מאה שנה אחרי שבניין גימנסיה הרצליה צמח מחולות תל אביב ו-55 שנה לאחר שנהרס לטובת מגדל שלום, החליט האדריכל יוסי קליין לברר כיצד נהרס אחד המבנים החשובים ביותר שהוקמו בעיר.
המהירות שבה תל אביב משתנה אינה מגמה חדשה, ויסודותיה נטועים בעברה כפרבר קטן ושקט, שבתוך שנים ספורות הפך לעיר גדולה. קליין, שרואה בתל אביב מעבדה לגיבוש רעיונות, סבור שמגדל שלום הוא דוגמה למבנה המייצג רעיון קיצוני במיוחד, במיוחד לתקופתו. לא רק מפאת גודלו ועירוב השימושים בו, אלא גם ברמה האידאולוגית: התפיסה האדריכלית שעמדה בניגוד מוחלט למדיניות התכנון הציונית של "כיבוש השממה", והצעד חסר התקדים של הקמת מגדל על גבי הריסות בניין הגימנסיה, שהיה מבנה משמעותי במיוחד במפעל הציוני.
מגדל שלום, שתיכננו האדריכלים יצחק פרלשטיין, גדעון זיו ומאיר לוי, היה גורד השחקים הראשון בישראל, וכאמור, סימן שינוי קיצוני בתרבות התכנון המקומית. המגדל, שנחנך ב-1965, מתנשא לגובה של 120 מטר וכולל 34 קומות. בגרסתו המקורית הוא הכיל שלל ייעודים: חניון תת-קרקעי, חנות כלבו ענקית, חנויות, מוזיאון שעווה, בית מלון, מסעדות, משרדים, ובקומה העליונה מרפסת תצפית.
איזה עוד מגדל זכה לשיר אהבה כזה? חובה להאזין לעליזה גבאי
בימינו, כשמגדלים צצים בכל פינה בתל אביב, קשה לדמיין את העיר ככזו המורכבת ממבנים בני קומה או שתיים, אבל מגדל שלום הוא שהצית את דמיונם ושאיפותיהם של מקבלי ההחלטות, היזמים והאדריכלים הישראלים, שהחליטו שגם בישראל אפשר "לעשות אמריקה".
דוגמאות לתהליכים הללו אפשר למצוא בכל פינה בעיר: הסופרמרקט הראשון ברחוב בן יהודה (1958), התחנה המרכזית החדשה שתכנונה החל כבר ב-1964, או דיזנגוף סנטר, שתוכנן בראשית שנות השבעים. מרכז הקניות התל אביבי, יחד עם הפסאז'ים שצצו באותה תקופה ברחובות אלנבי, בן יהודה ודיזנגוף (ואחר כך הגיעו גם להרצליה, לחיפה, לחולון ולבאר שבע), הולידו את הקניונים שמילאו את הארץ בשנות השמונים והלאה. מעבדה עירוניתאבל קליין מתמקד בתל אביב, שאותה הוא מגדיר כתוצרת הציונות של ראשית המאה הקודמת. "הקשר של תל אביב עם הציונות לא היה קבוע. חלק נכבד מתושבי העיר לא היו ציונים, ולכן תל אביב היא תופעה אל-אידיאולוגית שמשקפת את המגמות הסותרות של אותה תקופה", הוא סבור.
לדבריו, "תל אביב הייתה מאז ומתמיד אמבטיה שאליה כל אחד יכול היה להיכנס, ללא כל מסננת תרבותית או כלכלית. בכך היא הייתה שונה מהותית מהקיבוצים והמושבים, שבהם תמיד היה פיקוח מי נכנס ומצטרף".
במה היא שונה מהותית מערים אחרות בישראל? בין השאר, מזכיר קליין, "תל אביב היא גם מקומית וגם גלובלית. פעמים רבות, מי שגר בה מאמץ תופעות מאוד לא ישראליות, כמו האמריקניזציה שבה עוסק הספר. תל אביב היתה נשואה לציונות אך המאהבת שלה היתה ניו יורק. האמריקניזציה שמתרחשת פה היא הניסיון שלנו לפתח תרבות מקורית מבלי להתנתק מהאבות האוניברסליים".
מה השינוי או ההתפתחות המשמעותיים שחלו בתכנון בישראל?"הגילוי מחדש של העיר. עד לפני כמה עשרות שנים, היה כאן תסריט סוציאליסטי שביטל את האדם היחיד, ותל אביב באה מלמטה וגילתה מחדש את האינדיבידואליות. למרות זאת, אני חושב שהאדריכלים לא הצליחו להשתלב בגילוי של העיר ולממש את ההזדמנות. היום בתל אביב התופעות היותר מעניינות מתקיימות בשכונות כמו שפירא, יד אליהו ופלורנטין, ולא במרכז העיר. אלה מקומות שתל אביב עדיין לא גילתה ויש להם לאן להתפתח".
לאיזה כיוון אתה צופה שתל אביב תתפתח?"אין רק כיוון אחד שאליו אפשר ללכת, כי זו עיר הטרוגנית, שמלקטת מכל מיני תרבויות דברים שהיא חושבת שמתאימים לה. לפעמים זה לובש צורות מגוחכות, ולפעמים זה מוצלח. עם זאת, יש סכנה שההיבט הכלכלי יהיה המניע העיקרי לעיצוב המרחב. מגדלי YOO למשל, לאן הם יתפתחו? זה מקום ואובייקטים שלא ברור מה ניתן לעשות איתם. אפשר אולי להשקיף מהם למעלה על העיר, אבל אי אפשר לחיות את העיר".
