גלריה זימאק נמצאת במקום לא אופייני, שהביא להרמת גבות בסצנת האמנות הישראלית: כיכר המדינה בצפון תל אביב. האדריכל ארנון ניר מסטודיו Arstudio, שתכנן אותה יחד עם האדריכלים ישי ברסלוואר ורואי פרידמן, חושב שהעובדה שהגלריה אינה שוכנת ב"מתחם גלריות" מוכר היא יתרון.

"בכיכר המדינה קיימת בעיית התמצאות - אין מקום אחד מובהק להתייחסות. המיקום של החלל, על פינת הרחובות ליפסקי וה' באייר, היווה מבחינתי נקודת מוצא לתכנון". את העוגן השני בחר כסוג של הומור פנימי. "רצינו להתייחס לזיהוי כיכר המדינה עם קניות. רצינו לייצר משהו אייקוני, שיבלוט בכיכר, בין אם הולכים ברגל או נעים ברכב".

ניר ביקש ליצור ברחוב סקרנות. "בניגוד למה שקורה בכיכר, שמלאה חלונות ראווה שמאפשרים להביט פנימה, לא רצינו לחשוף במלואו את מה שקורה בתוך הגלריה. ההחלטה הזו התבררה כנכונה – הסקרנות מכניסה אנשים לתוך הגלריה".

לכן עיצב את חזית הגלריה בדוגמת ברקוד, עשוי ברזל שחור. השימוש בברזל מתחבר לאדריכלות הכיכר, שאותה תכננו אוסקר נימאייר הברזילאי ואבא אלחנני, ומאופיינת בבטון חשוף ולבני סיליקט."היה לי חשוב להגיב לאדריכלות הקיימת בכיכר", אומר ניר. "הבחירה בברזל החלוד מגיבה לחומריות הקיימת בכיכר. היא מביעה את הרצון לנקות את חזית הרחוב מריבוי האלמנטים שהצטברו בה במהלך השנים – מרקיזות, מזגנים ועוד". ניר ביקש לייצר חלל בולט ויוצא דופן בנוף. "בפרויקטים חשופים יש הרבה אחריות. במקרה הזה ברור שהפרויקט חריג לכיכר ואני שלם עם התוצאה".

בעלי הגלריה, ארז ושי צמח, הביעו אמון מלא בכיוון שהציע ניר. "הם ביקשו לייצר חלל תצוגה מיטבי ולהיעזר באדריכלות כדי להפוך את המקום לאטרקטיבי. באופן טבעי היו חששות, כי לברקוד כחזית יש נוכחות חזקה. היום הם הם מאושרים ומקבלים פידבק חיובי", מספר ניר.

הקווים האנכיים של הברקוד מכניסים לגלריה אור לא ישיר. במשך שעות היום משתנה האור ומוסיף עניין לחלל. בחנות המקורית היו שלושה חללים נפרדים, ללא קשר עין עם מפלס הרחוב. ניר תכנן את קומת הכניסה כמבואה לגלריה, שבה אפשר להתרשם מתמצית של התצוגה שבחללים הפנימיים. בחלל התחתון עיקר התצוגה, כולל אזור מוגדר לווידאו-ארט. קומת הגלריה מתפקדת כמשרד. בעיצוב הפנים נבחרה פלטת צבעים מינימליסטית: קירות לבנים, תאורה מקצועית ובטון מוחלק. האלמנט הבולט בחלל הוא המדרגות, שממשיכות את החזית.

המדרגות בגלריה הן האלמנט הבולט בחלל (צילום: עמית גרון)
המדרגות בגלריה הן האלמנט הבולט בחלל (צילום: עמית גרון)

שינוי ביחס לתכנון גלריות

ניר אוהב להתנסות בתכנון מעולמות מגוונים. החלק הארי של עבודתו הוא בנייה פרטית, זו שמספקת את אהבת האנשים שלו ואת החיבור האישי שהוא מחפש. אבל הוא שולח יד גם בפרויקטים מסחריים דוגמת החנות i-Digital, וגם בתכנונם של פרויקטים מעולם האמנות.

"בשנים האחרונות עשיתי ארבעה פרויקטים עם אמנים וגלריסטים. למרות שמדובר בגלריות לאמנות, ברוב המקרים חלל כזה בארץ זוכה למעט יחס, אם בכלל. כמעט ולא קיים נסיון לתכנן את הגלריה באופן מלא, להתייחס לשטחי תצוגה, לאזורי אחסון, לטפל בחזית המבנה", הוא אומר.

הרקורד שלו כולל את תכנונה של גלריה "אלון שגב" ברחוב רוטשילד בתל אביב, את עיצובה של גלריית "דיזיין ספייס" ביפו, ושיתוף פעולה מעניין עם האמן ציבי גבע במוזיאון תל אביב. "בדרך כלל לא רואים שיתופי פעולה בין אמנים לאדריכלים", אומר ניר. "זו היתה אחת הפעמים הבודדות שבהן הסירו את כל המחיצות באולם המרכזי ונתנו כבוד למצב הראשוני של החלל".

ניר וצוותו עבדו על מיצב התערוכה של גבע באופן וירטואלי, קודם לכניסה לחלל. "המיצב של ציבי גבע היה כמו אוביקט מארגן של החלל. הוא יצר חלל בתוך המבנה וארגן סביבו את התנועה".

במה שונה תכנון גלריה מתכנון חלל ביתי?

"כאדריכל אני מחוייב לענות על שני אלמנטים: מענה לצרכים ולדרישות הלקוח, ויצירת ערך מוסף, משהו מעבר לבסיס האלמנטרי, שיהפוך את התכנון לאדריכלות ויהיה יותר מפתרון טכני או אלמנטרי".