"פתאום קלטתי שבעלי מתחיל להיות יותר מדי זמן מול המחשב. הבנתי שמשהו מאוד לא חיובי קורה שם. אולי הוא מנהל רומן? אולי יש לו מישהי אחרת?" היא מספרת לי מצדו השני של קו הטלפון. אומרת שיותר נוח לה ככה. באנונימיות. בלי שניפגש. 

 

עייפה מכדי לאהוב אותו

"היה לי ברור שגם לי יש חלק בדבר הזה. כבר הרבה מאוד זמן ואם להיות כנה – הרבה יותר מדי זמן, אפילו לאורך של שנתיים-שלוש, מאז ההיריון והלידה של הילדה השנייה שלנו – אני פחות ופחות אישה ויותר ויותר אמא. אני עובדת, אני עם הילדים, אני בסידורים והסעות וחוגים. לא מוותרת על התעמלות ועל חברות ועל תחביבים ומנסה לשמור את הראש מעל המים ובכל יום חוזרת יותר מאוחר מהיום הקודם ויותר עייפה מהיום הקודם, ועצבנית ומרוטה ומרגישה קורבן של הנסיבות, כי אף אחד לא אמר לי שזה יהיה כל כך קשה – גם האמהוּת וגם העבודה וגם היומיום וגם הרצון לשמור על כל הדברים ברמת ביצוע גבוהה ושיהיה לי גם זמן לעצמי".

היא מסרבת להצעתי להיפגש פנים מול פנים, אבל חייבת לספר לי את הסיפור שלה, אז אנחנו משוחחות בשבת בבוקר, כאשר בעלה והבנות הלכו לחוף הים והיא נשארה בבית לסדר ולנקות ולצבוע את השיער ועשתה הפסקה כדי לגלוש באינטרנט עם כוס הקפה שהכינה לה וקראה את אחד הטורים בבלוג הזה, שהכותרת שלו הייתה "מזל שהתעקשתי ולא התגרשתי" והרגישה שאולי היא לא מתעקשת יותר מדי, לא נלחמת על הזוגיות שלה ונותנת לבעלה לחמוק מידיה כמו דג חלקלק מידיו של דייג לא מיומן, פשוט מפני שאין לה כוח לצאת למאבק. וזה לא מאבק שאמור להיות מסובך, היא אומרת. כי בעלה, בגדול, הוא איש של בית ומשפחה, איש עבודה, איש שאוהב אותה המון, אבל לה פשוט אין כוח. אין כוח להחזיר לו אהבה. היא פשוט עייפה.

 

נרדמת במיטה של הבנות

"לא יודעת איך להסביר את זה", היא משתפת בכנות מעוררת השתאות והתגובה המיידית שלי מתנדנדת בין הרצון להבין על מה היא מדברת לבין חוסר יכולת מוחלט להבין על מה לעזאזל היא מדברת. מה, היא יצאה מדעתה? איך יכול להיות שבשלווה כזו היא אומרת לי: "אני די מבינה אותו, בסך הכל. זאת אני שבכל ערב, אחרי ארוחת הערב ומקלחות וסידור ילקוט וסידור מדיח כלים וסידור של הבית ומכונת כביסה ובישול למחר – נכנסת עם הבנות למיטה ומקריאה להן סיפור ופשוט נרדמת איתן. בלי להוריד את האיפור. בלי להתקלח. בלי להוריד אפילו את בגדי הבית שלבשתי אחרי שחזרתי מהעבודה. ככה. כמו שאני.

"אני נופלת לשינה עמוקה ומתעוררת ממנה באחת עשרה או בחצות והולכת לי סהרורית למיטה שלנו או למקלחת, אם יש לי בכלל כוח ואני שמה לב ששוב לא התקלחתי ואז בדרך למיטה שלי אני רואה שבעלי עדיין על המחשב. מה הוא עוד עושה שם? יושב לו ככה מבסוט, נשען על הכיסא ומתכתב במרץ. מה יש לו לכתוב כל כך הרבה? והוא לא שם לב בכלל שאני עומדת בפתח הסלון ומציצה לכיוון שלו ואני מזכירה לעצמי שבבוקר אני צריכה לבדוק את המחשב שלו ולפצח את התעלומה, אבל אז שוב מתחיל עוד בוקר לחוץ ואני שוב בלוּפ של להעיר ולהלביש ולהכין כריכים ולהכין את הבנות ולהסיע לגנים (בעלה, היא מסבירה, יוצא מוקדם ממנה לעבודה) וזה חומק ממני יום ועוד יום ועוד לילה שבו אני מתעוררת במיטה של אחת הבנות ויוצאת מהחדר שלהן ומכבה את מנורת הלילה והולכת לכיוון המקלחת ושוב הוא מול המחשב בפוזה הזו שמרוצה מעצמה ואני מחליטה שאין, בשישי הקרוב, כשהוא יוצא לקניות בסופר, אני מתיישבת מול המסך שלו ובודקת אחת ולתמיד".

 

פשוט רציתי שהיום ייגמר כבר ואלך לישון

מישהי אחרת אולי הייתה אומרת חבל בכלל שנכנסתי לזה. חבל שהצצתי ונפגעתי. אבל אני, אחרי שהתעמקתי קצת וגיליתי בכמה פעולות בילוש פשוטות שהוא מסתובב בצ'טים ברשת וגורף מחמאות מנשים זרות, החלטתי שמגיע לי, שהרי זה לא משהו שקרה בהפתעה. זה היה ברור. נרדמת בשמירה, אמרתי לעצמי. ומה חשבת? יש לך בעל חתיך, מצחיק, נשים מתעלפות עליו, בכל מקום שהוא מגיע אליו הוא תמיד זה שמדבר הכי הרבה, שמפיל את כולם מהבדיחות שלו. כמה זמן הוא יוכל להמשיך להחזיק מעמד בתוך הישנוניות שכפיתי עליו? הוא הרי היה אומר לי שוב ושוב, 'בואי נצא, בואי נהיה ביחד, לכי לישון ואני אעיר אותך כדי שניזכר אחד בשניה', אבל אני פשוט לא הגבתי. לא שיתפתי פעולה. לא היה לי כוח לצאת. לא היה לי כוח ללכת לסרט או למסעדה. פשוט רציתי שהיום ייגמר כבר ואלך לישון.

"הצצתי בחלק מההתכתבויות", היא ממשיכה ומספרת מעברה השני של האוזנייה. "ובחיי שהוא היה חמוד. סיפר לזאת כמה הוא מוצלח וכמה הוא מרגיש מוזנח מאשתו שהוא כל כך אוהב, אבל אין לה כוח אליו. סיפר לאחרת שהוא ממש לא מתכוון לנהל רומן, אלא סתם משתעשע ובודק האם עדיין יש לו ערך בשוק הבשר. מה שהוא לא ידע זה שהכוח שלי נגמר בלי קשר אליו. הכוח שלי נגמר - נקודה. הייתי עייפה. מחוסלת. נרדמת ברמזורים. נרדמת בעבודה. עובדה. אפילו לכעוס עליו על השיטוטים הליליים הווירטואליים שלו לא היה לי כוח. באיזה שהוא מקום הבנתי אותו אפילו והיה לי מאוד נוח להשאיר את זה ככה".

כאן אני עוצרת אותה ושואלת, סליחה? הבנת אותו? מה זה צריך להביע; ולמה הכל עליך; גם הכלים וגם הבישולים וגם ההסעות וגם ההשכמות וגם הכריכים וגם ההשכבות וגם ההקראות; מה הפלא שבסוף היום את קורסת?

והיא אומרת שכך זה היה מההתחלה ושבעלה עובד כאיש חלוקה של מזון ברחבי הארץ, מחזיק קו, ושהוא יוצא לעבודה מוקדם וצריך להיות ערני על הכביש ולכן בשעות הערב המוקדמות הוא חוזר הביתה ומשלים שעת שינה, אז היא לא יכולה להיעזר בו כל כך.

 

נוח לי ככה

"באיזה שהוא מקום", היא ממשיכה. "אני רוצה להאמין שהוא משאיר את ההתכתבויות האלה ולא מוחק עקבות כדי שאם יום אחד אני אגלה, אני אוכל לראות ששום דבר לא קרה; שהדברים היו תמימים ונועדו בסך הכל לרומם לו את האגו הגברי שהרגיש זנוח, ודי באשמתי. החברות שלי אמרו לי, 'משוגעת, מה את שותקת? תתפרצי עליו. תגידי לו שאת יודעת. שגילית. שהוא בוגד. שהוא יפסיק עם זה תיכף ומיד'. אבל ידעתי שאני לא הולכת להגיד לו שום דבר מהדברים האלה. אולי בגלל שכל מה שאני באמת רוצה זה להיעזב במנוחה, להגיע למיטה בתשע בערב ופשוט להירדם, בלי צורך לענות על הבקשות שלו לצאת, לבלות, לקיים איתו יחסים. וגם ידעתי שהוא צודק והן טועות. ידעתי שאם הייתי במקומו הייתי מרגישה זנוחה בדיוק באותה המידה ואולי גם אני הייתי מחפשת דרכים להחזיר את הביטחון העצמי שלי. הוא גבר בן ארבעים ושתיים, עושה ספורט, נראה טוב. מגיע לו שיתלהבו ממנו. מה הוא אשם שאני פשוט גמורה? שאין לי כוח?" היא אומרת ואני לאורך כל השיחה שואלת את עצמי האם האישה הזו רצינית? האם היא מחוברת לעצמה?

"ברור לי שהדברים לא יישארו ככה", היא קוטעת את רצף הטרוניות שאני מתכוונת לשגר אליה, אבל מוותרת. "ברור לי שאחרי כמה חודשים של התכתבויות תמימות עם נשים זרות, משהו מתוך זה יכול להתפתח לקשר שייצא מגבולות המחשב ויפרק את הנישואים שלי, אבל אני לא באמת יודעת מה לעשות. מצד אחד, מאוד מאוד נוח לי ככה ומצד שני, ברור לי שאני טועה כשאני משאירה את הדברים כמו שהם".

 

מה צריך כדי להעיר אותה?

האמת היא שלשיחה הזו לא היה סוף מוחלט ושגם לא הגיעה בסופה מסקנה. ניתקנו ניידים כשאני עדיין לא מבינה מה המניע הגורם לבת שיחי להיות כל כך אדישה להתנהלות המסוכנת הנרקמת מול עיניה. האם היא לא מבינה שהחבל מתהדק סביב צוואר נישואיה? האם לא ברור לה לאן כל זה עשוי להוביל? מה צריך עוד לקרות כדי שהיא תתעורר, כלשונה, מהישנוניות הזו שנכפתה עליה, כאילו מישהו עוצם לה את העיניים ומונע ממנה להביט במציאות כפי שהיא?

דבר אחד היה לי ברור ואותו גם אמרתי לה – הנושא של קיבעון תפקידים בזוגיות הוא מונח שחייבים לתת עליו את הדעת. מה שמתהווה ומתגבש בתחילת הקשר יהיה קשה מאוד לשנות בהמשך החיים. היחסים הבלתי שוויוניים בכל הקשור לטיפול בבנות ולניהול משק הבית הם בעוכריה של מערכת היחסים הזוגית הזו ואין לי ספק שאם החלוקה במטלות הבית בין בני הזוג הייתה מעט יותר שוויונית, הדברים היו נראים אחרת.

"אני מבינה שהוא נוהג ובדרכים וצריך להיות זהיר על הכביש, אבל לא יכול להיות שכל מטלות הבית נופלות עלייך. אחרי שהוא מתעורר משעת השינה שהוא משלים בשעות הערב, שיסייע לך להחזיר את הבית לפסים. תשאירי לו את הכלים בכיור, את הכנת ארוחת הצהריים של יום המחרת, את הקראת הסיפור לבנות ולכי להתקלח או לשיעור התעמלות או נסי בעצמך לנמנם כמה דקות כדי להתעורר בחזרה לחיים ואז, במקום לשבת לבד מול המחשב ולחפש ריגושים, תוכלו לעשות משהו נחמד ביחד", אמרתי את שלי ואני רק מקווה שהדברים נפלו על אוזניים קשובות.