לא פעם ניסו אדריכלים מודרניים שתיכננו מבנים באסיה לשלב בעבודותיהם מוטיבים מקומיים. ברוב המקרים התוצאה מביכה, לעתים כמעט מעליבה, במה שנראה כמו קריקטורה של האדריכלות המקומית.
איך היא עשתה זאת? הרחוב שבו ממוקם הסניף הומה ורועש. לכן החליטה "להעלות" את מבט המבקרים למעלה, אל השמיים הפתוחים. מהחזית מציצות החוצה 12 שכבות צבעוניות, שאותן היא מכנה "קרם שניט בצבעי הקשת". שלוש השכבות העליונות צבועות בגוני כחול, המשתלבים בשמיים. את הצבעים רואים רק כשמסתכלים מלמטה למעלה. מכל זווית אחרת נראה הבניין לבן. בלילה מוארים הצבעים באור רך, המשתנה בהתאם לשעות ולעונות.
את ההשראה לצבעים, סיפרה מורו, היא קיבלה מהצבעוניות הבהירה של טוקיו, השונה כל כך מהאפור שמאפיין את ערי אירופה. השכבות שיצרה מתכתבות עם מסורת מחיצות העץ והנייר היפניות, שכבר לא בשימוש נפוץ היום. בתכנון הבנק בחרה מורו לתרגם את המסורת הזו לשפה עכשווית, שבה חלוקת החלל מתבטאת גם בצבע. בכך לקחה מסורת עיצובית עתיקה, ובמקום לשכפל אותה זיקקה את מהותה.
האם הצליחה במשימתה, לתת ללקוחות הבנק תחושת רעננות ועליצות? תחליטו אתם - לא הייתם רוצים לעבור לבנק הזה?
