שדרות רוטשילד נמצאות במרחק יריקה מכאן, וכשמסתובבים אחורה, נוגעים בפלורנטין ובתחנה המרכזית הישנה. מקבץ הרחובות הדחוס מסביב לגן החשמל הוא אזור-חיץ שרוחש פעילות נדל''נית ענפה: שימור בניינים ישנים מצד אחד, הרס בניינים היסטוריים מצד שני. מה שמשותף לשני המהלכים ההפוכים הללו, הוא הניסיון להביא תושבים חדשים לשכונה הזו. אפשר לנבא שהם יהיו עשירים יותר מאלה שהפכו את המתחם לתוסס ומעניין. זאת, כידוע, דרכו של עולם הנדל''ן: בתל אביב כמו בכל עיר גדולה בעולם.
גן החשמל (שנקרא כך על שם בניין חברת החשמל ההיסטורי ברחוב החשמל, כמובן) היה ידוע לשמצה כמקום חשוך ועתיר טיפוסים מפוקפקים, ורוב הקניות נעשו בו בשעות הלילה ובכסף מזומן: שירותי מין ברחוב ובמכונית. העירייה ביצעה שיפוץ יסודי של הגינה (תכנון: אדריכל אריה קוץ), הוסיפה מתחתיה חניון תת-קרקעי והאירה את הרחובות החשוכים, ובמקביל החלו לפרוח בתי קפה, מועדונים וחנויות קטנות. זה היה השלב שבו הוכתרו 3-4 הרחובות כ"מתחם", והמקומונים מיהרו להקדיש לו מגדירים ומפות. יש לזכור שהאזור נהנה מנגישות מצוינת שאינה באה על חשבון השקט ששורר בו, מאחר שהאוטובוסים אינם עוברים ברוב הרחובות הקטנים.
לאט לאט נקשרו כתרים לרחובות לבונטין, ברזילי, החשמל ומקווה ישראל, וכולם הבטיחו שיום אחד, ממש בקרוב, הוא יהיהטרייבקהאו מיטההישראלי. הבטחות אלה זכו לחיזוק משמעותי כאשר החלו לפשוט על הרחובות הקטנים מעצבות אופנה צעירות, שחיפשו מקום זול ומעניין יותר מרחוב שינקין, שפעם גם הוא היה כזה עד שהתמלא בחנויות זהות של מותגים בינלאומיים, התרוקן מנכסים תרבותיים ואיבד את דרכו - אבל המשיך לדרוש דמי שכירות בלתי אפשריים.
אלא שההבטחה של מתחם גן החשמל לא התממשה בינתיים. המתחם לא זכה לתכנון כולל שלקח בחשבון את מצב-הקצה שבו הוא היה שרוי. ברגע שהשוק הפרטי הכיר באיכויותיו של המקום, הגיעו אדריכלי השימור (שעד אז התעלמו לחלוטין מהאזור הזה, שאינו נכלל בשטח השיפוט של ''העיר הלבנה'') והחלו להעניק לו משמעות נדל"נית - על חשבון משמעותו העירונית. הרי אמרו שזה אזור טרנדי. יזמי נדל"ן זיהו את ההזדמנויות שטמונות ברחובות הסמוכים לשדרות רוטשילד הנחשקות, ומיהרו למקסם את זכויות הבנייה שהעירייה מאפשרת.
"שיטת החניקה האיטית"
נתי אוחיון, שהתגורר בשכונה למעלה מ-10 שנים, הגיע אליה כאשר מרבית תושביה היו עדיין זונות, נרקומים והומלסים. "אחרי שיפוץ הגן היה נראה שזה עובד", הוא נזכר. "פחות זונות, פחות נרקומנים. אבל צריך לזכור את מיקומה הסמוך של משטרת מרחב ירקון". האזור נכנס לתקופת הרנסנס שלו, אומר אוחיון, והמון מעצבים, אמנים ובעלי מקצועות חופשיים נהרו לשכונה. "האזור נהיה לוהט", הוא אומר. "בתקופה הזאת כרישי הנדל"ן הריחו את ריח הכסף ונכנסו בהמוניהם לשכונה. אנשים היו דופקים על דלת ביתי לשאול אותי על הבניין בו אני מתגורר. אחד מהם רכש 50% מהבניין בן מאה השנה שבו התגוררתי, ובנקודה הזאת הם החלו לעשות חניקה איטית: נתחיל להעלות את המחירים בצורה פראית ולא מבוקרת, נפנה את הדיירים הנוכחיים, ובמקומם נביא פרייארים אחרים שישלמו את הסכומים המטורפים הללו".
לדבריו, "הנורה האדומה נדלקה לי בראש כשעשינו שבגינה את פרויקט 'זונות מקרטון להורדת שכר הדירה'.האקסיומה שלנו הייתה פשוטה: יותר זונות בגן, פחות שכר דירה. כי בלי שום השקעה בתשתיות או בשיפוץ הנכסים, רחמנא ליצלן, שכר הדירה קפץ: מה שהיה 2,000 שקלים בחודש קפץ לסביבות 4,000-5,000 שקלים. שיטת החניקה האיטית הוכיחה את עצמה ומרבית תושבי הבניין שבו התגוררתי אכן עזבו. תהליך דומה עבר על כל השכונה. המעצבים והאומנים שהפכו את האזור למה שהוא, מצאו את עצמם מחוץ לשכונה עקב העלאת המחירים, שלא התבטאה בהעלאת המכירות בחנויות.
"ברגע שאני קיבלתי דרישה להעלאת שכר הדירה באלפיים שקל, הראיתי לבעל הבית שלי ולעורכי דינו את האצבע המשולשת ועזבתי את הבניין, שעם כל תפארתו החיצונית הפך למקום שמסוכן לגור בו (חיי ניצלו במזל כשמרפסת של שכני מלמעלה קרסה בלי התראה, ופיספסה את ראשי בשניות ספורות)", אומר אוחיון.
לחצו על המפה כדי לראות את מיקומי הבניינים שנהרסו
שורת חנויות האופנה האלגנטיות, שנפתחו בזו אחר זו לאורך רחוב הרכבת, נאלצו לסגור את שעריהן - אם בגלל מכירות נמוכות, אם בגלל השיפוצים שהחלו להתבצע בבניינים עצמם, ואם בגלל דמי השכירות שהתחילו להמריא לפתע. משטרת מרחב ירקון התפנתה גם היא, מסיבות אחרות, וגם הבניין שלה עתיד לאכלס דיירים חדשים.
- הנה כתבה על מותג התיקים "טס", שנאלץ לעזוב את האזור
זו ממשיכה להיות שכונה תוססת שמשלבת מסחר, בילוי ומגורים. עם בתי קפה נחמדים כמו "לאביט" ו"החשמל", מוקד מוזיקה כמו "לבונטין 7" וחנויות אופניים ובגדים (חלק מחנויות האופנה התמקמו מחדש בצד הדרומי-מערבי של המתחם, עדיין לא ברור אם יצליחו לשרוד שם), ותחבורה ציבורית שעוברת כאן כל שעות היום והערב, לא משעמם כאן. פרויקטים נאים של בתים ישנים עוברים שימור קפדני, ומחודשים להנאת העוברים והשבים. מצד שני, כבר לא קל לגור כאן: מחירי הדירות עולים, השכירות אף היא התייקרה. מה יקרה כשייכנסו הדיירים החדשים לפרויקטים שיקומו במקום "בית הפניקס" ו"בית הקבלן", שנהרסו ממש לאחרונה? האם אלה יהיו דיירים צעירים שיתרמו מכישרונם ויצירתיותם לאזור, או שהשכונה לא תרוויח מכך דבר אלא התייקרות נוספת במחירים?
"כרגע השכונה נמצאת בתקופת המעבר וממתינה ליאפים שיאכלסו אותה", חושב אוחיון. "בניינים רבים נהרסו, ובמקומם יבנו בתים ליאפים עם ג'יפים". האבולוציה של השכונה דומה לשכונות רבות בעולם שהפכו למתחמים לוהטים, רק שבתל אביב אף אחד לא חושב מה הפך את אותם מתחמים ללוהטים - אלה האנשים. וכך קורה שהדבר היחיד שנשאר מהשכונה זאת המעטפת החיצונית והתדמית".
הורי יצחקי, מוזיקאית שעובדת בחנות הבגדים "בנות", התגוררה בשכונה במשך כמה שנים. גם היא מזהה את התנועה החוצה, עקב עליית מחירי השכירות, וגם היא מביעה חשש שהאופי המיוחד והצעיר של השכונה ייעלם לטובת תושבים עשירים יותר, ולא בהכרח יצירתיים ותוססים כמו אלה שעשו את השכונה למה שהיא. "ככה זה", היא אומרת, "בדיוק מה שקרה בזמנו בשינקין וקורה עכשיו גם ביפו. באים אנשים צעירים, יצירתיים, למקומות מוזנחים והופכים אותם למקומות נחשקים. ואז באים הכרישים וקוטפים את הפירות. מצד שני, גם מי שעובר ליפו עושה אותו דבר לתושבים הוותיקים של העיר שנאלצים לצאת משם. זה מעגלי".
ימים יגידו אם החיבור המתבקש בין מתחם גן החשמל לבין לב העיר המושקע והמשופץ - שגם דורש פתרונות תחבורה להולכי רגל ולרוכבי אופניים - ישמור על האופי המיוחד של השכונה, או יהפוך אותה לרובע מצועצע של תושבי חוץ ואנשים שקופים שחיים בין המגדלים לחניונים, ולא נראים אף פעם ברחוב, בבית הקפה או בחנות הספרים.
אתם גרים בשכונה? מבלים בה? מה דעתכם על השינויים שהיא עוברת?
