הדפסה
לכתבה באתר
מאת: אראלה טהרלב בן־שחר
אבא שלי אמר לי שאנחנו הולכים לרופא, ואז הביא אותי לכאן והשאיר אותי", מספר בדמעות נער סיני כשהוא מראה את החדר דמוי הכלא שבו הוא נמצא. "הם אזקו אותי באזיקים", הוא מוסיף כדי להדגיש את הדמיון לבית כלא. ההסבר לכליאה ולתרמית של אביו מתמצה בשתי מילים: "השתמשתי באינטרנט".
הסצנה הזאת לקוחה מהסרט הדוקומנטרי "לכודים ברשת" ((Web Junkie, בבימוי הילה מדליה ושוש שלם. הסרט, שצולם במרכז גמילה בפרבר של בייג'ינג, חושף את הטיפול מרחיק הלכת שנותנים בסין לנערים שמכורים לאינטרנט בכלל, ולגיימינג בפרט. הטיפול כרוך
באשפוז בכפייה במוסד שהוא ספק מוסד רפואי ספק מחנה צבאי. "הם קמים בחמש בבוקר ויוצאים לעשות ספורט בשלג או בשמש, מטופלים בכדורים נגד דיכאון ואף עוברים מעין אימונים צבאיים", מספרת מדליה. קיצוני בהחלט, אבל כפי שהיא מסבירה - ההורים מביאים את הילדים לשם כי הם מרגישים שהילדים האלה אבודים. "הם נושרים מבית הספר, התקשורת הבינאישית שלהם שואפת לאפס, הם לא ישנים, ולפעמים אפילו מלבישים לעצמם חיתול כדי לא לאבד רגע במשחק ולהסתכן בהפסד", היא מפרטת.
הסרט, שיצא לאקרנים ב־2014, נחל הצלחה גדולה ברחבי העולם. "מה שהוביל אותי לעשות את הסרט היה המחשבה שהטכנולוגיה הפכה להיות האדריכל של חיינו האינטימיים", מספרת שלם, שיזמה את הסרט. "היחסים הבינאישיים שלנו השתנו, אנחנו חשים מחוברים, אבל בעצם יצרנו בדידות חדשה, וכשנתקלתי בסיפור על ילד שהוכה למוות במחנות גמילה מהתמכרות לאינטרנט בסין, הבנתי שדרך הסיפור של מרכז גמילה שכזה אוכל לעשות זאת".
כולם חשופים
כאמור, הסרט צולם בסין, שהיא כזכור מדינה קומוניסטית שבה הטיפול בהפרעות נפש שונה, כמו גם סדר הגודל של תופעת ההתמכרות לאינטרנט. אבל כפי שמספרות שלם ומדליה, כשהקרינו את הסרט באירופה, בארצות הברית ובארץ, ניגשו אליהם הורים שראו בסרט את הסיפור של ילדיהם ודיברו על מקרים קשים של התמכרות המלווה בהתנתקות ובבדידות, והיו אף כאלה שהתקנאו בסינים על כך שיש להם טיפול גמילה למתמכרי הדיגיטל.
אלא שהעצבים החשופים שבהם נוגע הסרט אינם רק של מקרי הקיצון האלה. הוא מציף ספקות וחששות שמקננים בכולנו: האם המבטים החטופים על הודעת הסמס שנשלחת אלינו ברמזורים לא מלמדים על דמיון בינינו ובין הנערים שמשתמשים בחיתול כדי שיוכלו להישאר מול המסך ברצף? האם המעקב האינטנסיבי של הילדים אחרי מספר הלייקים שקיבלו בפייסבוק ובאינסטגרם לא מחייב גם אותנו להתחיל לחפש דרך לגמול אותם? האם ה"קריז" שאנו חווים כשמשהו בחיבור ה־WiFi משתבש לא אמור להדליק נורה אדומה? האם לא איבדנו כולנו שליטה על חיינו ואולי גם על בריאותנו?
קריז ללייק
צליל הודעת הווטסאפ מאיץ לי את הדופק. אי אפשר עכשיו, אני חושבת לעצמי. אבל הלוגו הירוק הקטן מדגדג לי את האצבע שמונחת על ההגה. זה לא חוסר שליטה, אני אומרת לעצמי בזמן שאני מתפללת לאור אדום. והוא מגיע. אני לוחצת במהירות על הלוגו כדי לקרוא את ההודעה. כשאני מסיימת לקרוא, הרמזור עדיין אדום. מה יקרה אם אתחיל לענות? אני מהרהרת, ברור שלא אקליד בנסיעה. נו כבר, מתי האדום הבא? כן, גם אני מאלה שנאלצים יומיום לשנן לעצמם שערך חיי אדם גדול מערך האסמסים. ואם זו לא התמכרות, אז מהי? ואם זו כן התמכרות, האם אני צריכה גמילה?
לעומת ההתמכרות לאלכוהול, לסמים, לסקס ולשופינג, התמכרות למסכים היא מונח צעיר יחסית. ד"ר קימברלי יאנג, פסיכולוגית שמובילה את המחקר בנושא, הייתה הראשונה להגדיר גלישה אינטנסיבית באינטרנט כבעיה פתולוגית, וזו שפתחה את מרכז הגמילה הראשון להתמכרות למסכים בארצות הברית כשלוחה של בית חולים בראדפורד בפנסילבניה. בשנת 1998 היא פרסמה ספר על התופעה בשם Caught in the Net: How to Recognize Internet Addiction and A Winning Strategy for Recovery. "אז,
בימיו הראשונים של האינטרנט, זה היה נראה מגוחך", היא מספרת בריאיון ל"מנטה". "אבל כיום הביטוי שגור ומוכר. המחקר בתחום משגשג, בחלק מהמדינות, כמו סין למשל, התופעה הוכרה באופן רשמי על ידי מוסדות הבריאות כבעיה קלינית ואפילו חמורה, ובשנה שעברה נערך במילאנו קונגרס בינלאומי שהוקדש כולו להתמכרות לאינטרנט".
ד"ר יאנג מרבה לתבל את ספריה ואת הרצאותיה בסיפורים קשים על ההשלכות של התמכרות לגלישה. היא מספרת על אנשים שבעקבות גלישה בלתי פוסקת איבדו את מקום עבודתם, נפרדו מבני זוגם, וגם על הורים שמרוב חיבתם ללייקים שכחו לקחת את ילדיהם מבית הספר או להאכיל אותם, תופעה שהיא מכנה בשם Facebook Moms.
הוד קציר, פסיכולוג מומחה להתמכרויות מהתחנה לטיפול משפחתי (ת.ל.מ.), מאמין שהגלישה באינטרנט יכולה להיחשב להתמכרות גם במקרים שבהם היא אינה מלווה בפיטורים, גירושים והרעבת ילדים. הסיבה שבגללה ההתנהגות נחשבת להתמכרות איננה העובדה שהיא גוזלת הרבה זמן, וגם לא ההשלכות הקשות שעשויות להיות לה, אלא העובדה שמבחינה פסיכולוגית היא דומה להתמכרויות האחרות. "רוב ההתמכרויות 'סותמות חורים' עבור המכור", הוא מסביר. "או שהן באות לפתור 'חור' בערך העצמי או שעמום וריקנות או טראומות, ולספק אשליה של שליטה בדברים האלה. ההתמכרות ללייקים, לדוגמה, ללא ספק מזכירה את ההתמכרויות האחרות. כך למשל, מכורים ידועים בזה שהמינון של אתמול אינו מספיק להם היום, ושמחר יידרש להם מינון גבוה עוד יותר. האפיון הזה חל על כל מכורי הרשתות החברתיות, כולל העובדה שיסכימו לעשות יותר ויותר כדי לקבל מינון גבוה יותר (כמו למשל לפרסם סרטונים חושפניים יותר). בנוסף ההתמכרות גורמת לתלות שהמכור אינו מודע לה, אבל היא באה לידי ביטוי ב'קריז' שהוא חש כשלוקחים ממנו את ה'סם'. ה'נו, בבקשה', 'רק עוד קצת', ו'אני מבטיח - רק שתי הודעות' המתחננים שאפשר לשמוע מילדים כשלוקחים להם את המכשיר, דומים בכל לקריז שכזה".
תיוג של מכורים
מהתפיסות האלה גוזרים המומחים גם את האבחון להתמכרות. אם חשבתם שההתמכרות מתנקזת רק לזמן מסך, אתם טועים. גם קציר וגם ד"ר יאנג מדגישים שללא קשר למספר השעות שמבלים על המכשיר - מכור הוא מי שעסוק באופן אובססיבי בגלישה (גם כשהוא לא גולש הוא חושב על הפעם הקודמת והבאה שגלש או יגלוש), מי שמשתמש בגלישה כבריחה מהתמודדות (עם קשיים, חרדות וכו') ומוצא בה תחליף לחברים ויחסים, מי שקשה לו מאוד להתנתק (חווה קריז), מי שמסכן דברים חשובים לו (לימודים, עבודה, יחסים) לטובת גלישה, ומי שמוצא את עצמו משקר בעניין הרגלי הגלישה שלו.
מעבר לכך, קציר מבהיר שהתופעה אינה מתרחשת רק בסין ובטייוואן הרחוקות. "למעשה בחברה הישראלית הנורמה עצמה קיצונית במיוחד ולכן קשה עוד יותר לאתר את המכורים", הוא מסביר. "אנו מהחברות שבהן נוכחות המסכים בחיינו גבוהה במיוחד. בחברה הישראלית התופעה הזאת גם מתעצמת על רקע שתי תופעות אחרות: קושי להציב לילדים גבולות והגמישות של הנורמות החברתיות. אין הקפדה על נימוסים בזמן ארוחות משפחתיות, בשיחה עם חברים ועוד. ומעבר לאלה, אין מודעות גדולה לתופעה".
אם נראה לכם שההגדרות האלה מתייגות את כולנו כמכורים הזקוקים לגמילה ולשיקום, אתם לא לבד. גם אנשי מקצוע בכירים, כמו אלה שהרכיבו את הוועדה שהייתה אחראית על כתיבת הסעיף הרלוונטי במהדורה האחרונה של ספר האבחנות הפסיכיאטריות, DSM 5, סיכמו שאין לראות בגלישה האובססיבית הפרעה נפשית, ונכון לעכשיו הכירו רק בגיימרים האובססיביים כמכורים של ממש הזקוקים לטיפול נפשי. "האינטרנט הפך לחלק אינטגרלי, בלתי ניתן להימנעות, מחייהם של רבים", כתבו המומחים. "אנו שולחים באמצעותו הודעות, קוראים חדשות, מנהלים עסקים ועוד. אבל אוסף של מחקרים מדעיים חדשים החל לחשוף את העובדה שאצל חלק מהאנשים הופך העיסוק באינטרנט, ובפרט במשחקי רשת, לאובססיבי". בהחלטתם התבססו מומחי ה־DSM על מחקרים שהוכיחו בעזרת סריקות מוח שמשחקי הרשת גורמים לפעילות מוגברת באותם אזורים שמעורבים בעת הזרקת סם.
מחשבות על גמילה
אבל בואו נודה בכך, גם אם אנחנו לא סובלים מהתמכרות בעלת אופי קליני, יכול להיות שאנחנו בכל זאת זקוקים לגמילה. כי גם אם בחסות העובדה ש"כולם עושים את זה" הפכנו אובססיה לנורמה, אנחנו משלמים על זה מחיר. אבל איך נגמלים מהפעילות שבאמצעותה אנחנו עובדים, עושים קניות, שומרים על קשר עם בני משפחה ומתעדכנים בקורה בעולם?
ד"ר יאנג שואבת את המודל לגמילה ולשליטה בהרגלי צריכת הדיגיטל שלנו מהטיפול בהפרעות אכילה. "המדיניות של התנזרות גמורה, כמו זו שמסייעת למכורים לסמים או לאלכוהול להיגמל, אינה מתאימה כאן", היא אומרת. "במקרה של התמכרות למסכים, צריך לאמץ צורה של דיאטה דיגיטלית שמגבילה את הכמויות ולא שואפת להתנזרות, תוך שאיפה, כמו במקרה של דיאטה רגילה, לצרוך בעיקר חומרים דיגיטליים מזינים ולהימנע מג'אנק". במקרה של האינטרנט האוכל מן הסתם יהיה האימיילים לעבודה, הגלישה לחשבון הבנק והקנייה של כרטיס הטיסה, והג'אנק - הסרטונים החושפניים, הבדיחות הגזעניות וכו'. כמו שכולנו צריכים לנסות לאכול בריא ולא להגזים, כך כולנו צריכים לנסות לפקח על הזללנות הדיגיטלית שלנו. איך עושים את זה?
אם כן, לעת עתה, עד שקברניטי ה־DSM יחליטו שאולי בכל זאת מדובר בהפרעה נפשית חדשה שראויה להיכלל בספר האבחנות הפסיכיאטרי, ניצלנו מתיוג כ"מכורים". אבל אין ספק שבמציאות אונליין 24/7 שבה אנו נמדדים במספר הלייקים, נהיה קשה יותר ויותר לא לוותר על שעות השינה כדי לראות כמה לייקים סחפה התמונה האחרונה שהעלינו, להקשיב לילדים, לבן הזוג ולעצמנו. בקיצור, איכות החיים שלנו בהפרעה. אולי הגיע הזמן לעשות חשבון נפש קטן במקום לפתוח עוד חשבון בפייסבוק או באינסטגרם.
בחנו את עצמכם: האם אתם מכורים למסכים?
השאלון שלפניכם משמש לאבחון ראשוני של הנזקקים לגמילה ממסכים במרכז הגמילה של ד"ר קימברלי יאנג בארצות הברית. אם עניתם בחיוב על חמש מתוך שמונה השאלות, זה עלול להעיד על בעיה, ואולי זה הזמן לשקול לפנות לטיפול.
1. האם אתם מרגישים שאתם עסוקים באופן אובססיבי בגלישה (חושבים על הפעולה הקודמת שעשיתם באינטרנט או עסוקים בפעולה הבאה שתעשו)?
2. האם אתם מרגישים שהזמן שאתם מבלים באינטרנט עד שאתם חשים שזה מספיק לכם הולך ועולה עם הזמן?
3. האם עשיתם ניסיונות בעבר לצמצם את כמות השימוש או לשלוט בה ונכשלתם?
4. האם אתם חווים חוסר שקט, דיכאון או עצבנות כשאתם מנסים להפסיק להשתמש באינטרנט?
5. האם אתם מבלים בגלישה אונליין זמן ממושך מזה שתכננתם?
6. האם האינטרנט גרם לכך שאיבדתם מקום עבודה, סיימתם יחסים או פגעתם בהישגים בלימודים?
7. האם שיקרתם למישהו כדי להסתיר את נפח הגלישה שלכם?
8. האם אתם משתמשים באינטרנט כדי לברוח מהחיים (מתחושות של חוסר אונים, אשמה, חרדה או דיכאון)?
פעם בכמה זמן נסו לחוות קיום נטול מסכים (צילום: שאטרסטוק)
איך לשמור על דיאטה דיגיטלית
לפי הפסיכולוגית ד"ר קימברלי יאנג, כדי להתמודד בצורה מוצלחת עם הקיום הממוסך שלנו, כדאי שכולנו נאמץ את שלושת הצעדים הבאים:
1. בדיקה עצמית. נסו לפקח על עצמכם ובדקו מתי הגלישה שלכם באמת מוצדקת, חיונית ורצויה. אם אתם יוצאים לדייט ובודקים באמצע את הסמארטפון, שאלו את עצמכם אם אתם באמת מחכים לאיזה אימייל חשוב או שאתם סתם אובססיביים. נסו להיות נוכחים כשאתם נמצאים עם אנשים ולעבור לאינטרנט רק כשיש בכך צורך ממשי.
2. צום דיגיטלי. פעם בכמה זמן נסו לחוות קיום נטול מסכים. המינון יכול להשתנות, למשל מטיול עם הכלב בלי הסמארטפון ועד שבת נטולת מסכים. הרגילו את עצמכם בהדרגהלזמן נטול דיגיטל.
3. גבולות ברורים. ללא קשר לצומות הדיגיטליים קבעו לעצמכם כמה כללים שתוחמים את הגלישה ומגבילים אותה. כך למשל, החליטו שאין סמארטפון בארוחת הערב, שאתם לא מכניסים אותו לחדר השינה וכו'.
