>> הצטרפו ל-Xnet בפייסבוק
מפגש בין משרד תל אביבי מובהק לבין משפחה ערבית בכפר מוסמוס שבוואדי ערה, הוליד את אחד הבתים היותר מעניינים שנבנו לאחרונה בישראל. הבית, שאותו תיכנן האדריכל רון פליישר
בשיתוף פעולה עם אדריכל הנוף כפיר פישר,
מייצג במבט ראשון כניסה חריגה של האדריכלות הישראלית אל הכפר הערבי. מצד שני, הבית הזה מחזיר את האדריכלות הישראלית עצמה אל שנות החמישים והשישים שלה: מרכיבי בניין מטיפוס המשרבייה (מרכיבי הצללה בעלי דפוס חוזר שנועדו להתמודד עם החום הכבד והאור העז במזרח התיכון), שהושאלו מהערבים, שבים כעת באמצעות מתכנן יהודי אל אחד ממקורות ההשראה של האדריכלות הישראלית.
רחוב מוסמוס
אגדה עתיקה המסופרת בין הרחובות התלולים והצרים בכפר מוסמוס מספרת, ששמו המוזר של הכפר ניתן לו על-ידי מי שהקים אותו לפני מאות שנים. ואגדה שהייתה כך הייתה: ביום קיץ חם במיוחד הגיע לשם שייח מכובד מאחד מכפרי השומרון, שביקש לאתר מקום מושב חדש לו ולבני משפחתו. השייח המסכן כבר שתה את כל המים שהביא עימו, והיה על סף התייבשות. בייאושו הרים ראשו אל השמיים וזעק: "עד שמצאתי מקום יפה שאני ומשפחתי נוכל להתיישב בו, השמיים הורגים אותי בצמא?"
או אז נפתחו שערי שמיים, מלאך הופיע וכיוון את השייח הצמא אל מעיין שנבע מסלע. בשארית כוחותיו כיוון עצמו האיש אל מקור המים שהוסתר בשיחים ובקני סוף, אך הצמחייה העבותה מנעה ממנו מלהגיע אל מקור המים. שוב ירד המלאך מן השמיים והורה לו: "מוס יא שייח', מוס!" שמשמעותו בערבית: "מצוץ שייח, מצוץ!" - הוא הבין את הרמז, קטף את אחד מקני הסוף והפך אותו לקש שתייה, וכך הרווה את צימאונו במי המעיין. אחרי שעשתונותיו חזרו, הוא הסתלק וחזר למקום שבו חייו ניצלו כדי להקים את היישוב.
לא בטוח שרון פליישר הכיר את האגדה, אך אחד המרכיבים הבולטים בבית שהוא תיכנן הוא הטיפול בגן המקיף את הבית. הגן מתקשר היטב לסביבתו המקומית, ויוצר מחווה יפה לעבר ולטבע של מורדות ואדי ערה. צריך לומר שמורדות הוואדי מכוסים כולם בבנייה צפופה של בתים ערביים שנבנו ללא אדריכלים או מתכננים, ומשקפים בחלקם פנטזיה מקומית שנוצרה בהשראת הבתים שבנו יושבי המקום לשכניהם היהודים, ובחלקם האחר משקפים פונקציונליות (שימושיות) מובהקת בהתאם לצרכי החמולה. הבית הזה מהווה תפנית בנוף של ואדי ערה, והוא מתבסס על חשיבה מעמיקה יותר ביחס לבית המגורים – דבר שבא לידי ביטוי בתוצר המוגמר.
בית של קבלן
הבית שייך לקבלן מקומי, שהכיר את פליישר בפרויקט קודם שהם שיתפו בו פעולה. מלבד ארבעה חדרי שינה ושאר חדרי השירות שנמצאים בכל בית טיפוסי בישראל, יש כאן גם שלושה חדרי הסבה שנועדו לארח אורחים רבים, בהתאם למסורת. כנהוג בחברה המוסלמית, התגייסה כל המשפחה המורחבת כדי לסייע בהקמה; בעל הבית היה שותף פעיל כמובן, אך בן הדוד, למשל, השתתף בפרויקט כמנהל עבודה.
הבית ענקי, 400 מטרים רבועים שטחו והוא מחזיק שתי קומות ומרתף, והוא בנוי על מגרש ששטחו כשלושה דונמים. הווילה טובלת בטרסות הבנויות מאבן לקט שנאספה במטעי הזיתים שבבעלות המשפחה, ובה נשתלה צמחייה עשירה. צמחייה זו הופכת את הגן לחלק המשמעותי ביותר בפרויקט, וליוצא דופן בסביבתו מבחינת הפיתוח וההשקעה. "לא מדובר במטע זיתים, אלא בשחזור של בוסתן בגרסה המסורתית שלו", מסביר האדריכל. "הגן עוקב אחרי הצמחייה המסורתית אך משלב גם חידושים. פיתוח הנוף הוא נושא שחסר מאוד בכפר, כמו כל היבט התשתיות שאינו מפותח ונשען כמעט תמיד על יוזמות סמי-פרטיות".
פליישר מספר שבכוונתו להמשיך ולפתח את הגן ולהוציא אותו אל מחוץ לגבולות הבית, כך שגם המרחב הציבורי יוכל ליהנות מהירק ולא רק האזרח הפרטי, ובכך ליצור שינוי חיובי בסביבה. לדבריו, "אם המדינה או הרשות לא דואגת למרחב הציבורי, אז יהיה נחמד אם התושבים יתחילו לדאוג ויתנו כל אחד קצת, וכך יתפתח גם בכפר מרחב ציבורי איכותי".
מסורת ערבית עם אדריכלות מודרנית
אף שהבית נראה חדש לגמרי, הוא בנוי למעשה על בית קטן יותר שהוקם במגרש לפני שנים ספורות. עם השינוי בצרכיה של המשפחה, בחר בעל הבית להזמין את האדריכל ולתכנן בשבילו בית מידות. "תהינו כיצד לוקחים את הבית הקיים ומשלבים בו את יתרונות המקום", מספר פליישר. "רצינו ליצור בית שמתאים יותר לאקלים המקומי, מה שבא לידי ביטוי בין השאר באוורור פסיבי, בכניסת אור טבעי ובהצללה".
מלבד הבוסתן שמקיף את הבית, בולט בו אולם הכניסה המתנשא לגובה רב ומתפקד כארובת אוורור טבעית. אגף הכניסה, הנראה כמגדל, מורכב בחלקו ממשרביות, שאותן עיצב בפלדה האדריכל בעצמו בדוגמה של רימונים היוצרים דגמי אור וצל על שאר הקירות. ארובת האוורור יונקת אוויר חם מפנים הבניין באופן טבעי, ללא צורך בחשמל, ומחדירה אוויר קריר המתפזר בבית ומצנן את כל חדריו. מאולם כניסה זה יש גישה לכל חדרי הבית, בדומה לתוכנית הבית הערבי המסורתי.
מעניין יהיה לראות אם כניסתו הנקודתית של אדריכל תל אביבי לכפר ערבי תהיה מקרה חד-פעמי, או סנונית ראשונה בטרנד חדש. לדברי פליישר, הוא כבר זוכה לבקשות מצד כמה מהשכנים של הקבלן, שמבקשים להשקיע בביתם. ימים יגידו אם תרבות אדריכלית ערבית מקומית תחדש את ימיה בוואדי ערה, ותחליף את הבתים האקראיים שצצים ביניהם. אם גם מצב התשתיות ישתפר באופן מהותי, זאת תהיה מהפכה של ממש.
