מבני ציבור המאכלסים מוסדות לאומיים הם סמלים, איקונות תרבותיות המייצגות את החברה שאותה הם באים לשרת. אומות העולם מתגאות במבנים הציבוריים המעידים על הישגי תרבות הבנייה הלאומית בפרט, ורוח התרבות המקומית ככלל. כך הבית הלבן, הקפיטול ומבני המוזיאונים בוושינגטון; האופרה והספרייה הלאומית בפריז; הפרלמנט, ארמון באקינגהם והספרייה הלאומית בלונדון; וכן הלאה בערים מרכזיות בעולם. משכן הכנסת, בית המשפט העליון ומוזיאון ישראל הם סמלים תרבותיים המייצגים את ירושלים וישראל.

המסורת העממית הדמוקרטית שהתפתחה ביוון העתיקה תמכה במתן הזדמנות שווה לאזרחיה בנושאים המייצגים את התרבות המקומית. זאת, באמצעות עריכת תחרויות פומביות בנושאים מגוונים, למשל בענפי הספורט, המוזיקה והשירה, בדיון הפילוסופי, במחזאות, בפיסול ובאדריכלות. הפסל פידיאס זכה בתחרות לעיצוב הפרתנון במאה החמישית לפני הספירה.

החופש להתחרות היה אחד הגורמים המרכזיים לפריחת התרבות היוונית. שקיעתה של הדמוקרטיה לוותה בביטול התחרות החופשית בכל שטחי החיים, וצימצמה את ההתפתחות התרבותית לסביבה החברתית של המעמדות העליונים בלבד. מאז אמצע המאה ה-19, עם עליית כוחם של המעמדות העממיים, גברה הנטייה להפקיע את הבחירה באדריכלות המייצגת את הציבור מידי האצולה השליטה, ולהעבירה להכרעת הציבור באמצעות תחרויות תכנון הפתוחות לכל האדריכלים. במרבית ארצות המערב נהוג לקיים תחרויות אדריכלות פתוחות לתכנון מבנים ציבוריים; בחלק גדול מהארצות הדבר מעוגן בחוק.

הנוהג לקיים תחרויות פומביות לאדריכלות בקרב היישוב המאורגן בארץ ישראל לפני קום המדינה התפתח עם ייסודה של אגודת האינג'נרים והארכיטקטים העברים בארץ ישראל. באנציקלופדיה העברית (כרך ו ע' 1120) מצאנו: "גורם אחר, שהביא לידי התפתחותה של האדריכלות בארץ, שימשה השתרשותו של הנוהג לבחור את התכניות לבניינים ציבוריים ע"י התחרויות בין האדריכלים. ועדה מיוחדת שעל-יד אגודת האינג'נרים והארכיטקטים שוקדת על כך שהתכניות של בנינים בעלי חשיבות תיבחרנה בדרך זה"

מסורת זאת נשמרה גם לאחר קום המדינה. מבני ציבור ומתחמים רבים וחשובים הם מימוש של תחרויות פומביות: משכן הכנסת, בית הנשיא, מוזיאון ירושלים, בית הספרים הלאומי, בית המשפט העליון, בתי המשפט בתל אביב, בחיפה ובירושלים, מוזיאון תל אביב, כיכרות דיזנגוף ורבין. לצערנו ההקפדה על נוהג זה, שאיננו מעוגן בחוק, פחתה במשך השנים ומבנים רבים הוקמו ללא הליך של תחרות פומבית.

בית המשפט בתל אביב. תחרות פומבית (צילום: אמית הרמן)
בית המשפט בתל אביב. תחרות פומבית (צילום: אמית הרמן)

בימים אלה התבשרנו על הכוונה להקים את בית הספר של בצלאל במגרש הרוסים בירושלים ללא קיום תחרות פומבית פתוחה בין אדריכלי ישראל. כמי שזכו בפרסים ראשונים בכמה תחרויות, פומביות וסגורות, ואף הצליחו להקים את המבנים נשואי התחרות בהם מבנה בית המשפט בחיפה, הננו רואים חובה לעצמנו להביע את דעתנו בנושא זה.

הננו רואים את נושא התחרויות הפומביות כמרכזי בחיי הקהילה האדריכלית וכחיוני להתפתחותה של תרבות אדריכלית בישראל. רעיון התחרות הפומבית האנונימית למבני ציבור מעוגן בעקרונות השוויון להזדמנויות של כל הקהילה המקצועית בפני הרשויות המבצעות. מניעת ההזדמנות בפני כלל האדריכלים היא פגיעה בחופש העיסוק שלהם.

מנגנון התחרות הפומבית הפתוחה מאפשר צמיחה של דור אדריכלים חדש, שאיננו נהנה מזכויות אבות או מקרבה לעטיני השלטון, זאת למדנו מניסיוננו. יש להיאבק בנטייתם של הפקידים האחראים לנושאי תכנון לשמור על כוחם כמי שמנתבים את עבודות התכנון, גם אם הם פועלים בטוהר מידות. על עמותת האדריכלים לפעול למצב שבו לכל אדריכל יהיה שוויון הזדמנויות להגיע למיצוי יכולתו המקצועית, במבנים שבהם הבחירה באדריכל היא ביד מוסדות ציבור.

הננו שוללים מנגנון של ברירה ראשונית, "פומבית", של קבוצה קטנה של אדריכלים לשלב התחרות האדריכלית. מנגנון שבו השלב ה"פומבי" הוא הרשות להגיש מועמדות להצטרף לקבוצה מצומצמת של מגישי הצעות, הוא פיקציה ומרוקן את רעיון ההזדמנות השווה מכל תוכן. לאור היכרותנו עם תקנון התחרויות של עמותת האדריכלים, המייצגת הרשמית של אדריכלי ישראל, והבעיות שצצו במשך השנים בנושאים תקנוניים, הננו להציע כי על עמותת האדריכלים לעמוד, עד כמה שאפשר, על עקרונות המקצועיות והשקיפות של התחרות. זאת במספר נושאים:

א. יש לשמור על אנונימיות מלאה של המשתתפים ולמנוע כל אפשרות של קשרים סמויים של המשתתפים עם חבר השופטים או יועציהם, כולל סנקציות על שני הצדדים.

ב. יש להקפיד שבוועדת השיפוט של שלב השיפוט האנונימי יהיה רוב ברור לאדריכלים. רצוי שרוב זה לא יכלול אדריכלים שהם נציגי המזמין.

ג. גם במקרה שמתקיים שלב של ברירת המזמין, על חבר השופטים של השלב האנונימי לדרג את העבודות הזוכות, כך שחבר השופטים בשלב ברירת המזמין יהיה מחויב להתמודד עם הדעה המקצועית של השיפוט האנונימי.

אנו רואים במקרה של בצלאל מקרה מבחן מהמעלה הראשונה. מיקומו של המבנה בירושלים הבירה, סמליותו התרבותית והחברתית והיקפו הכספי אינם מאפשרים התעלמות מהאספקטים הציבוריים הכרוכים בבחירת המבנה והמתכנן. על עמותת האדריכלים לפעול בנחישות עד כדי פנייה לשר החינוך ולשרת התרבות, כדי שתישמר זכותו של כל אדריכל ישראלי לנסות להיבחר למתכנן המבנה. גם זה ביטוי לקריאה הפופולרית היום ל"צדק חברתי".

מיכאל וברכה חיוטין (צילום: ארדון בר חמה)
מיכאל וברכה חיוטין (צילום: ארדון בר חמה)

>> עוד על סערת ''שוק בצלאל'': Xnet חושף ועוקב אחר הפרשה

>> וכך הצליחו כאן פעם האדריכלים הצעירים לפרוץ - באמצעות תחרויות