מה תורם שימור המבנים,
שנראה בכל פינה ובעיקר בלב תל אביב, לחייהם של אזרחי ישראל ומה הוא תורם לסוחרי הנדל"ן ולרשויות המקומיות? ספרו החדש של אדריכל השימור אמנון בר אור, "זמן שימור", מנסה לענות על השאלה הזו ולהציג באמצעותה את אחד ממפעלי הבנייה הבולטים בנוף המקומי.
בעשור האחרון תפס השימור מקום מרכזי בדיון התכנוני והאדריכלי בישראל. שתי ראיות מרכזיות לכך הן הכנסים הרבים שמוקדשים לנושא והמספר הרב של כתבות בכלי התקשורת (למשל כאן וכאן). הפיכתו של השימור לעיסוק מרכזי התרחשה לא רק בזכות מנגנון משומן של יחסי ציבור, אלא בעיקר עקב חוסר השכלתם של בעלי עניין שמבקשים להתחמק מחובתם לשיפור ושכלול תנאי החיים, והחיבה הרומנטית לנושא חביב שלכאורה אינו מפריע לאיש. אלא שהעיסוק הגובר בשימור, כמו גם העיסוק האובססיבי במגדלים, דוחק לשוליים דיונים חשובים על מגורים, תעסוקה, פנאי ונופש שנותרים בלתי מפותחים. כמה כנסים על תכנון מגורים או גינות התקיימו בשנה האחרונה?
מכל מקום, בר אור מפרש את תהליך השימור ככזה שמפיק תוצר בעל ערך חינוכי, כזה שמאפשר ללמוד על תהליכים היסטוריים, טכנולוגיים, חברתיים ותרבותיים. באמצעות חשיפת אותם תהליכים, הוא מקווה לעורר הזדהות או התנגדות לזיכרון של המקום, ובאמצעותו להתעמק ולהכיר טוב יותר את הסביבה בה אנו חיים. בספרו, נותן בר אור במה רחבה לחשיפת המנגנונים שמניעים את אותם פרויקטים, ומצייר מציאות שבה נדל"ן ותדמית הם שיקולים בעלי השפעה ניכרת - הן במגזר הפרטי והן במגזר הציבורי.
בתולדות האדריכלות הישראלית, תחום השימור נמצא בשלב השני שלו – אחרי עידן השימור הראשון שהובילו אדריכלים כמו סעדיה מנדל, יעקב יער ואליעזר פרנקל ביפו העתיקה וברובע היהודי בירושלים. מאז קום המדינה עבר השימור התפתחות משמעותית. אם בראשיתו הוא התמקד בניסיונות לחדש מערכות עירוניות, כשההיבט הפוליטי והתיירותי היה המניע העיקרי לתהליך (כמו ביפו ובירושלים העתיקה), הרי שהרכיב הדומיננטי כיום הוא נדל"ני, והוא זוכה לתמיכה בחוק התכנון והבנייה.
- קופסת שימורים: המגדל החדש בשדרות רוטשילד 22 בתל אביב לב פראי: הנדל''ן רותח בלב תל אביב - והשימור רוכב על הגל
הפרויקטים של בר אור, שקנה לעצמו שם כבכיר אדריכלי השימור בדור הזה, מתמקדים בבניינים בודדים או במתחמים קטנים (כמו מתחם התחנה בתל אביב או בית חרושת וגנר) שבאמצעותם הוא מספר את סיפורו של המקום הפרטי וגם הכללי. בשונה מאדריכלי שימור אחרים, את המבנים של בר אור אפשר למצוא בדרך כלל בצילם של מגדלים, מאז ששימר את הקונסוליה הרוסית בשדרות רוטשילד (במסגרת חובת שימור שהוטלה על אלפרד אקירוב, שהקים את מגדל אלרוב הסמוך). מאז, כל המגדלים בשדרות רוטשילד עברו דרך בר אור, שתיכנן את שימורו של בניין ישן לצידם כחלק מהמטלות של הקבלנים.
בספר החדש הוא מתאר בלשון קולחת את התפתחותו כאדריכל, בגוף ראשון ובאנקדוטות אישיות שחושפות את התהליך והחוויה של תהליך השימור. הכותב פותח בתל אביב, העיר שבה נולד ב-1951, ממשיך בלימודיו בבית ספר תיכון ללבורנטים ביפו (מבנה ערבי מהמאה ה-19 שמשך את תשומת ליבו כנער) ובלימודי האדריכלות בפירנצה בשנות ה-70. עם שובו ארצה מאיטליה, בחר בר אור לעבוד בצפת, שם עסק בחידוש שרידי העיר העתיקה.
הספר מרחיב את העיסוק בעבודתו מאז תחילת שנות ה-90, לאחר שעבר לתל אביב ופתח משרד עצמאי. כיום הוא מרצה בכיר בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב, שם הוא מעביר קורס סטודיו בשימור, ובמשרדו השוכן במרומי "מגדל שלום" נסקרים, מתועדים ונשמרים מאות מבנים ואתרים היסטוריים ברחבי הארץ. בר אור גם אחראי לכמה תערוכות קטנות וחשובות, ובראשן זו שסיכמה עבודה רחבת היקף שעשו תלמידיו באוניברסיטה כאשר התחקו אחר "בתי הבאר" של יפו.
"זמן שימור" מתמקד רק בחלק מהפרויקטים שבהם היה בר אור מעורב. לדבריו, משיקולי עריכה הושמטה מהספר התייחסות לפרויקטים שהשפיעו עליו או בעלי חשיבות בהצגת תמונה רחבה של תחום השימור. עניין נוסף שנעדר מהספר הוא הרקע התיאורטי של התחום - היסטורי ועכשווי. הכותב מבטיח כי בעתיד יצא ספר נוסף שיתמקד בהיבטים אלה. בינתיים, כדי להרחיב את היריעה, פנינו אליו שיבחר חמש עבודות המוצלחות לטעמו, שניתן ללמוד מהן על מהות תהליך השימור, ולעומתן חמש עבודות שימור שלא עמדו לדעתו באתגר.
5 עבודות שימור טובות
1. המוזיאון החדש (Neues Museum) בברלין | אדריכל: דיוויד צ'יפרפילד
"זה הפרויקט הגדול ביותר שנוצר בעקבות איחוד גרמניה. בגלל מורכבותו הוא נמשך מעל ל-20 שנה ועלה יותר ממיליארד דולר. אני חושב שזהו הבניין הראוי ביותר בעולם השימור. לא שימור של נדל"ן או אסתטיקה בלבד, אלא שימור של זיכרון. במקום כמו ברלין, שבו הזיכרון הוא לא דבר מובן מאליו וישנם דברים שלא רוצים לזכור, דווקא בגלל הבעייתיות של המקום, המוזיאון מצליח להתמודד באמצעות השימור בצורה וירטואוזית עם הזיכרון. לעומתו, פרויקט שימור הארמון מול 'אי המוזיאונים' בברלין מוחק את הזיכרון של המלחמה ושל חלוקת גרמניה לשניים, ומחזיר אותנו לימי הקייזר תוך שהוא יוצר סוג של דיסנילנד.
"צ'יפרפילד לא התבייש להסתכל בעיניים לכל אחד משלביו של הזיכרון, החל מהמאה ה-19 כשהוקם המוזיאון לראשונה, דרך מלחמות העולם ועד שנהרס ברובו בסוף המלחמה ונסגר עד לפתיחתו המחודשת לאחרונה. ביקרתי בבניין בשלביו השונים והבנתי שאפשר להגיע לתוצאה אחרת לגמרי ממה שהכרתי עד אז. תמיד הייתה עלי ביקורת, שכאשר אני מסיים שימור של בניין הוא נראה כמו חדש ואין בו את ממד הזמן. במוזיאון החדש בברלין הבנתי שאפשר להשאיר את ממד הזמן ולא חייבים לשחזר כל דבר. לכן, כשעבדתי ב'מתחם התחנה' שמרתי דברים שלמדתי לשמור בברלין, לעומת פרויקטים קודמים שלי".
2. העתקת מבנים במושבה הטמפלרית שרונה, רחוב קפלן תל אביב | אדריכל: אמנון בר אור
"החשיבות בפרויקט היא לא רק בשימור המבנים הטמפלריים, חשובים ככל שיהיו. בהזזת המבנים יש אמירה של השלטונות, ובהם עיריית תל אביב-יפו ורשות מקרקעי ישראל, שהיו מוכנים להוציא סכומים גדולים על שימור ראוי. זה אקט חינוכי. השלטונות יודעים היטב להטיל על האדם הפרטי את חובת השימור ולעומת זאת פוטרים עצמם מתהליך השימור, אך כאן במבנים שהיו בתחום אחריותם הם לקחו את הנושא על עצמם".
3. רחוב החשמל 10 בתל אביב | אדריכלית: ניצה סמוק
"ניצה סמוק,
גם כשעבדה בעיריית תל אביב וגם כאדריכלית פרטית, הקפידה על פרטים באופן פנומנלי. היא מאסטר. לניצה יש גם הידע וגם היכולת לבצע, וכמו שביקשה מאיתנו, אדריכלי השימור, כשהייתה פקידה עירונית, כך היא עומדת בעצמה בדרישות. המבנה ברחוב החשמל הוא דוגמה להקפדה על פרטים בעבודת שיחזור תקופתי. אמנם זה מתנגש עם ערך הזמן שעליו אני מדבר, אך כאן היא דורשת לחזור עם הבניין לקדמותו. בעבודת השימור כאן היא הראתה אקלקטיקה במיטבה, שמתבססת על עבודת מחקר וביצוע של פרטים".
4. בית גידי, מוזיאון האצ"ל בתש"ח, גן צ'רלס קלור בתל אביב | אדריכלים: אמנון ניב, אמנון שוורץ ודני שוורץ
"אפשר להרים גבה ולתהות מדוע בחרתי בו. קצת מתוך ציניות, כי אף אחד מהאדריכלים וממקבלי ההחלטות לא רצה לשמר את שכונת מנשייה שעמדה באזור הזה, אבל בפעולת השימור שמשקפת באופן בוטה מי המנצח ומי המנוצח - שאומרת 'אנחנו המודרניים והטכנולוגיים' באמצעות קוביית זכוכית שרוכבת על חורבת האבן ההרוסה - דווקא שלא לשמה בא לשמה, וכך נוצר הזיכרון היחידי של תושבי מנשייה. המוזיאון, שהיה בית מגורים, הנציח את מנשיה וההנצחה הזו היא גאונית, כי היא מאפשרת דווקא ליד הבניין הזה להתחיל את הזיכרון של מנשייה" (צילום המבנה - בראש הכתבה)..
5. מתחם וילה שוקן בירושלים | אדריכלים: אמנון בר אור וירון קופרשטוק
"ראוי לציין שאני כבר לא מטפל בבניין. התפטרתי מפני שהיזמים התנהלו עם התב"ע (תוכנית בניין עיר) בצורה שלומיאלית. עשר שנים התמודדנו לשמר את המבנה ולשנות את התב"ע, ולבסוף בגלל טעות קטנה הכל נסוג. אחת האיכויות של הווילה שתיכנן אריך מנדלסון, בהזמנת זלמן שוקן, היא שלמרות כל ההרס, השינויים והוונדליזם, היא שמרה על האיכות המצוינת של מנדלסון. וילה שוקן בתכנון שלי קיבלה פתרון שביקש לעזוב את הבניין במנוחה, אך לידו לא התקמצנו באחוזי בנייה ובתמריצים, כדי לעודד את בעלי הקרקע שיהיה להם כדאי לשמר ולתחזק לאורך זמן את הבניין. כי רק אם יהיה לבעלים פרויקט מניב, זו הערובה לכך שהבניין יישמר לאורך זמן".
5 דוגמאות רעות
1. כיכר השעון ביפו וסביבתה
"פשע מתמשך שמלמד על הרמה התרבותית שלנו, של העירייה, של מינהל הנדסה בעירייה, של צוות יפו במינהל ההנדסה ושל רשות מקרקעי ישראל שהיא בעלת הקרקעות, באמצעות האפוטרופוס הכללי שבזז למעשה את כל אותן קרקעות מידי הערבים. למרות התייחסותי החיובית להעתקת המבנים הטמפלריים, המינהל לא מצטיין בעודף תרבות ובעודף שימור, כי יש אמת אחת לחלק היהודי בתל אביב ואמת אחרת ליפו. הם לא רואים ביפו מורשת לשימור, אלא תפאורה לתיירים.
"לכן לא מאפשרים שימור, אלא רק ניצול פוטנציאל תיירותי שבא על חשבון הערכים שהיו צריכים להישמר. מספיק לראות את מה שעשו עם שרידי בית הסראייה, פעולה שמנציחה את מכונית הנפץ שפוצץ הלח"י בתוך אוכלוסייה אזרחית, וכך יצרו מונומנט לטרור. בסמוך, השוק היווני ריק ולא מטופל. זו יפו ששונה לגמרי מתפישת השימור של תל אביב".
- תגובת העירייה: "העירייה, באמצעות המישלמה ליפו, רואה בשימור ההיסטוריה הרב תרבותית, לאומית ודתית של יפו ערך מנחה. רק בשנה האחרונה שוקם ושוחזר הסביל נפורה, שוקם סביל הקיר ברחוב רוסלאן, וכן החל שיקום השוק היווני ועוד פרויקטים רבים שכולם נועדו לכבד ולשמר את הערכים של כל תושבי יפו - ערבים ויהודים. השקעת העירייה באה לביטוי בנתונים שפירסם לאחרונה משרד התיירות, עלפיהם יפו הינה היעד התיירותי המבוקש ביותר בארץ אחרי ירושלים. בניגוד לנטען, העירייה פועלת על מנת לקדם ולהקצות קרקעות לאוכלוסייה הערבית. לאחרונה היא פירסמה מכרז על קרקע בבעלותה ברחוב מיכאלאנג'לו, המיועד לדיור בר השגה לקהילה הערבית בלבד, ובמקביל פועלת מול רשות מקרקעי ישראל על מנת להקצות קרקעות נוספות לדיור לאוכלוסייה הערבית".
2. היכל התרבות תל אביב | אדריכלים: קולקר קולקר אפשטיין
"גילוי נאות: הייתי יועץ השימור של העירייה. הכניסו אותי לשם מאוחר מדי, וגם התפטרתי מאוחר מדי. כשנכנסתי הייתה כבר תוכנית לשינוי טוטאלי, כשמהנדס העיר יושב בישיבת תכנון ורק מבקש להכשיר את השרץ. היה צורך במאבקים ציבוריים כדי לעצור את הפרויקט ולשנות אותו ב-180 מעלות, אבל לעומת החזית שהשתמרה יחסית, הפנים השתנה לחלוטין.
"אני אמביוולנטי כלפי שינוי פנים הבניין. מצד אחד הוא כלי העבודה של התזמורת הפילהרמונית, והארכיטקטורה של הפנים בהיכל התרבות היא משנית. אך ראה זה פלא, הסתיימו העבודות בפנים הבניין וכבר מתקיימים בו קונצרטים והופעות, כשבחוץ לא נגעו בכלום, כל הטיח מתקלף ונראה כמו בניין חרב. כשאני גומר בניין, דבר ראשון בא צוות שימור מהעירייה לבדוק אם סיימתי את החזיתות. אם לא גמרתי את פרטי הפרטים, לא אזכה לחתימה על טופס 4 המאשר את אכלוס הבניין. מעניין איך בהיכל התרבות, שהוא בניין עירוני, החתול שומר על השמנת - העירייה מספקת לעצמה טופס 4 ומפעילה אולם מופעים לפני שגמרו את עבודות השימור.
"זה מצטרף לסדרה של מעשים שאינם ראויים לבניין ציבורי לשימור, כמו פריצת החזית הראשית לכיכר לצורך הקמת בית קפה. ראש העירייה היה אישית מעורב בכל התהליך, השמיץ אותי אישית והציג אותי כמי שממציא דברים וכולם שתקו, איש לא העז להגיד לו מלה. פקידי העירייה חזקים עלינו, אך כשהדברים מגיעים לראש העירייה, הם כולם נהיים קטנים".
- תגובת העירייה: "שיקום ושימור היכל התרבות נעשה בשיתוף פעולה מלא עם התזמורת הפילהרמונית, אונסק״ו ישראל וגורמי התכנון המקצועיים. אף שהעבודות טרם הסתיימו, נראה שקיים קונצנזוס מלא בקשר לאיכותו ולהצלחתו והוא כבר מהווה מקור גאווה מחודש לעיר, כולל השיקום של הכיכר, הגן הצמוד אליו ומבנה התיאטרון הלאומי".
3. בית הכנסת החורבה ברובע היהודי בירושלים | אדריכל נחום מלצר
"בית הכנסת נהרס במלחמה ועמד חרב 60 שנה. השחזור שלו הוא תוצר של פעולה פוליטית, לא פעולה תרבותית, המנותקת מכל אמנה בינלאומית ופרקטיקה. יש פה שחזור של אתר ירושלמי חשוב עם היסטוריה של מאות שנים, ששמר על ייחודו. לטיפול בו אחרי מלחמת ששת הימים, כששיחזרו רק את הקשת, הייתה אמירה גדולה יותר מעבודת השחזור המלא של בית הכנסת שהעלימה את כל ההיסטוריה כאילו כל הדברים לא קרו, בזמן שהסיפור יותר חשוב מהבניין.
"לא חסרים בתי כנסת ברובע היהודי, אלא ששחזור הבניין נבע מהחלטה פוליטית שגרסה שאם לערבים יש כיפת הזהב ולנוצרים הכיפה בכנסיית הקבר, אז איך זה שליהודים לא תהיה כיפה. זהו ניצול זול של השימור ופרקטיקת השחזור. זול מבחינה פוליטית ויקר מבחינה כלכלית".
4. בית חרושת וגנר (מתחם נחושתן), רחוב אילת 61 בתל אביב | אדריכלים: אמנון בר-אור וסיון סימון אברג'יל
"למבנים האלו אין שום תוכן, כי לא ניתן להכניס תוכן לגוויה מתה. הבניין הזה הוא ניצול לרעה של צרכים נדל"ניים, ואני מקבל על עצמי את האחריות לכך. אחריותי הייתה לעמוד על שלי מול האדריכל אברהם יסקי (מתכנן תוכנית בניין העיר למתחם, מ"י), שהיה מורה שלי ונערץ עלי, אבל לא עמדתי בלחץ ואישרתי את הריסת שני מבני בית החרושת שנדרשו להקמת המגדל, כשדווקא הם היו המבנים עם הסיפור. מה שנעשה שם, גם בעזרתי, היה פעולה צינית של בניית בניין בוטה ואגרסיבי כלפי העיר וסביבתו".
5. ואדי סאליב, חיפה
"עיריית חיפה לא השכילה לאזן בין התרבויות שיש בעיר המעורבת הזו. היא בנתה המון ובמקביל הזניחה אזורים שפונו במלחמת 1948, כמו שהיה במקרה של מנשייה בתל אביב. אחרי שבמלחמה יצאו התושבים הערבים, נכנסו תושבים יהודים, השכונות הוזנחו וכך הפכו את אותם אזורים לשכונות מצוקה - ולבסוף צמחה הלגיטימציה להרוס אותן.
"בפרקטיקה שלנו אנחנו נדרשים לזכור איך אנחנו יוצרים את הזיכרון באמצעות תיעוד ומחקר. לא ניתן לחקור רק חלק אחד – של היהודים - ולא את החלק האחר – של הערבים - ולאחר מכן לשמר רק חלק אחד ולהשכיח את השני. כשאני מתעד ומשמר אני לא יכול להתעלם מכל אותן תרבויות שהזניחו, אלא אני מתעד הכל. כשאני בא לראות מה עושים עם השימור באופן פיזי, אני רואה שמשחזרים את התרבות היהודית ומשכיחים את זו הערבית. הקונפליקט הזה מטריד אותי במקצוע שלי, ובגללו כתבתי את הספר".
- אמנון בר אור: זמן שימור, הוצאת בבל
, 303 עמודים
