצה במסילת רכבת חשמלית, שלטענת התושבים (וכן העירייה והחברה להגנת הטבע) יהיה מפגע סביבתי. זה לא יהיה רק מכוער - בגלל עמודי החשמל הגבוהים וגדרות הברזל - אלא גם מסוכן: עמודי החשמל יפיקו קרינה.
התושבים, ועד לא מזמן גם העירייה והגופים הירוקים, חוזרים וטוענים כי קיימות חלופות להותרת המסילה במפלס הקרקע הקיים: שיקוע בתוואי הקיים, חפירת מנהרה או פירוק המסילה והעברתה ממזרח לעיר, כשמערכת המטרונית תקשר אל תחנות חוף הכרמל והצ'ק פוסט.
לפי החברה להגנת הטבע, "תשוקע הרכבת לאורך החוף והים יישאר פתוח לכולנו", אך למעשה העיר תמשיך להיות חסומה לים, להידרדר ולהיות בלתי אטרקטיבית לצעירים ולמשפחות. ההחלטה לשקע את הרכבת דווקא בקטע של פארק הכט המתפקד כמרחב ציבורי פתוח של נופש ופנאי, ולא באתר שיכול להפוך למוקד עירוני המערב ייעודים, היא החלטה אופיינית לרבים ממקבלי ההחלטות בישראל, ובעיקר ברשויות המקומיות. זהו תהליך קבלת החלטות שגוי, שמעדיף טיפוח מוקדים הממתגים את העיר בטווח הקצר על פני מוקדים עשירים בפעילות חברתית, עסקית ותרבותית הדורשים ראייה לטווח ארוך.
- מארגני המאבק פתחו דף פייסבוק
ועצומה.
למרות אדישות התושבים, הם אומרים, "כל עוד לא עלו בולדוזרים על השטח, הסיפור עוד לא גמור".
להפוך את הבעיה להזדמנות
חמשת הסטודנטים שעמלו על הפרויקט בסמסטר הקודם, בהנחייתה של האדריכלית תגית כלימור, מציגים את האפשרויות וההזדמנויות הטמונות בפרויקט שיקוע הרכבת באזור העיר התחתית והנמל. לכל החמישה יש גם תואר בעיצוב מטעם המכללה למינהל, ואת הפרויקטים הם תיכננו במסגרת שנתם החמישית במחלקה לאדריכלות בוויצו-חיפה. לאתר הסטודיו לחצו כאן.
בטקסט המלווה את הפרויקטים מסבירה האדריכלית אירית צרף-נתניהו, ראש המחלקה לאדריכלות, כי באמצעות התכנון מציגה המחלקה "עמדה נחרצת בנוגע לחשיבות שיקוע הרכבת בקטע זה של העיר, תוך השבת חזית הים העירונית לתושביה והפיכתו של מתחם הנמל למרחב ציבורי אינטנסיבי". לדבריה, ההחלטה לא לשקע את הרכבת במרכז ההיסטורי של חיפה "תהיה טעות היסטורית ובכי לדורות. ההזדמנות, כפי שמצטיירת בפרויקטים של חמשת הסטודנטים, היא הזדמנות שעליה חלם כל חיפאי - הזדמנות פז להתחדשות עירונית בעיר התחתית וחיבורה של העיר למקור זהותה הנמל וחזית הים".
1. הכיכר הימית| גלעד ארבל
גלעד ארבל מציע להקים "כיכר ימית", כהגדרתו, שתפעל "כאירוע שמרכז סביבו פעילויות של תרבות, מסחר ופנאי במפגש עם ציר עירוני מרכזי - הוא ציר שער פלמר. פעילויות אלה ייצרו חיבור ראשוני חזק בין העיר והים". נקודת ההנחה של ארבל, כמו גם של שאר הסטודנטים, היא שלאחר שמסילת הרכבת הקיימת תיעלם מתחת לפני הקרקע, יתאפשר החיבור בין החוף לעיר. במקביל תיווצר עתודת קרקע, שאותה אפשר יהיה לנצל כדי לחזק את הקשר בין שני המרכיבים.
הפרויקט מאזכר את המסות, קנה המידה וריבוי השטחים המתים והבלתי פתירים (כמו מרפסות רחבות) של כיכר אתרים בתל אביב. גם היא נועדה לתפקד כגורם מקשר בין העיר לים, ובפועל גרמה לתוצאה הפוכה. אלא שהפרויקט של ארבל אינו נופל לטעויות הרבות שנעשו בתל אביב, כמו המעבר הכושל בין המפלסים השונים והכיכר שלא באמת ברור למה היא נועדה.
2. בדרך אל הים| לירון ברקאי
הצעתה של לירון ברקאי דומה להצעה של ארבל, אך מורכבת ועשירה יותר ובכך טמונות איכויותיה. את הכיכר שטופת השמש היוקדת מחליף כאן רחוב צר ומוצל המותאם לאקלים הים-תיכוני, יורד אל הים ומעודד פעילות אינטנסיבית. לצידו של הרחוב קיימים צירי תנועה החותכים אותו מכל עבר, ומעודדים יצירת קשרים ואירועים בלתי מתוכננים.
3. זרימה| ארז בן-אליעזר
השכבה הנוספת שמותח ארז בן-אליעזר לאורך חוף הים מתחמקת מהגדרה ברורה, ומקפידה לשמור על גמישות בהתאם למציאות של חיי היומיום בעיר חיה וצומחת, מה שחיפה רחוקה ממנו היום מאוד.
לדבריו, "הפרויקט מציע מערכת בינוי המשכית וזורמת, שמשתנה ומגדירה את עצמה מחדש בהתאם לפרוגראמה ומיקומה לאורך רצועת הנמל, בין מבני התעשייה הקיימים הפזורים במרחב". למרות ההדמיות הגולמיות, ניתן לראות שמבין חמשת ההצעות, בן-אליעזר חלם הכי רחוק והכי נועז.
4. השבר/הפירוק| אורית שטיינר
בשונה משאר ההצעות, שמציגות מגה-סטרוקטורות שאפתניות, שומרת אורית שטיינר על צניעות. את הקשר בין העיר לים היא מייצרת באמצעות חלקים קטנים יחסית, המתאימים לקנה המידה שאפיין בימים עברו את העיר התחתית. "הכוונה היא ליצור מקבצים של רחובות ומקומות כינוס ציבוריים בהשראת המרקם העירוני העתיק, ולא שיחזור או העתקה שלו לשטח הנמל", היא מסבירה.
השימוש במרכיבים המאזכרים בנפחם ובעיצובם שבר ופירוק, מתייחס לא רק אל המציאות הקיימת שבה המסילה חוצה את האזור (ובפרויקט היא כמובן כבר משוקעת), אלא גם את סיפורה ההיסטורי של העיר התחתית, שנותרה פגועה ומפורקת זה למעלה מ-60 שנה.
5. מדרון חיפה| יהושע שעשוע
במבט ראשון על תוכניתו של יהושע, נראה כי גם הוא בחר בבינוי המתאפיין בקנה מידה אנושי וצנוע, אך החתך של הפרויקט מציג תמונה הפוכה. בחתך מופיעה מערכת מבנים המקושרים באמצעות מערכת של צירי תנועה עיליים של הולכי רגל, הנמתחת על גגות הבתים וגשרים המחברים בין הבתים.
צירי התנועה של הולכי הרגל מסתיימים בפארק היורד אל הים, ושמזכיר את פארק מדרון יפו. אלא שבשונה ממנו, מציע יהושע מדרון מלאכותי המאכלס מתחתיו אולמות מופעים, שאליהם יורדים בלא פחות משלושה דרגנועים ארוכים. המרכיב הזה כבר מזכיר פרויקט אחר שנחנך השנה: האגף החדש של מוזיאון תל אביב.
