הדפסה
לכתבה באתר
לקראת פתיחתה של שנת הלימודים האקדמית, וכניסתם של מאות סטודנטים טריים למעגל הלימודים של תקשורת חזותית, ביקש הבלוג לברר עם ראשי ארבע המחלקות המובילות בישראל - עדי שטרן מבצלאל, דקל בוברוב משנקר, ירון שין מהמרכז האקדמי ויצו חיפה ותמיר שפר מהמכון הטכנולוגי חולון - מהו מצב התחום, מהו תפקידו של המעצב הגרפי הישראלי, מה דעתם בוויכוח המתמשך על תערוכות הגמר ופרויקטי הגמר, מה הם חושבים על התחרות בין המחלקות - וגם קצת פוליטיקה. דיברתי איתם בארבע שיחות נפרדות בארבע עיניים, איחדנו את התשובות לשאלות הזהות, ונפתח בטיפים החשובים לסטודנטים. הפרויקטים שמוצגים מכאן הם בחירתם של ראשי המחלקות, כמצטייני השנים האחרונות:
תן לי את הטיפ הכי חשוב לסטודנטים שיתחילו תיכף את הלימודים.
ירון שין:
"להיות מוכנים לזה שהחיים שלהם הולכים להשתנות לחלוטין. הדרך שבה הם יתפשו את העולם, והדרך שבה הם יולידו את מה שסביבם, תהפוך לדרך של 'בית-ניתוח'. דרך של אדם שמנתח את הדברים ולא צופה פאסיבי בעולם. אל תקשיבו רק למרצים אלא לרוח שבחוץ, לציפורים ולמכוניות. אל תבואו מוכנים, תביאו מעט ציוד ובעיקר את ההקשבה שלכם".
עדי שטרן:
"אני נורא מקנא בהם. שנה א׳ היא שנה טרנספורמטיבית, הם לפני שינוי עמוק בחיים. הם נמצאים בפתחו של עולם חדש. יש בזה המון התרגשות, פוטנציאל, כניסה לעולם של עיצוב ויצירה. הייתי מציע להם לבלוע כמה שיותר ולעשות את זה בכל הכוח. לעבוד קשה וליהנות מכל רגע, ולהוציא מזה את המיטב. להיות כמה שיותר פתוחים. הם אולי חושבים שהם מכירים את העולם שהם נכנסים אליו, אבל הם לא. הרבה פעמים אנשים באים כשהם יודעים מה הם רוצים להיות, זו טעות. צריך לבוא ללימודים בצורה הכי פתוחה שאפשר, ללמוד להתקדם בהרבה ערוצים, ולאט לאט לגבש את הזהות המקצועית שלך".
דקל בוברוב:
"לבוא פתוח, נקי, טאבולה-ראסה. מקצוע התקשורת החזותית הוא קודם כל מקצוע שבאים ליצור בו, בלי מה צריך ואיך לעשות. כל השאלות שעוסקות ב'מה יהיה הלאה' חשובות, אבל עכשיו אין טעם להתעסק בהן. שנה א׳ זו ההיכרות הראשונית עם הרבה כלים, זה יהיה עמוס ומלחיץ, קחו את זה לאט. בואו נשים את מה שאתם מכירים בצד, וננסה להרכיב את הפאזל מחדש".
תמיר שפר:
"תהיו סקרנים. זה המקום הכי בריא בעידן הזה. סקרנות היא הדבר המועיל כדי להביא את הסטודנט למקום שיגרום לו לחדש. סקרנות כדי להבין איפה אתה חי ומה קורה סביבך, לאו דווקא כדי להמציא טכנולוגיה חדשה או אפליקציה שיודעת לעשות משהו יוצא דופן. דרך הסקרנות לפרטים הקטנים, הסטודנט בונה את הסביבה שבה הוא צריך לעצב אחר כך. היום, עולם העיצוב הוא עולם של 'קאט אנד פייסט'. אנחנו לא ועדת קישוט, אנחנו עוסקים בעיצוב".
עכשיו אותה שאלת טיפים, אבל הפעם לסטודנטים של שנה ד׳: טיפ לקראת הישורת האחרונה של המירוץ.
ירון:
"בשנה ד׳ הדבר הכי מסוכן זה הפחד. רואים את העולם שבחוץ - ומפחדים. ויש להם סיבה. החשש של איך ייראה תיק העבודות ואיזה שירות הוא יעשה לי - זה האויב הכי הגדול של היצירתיות. בחוץ לא מחפשים את הסופר המקצועיים, מחפשים את היהלום הלא מעובד. כבר עכשיו יש להם כל הכלים כדי להיות מעצבים מקצועיים; הייתי רוצה שזו תהיה שנה של התפוצצות, שיהיו אקספרימנטלים, שיקחו את הכלים שלהם אל החשיכה ויגלו מקומות חדשים, שיתייחסו אליה כמו אל תיזה של תואר שני".
עדי:
"תמשיכו לעשות עוד דברים, תעמיקו, תשאפו למצוינות, תוציאו מהשנה הזו את המקסימום, זו מתנה והזדמנות. ולא לשכוח ליהנות, עיצוב זה כיף ואנחנו עושים את זה כי אנחנו אוהבים את זה. ומשהו יותר רלוונטי לפרויקט גמר וליום שאחרי הלימודים: לחשוב האם אתה יכול לעשות משהו בעל משמעות. האם אני כמעצב יכול להשפיע? ולאו דווקא לשנות את העולם, אלא להשפיע על מישהו".
דקל:
"האקדמיה היא סוג של מעבדה מנותקת. אני חושב בשנה ד' יש עדיין התמקצעות והתבשלות. הייתי מציע לפתוח את הראש בפעם האחרונה. למעשה, הם כבר מצוידים ביכולת לעבוד במקומות עבודה, וזו הפעם האחרונה שהם לא מחויבים לכוחות השוק, לבריף או לתקציב. תעשו מה שאתם רוצים, תשתחררו, תשתוללו".
תמיר:
"לפתוח את הצ׳אקרות. תשחררו את עצמכם ממועקות ותקיעות, תבואו נקיים. זה השלב שבו אנחנו צריכים להתחיל לעבוד על שפה אישית. פיקאסו אמר שלקח לו עד גיל 18 ללמוד לצייר מושלם, ואז לקח לו כל החיים לשכוח את זה. תחשבו מופשט. אתם תעברו אלף סיבובים בחיים, מהתמחויות להתמחויות, מאתגרים לאתגרים, וזה היופי של עולם העיצוב. צריך לכוון לרמה הקונספטואלית, פחות לרמה הקונקרטית".
ההרשמה
הנרשמים החדשים מודעים למעצבים ולכל טרנד שמתרחש בעולם. האקדמיה מתייחסת להתפתחות הזו?
ירון:
"מסכים, הם מאוד שונים. כל אחד כבר יודע מה 'טוב' ו'לא טוב', מבין אפליקציות, יודע לצלם, עורך וידאו, מבין סאונד ומחובר לאמצעים טכנולוגיים שבעבר היה נחלת האקדמיות. העולם נתקל היום בהרבה יותר עיצוב בכל מסך שאתה פותח, ולכן יש הרבה יותר אנשים שרוצים לגעת וללמוד עיצוב. אנחנו מנסים למשוך את כל הנושא הטכנולוגי לראשית הלימודים, כדי לשים להם חומה ולהתחיל מחדש.
זה אומר שתפקיד האקדמיה קשה יותר?
"במידה מסוימת. אני שמח לפגוש מועמדים שאפשר לנהל איתם שיחה כמעט חברית. כאלה שיש לי תחושה שאנחנו רואים את העולם באופן דומה. אחד הדברים שמעניינים אותנו, כמוסד, הוא סקרנות. לא רק מהחיים, אלא גם מהאנשים שאנחנו פוגשים. אני מחפש אנשים שחושבים אחרת".
עדי:
"אני דווקא לא בטוח שזה נכון. תמיד היו מועמדים יותר מודעים ושמכירים את התחום. לעומת זאת, אופי התרבות השתנה. הם יותר מקושרים ומחוברים. ועדיין, יש חלקים לא מבוטלים של מועמדים שהם הרבה פחות כאלה. אם אנחנו באמת מסתכלים בפרספקטיבה של זמן, יש עלייה בקרב החלק שהוא יותר מודע ומעורה, אבל זה בטח לא אומר שהם יהיו מעצבים פחות טובים. אני לא חושב שהם מגיעים עם ביטחון עצמי יותר גבוה; הם עדיין מאוד מבוהלים. כמובן שיש היכרות גבוהה יותר עם העולם הדיגיטלי, ויש אחוז יותר גדול של אנשים שיודע לעבוד עם תוכנות, אבל אנחנו לא מחפשים את הניסיון המוקדם".
דקל:
"יש בהחלט הבדל בין הדורות, אבל האקדמיה לא השתנתה. הדרך שבה סטודנט בשנה א׳ ניגש היום לפרויקט, שונה מהדרך שבה אתה ניגשת לפרויקט. זה נובע מהעולם התרבותי שלתוכו הם גדלו, חונכו ובגרו, וזו נקודת המוצא. עולם האסוציאציות של הסטודנטים משתנה. הם שונים מאיתנו, המרצים, ומאלה שבאו לפני 10 שנים, אבל היסודות האקדמיים הם אותם יסודות רלוונטיים".
אז העולם האקדמי לא צריך להשתנות?
"כשאתה רואה שסטודנט מביא לשיעור משהו מהעולם שלו, אתה צריך להיכנס לשם. הפונטים הם אולי אותם פונטים, אבל ההתבוננות, ההיכרות, שונות מאלה שהיו לך והוא יביא דברים אחרים. אני תמיד אומר לצוות, לא ליפול למלכודת של 'איך אני הייתי כשהייתי סטודנט', אלא להסתכל על הבן אדם, להבין את המקום שממנו הוא בא. זו גם הדרך שלנו להכיר אותם. פעם היינו נזעקים מזה שהם לא קוראים ספרים ולא רואים סרטים קלאסיים, אבל זה העולם שהם חיים בו! ואם נהדוף אותו לא נקבל דור חדש, רק נשכפל את הדור שלנו. זה לא מעניין וזו לא המטרה".
תמיר:
"אם כבר יש הבדל בין הדורות, אני רואה בעיקר חסרונות שקורים בעידן הזה. מצד אחד הידע הרבה יותר נגיש, מצד שני החיפוש בעבר היה הרבה יותר מוחשי, והיום הוא רדוד ונקודתי. האקדמיה השתנתה לחלוטין, אין מה להשוות בין מה שהיה לפני 20 שנה ומה שקורה היום. כל התחום השתנה. חוקי המשחק השתנו".
איך האקדמיה השתנתה?
"היום הגישה היא רוחבית. פעם היית בא ללמוד עיצוב גרפי. עם השנים נוצרו פלטפורמות חדשות, והתחילו להיווצר התמחויות במדיה של פרינט או Web. היום אנחנו גדלים רוחבית, הסטודנט מתאים את תוכנית הלימודים בצורה הרבה יותר אישית. יש מבחר קורסים עצום שנותנים חופש שלא היה קיים בעבר. במקביל, הסטודנטים מבינים שבארבע שנים לא נספיק לתת להם את כל מה שקיים בעולם התקשורת החזותית, וזה משפיע על הצורה שהם חושבים. פעם הייתי אומר 'זה קורס חובה'; היום הוא כבר ישאל שאלות".
התחרות
יש תחרות בין ארבע המחלקות הגדולות בארץ. כמו מותגים מסחריים, איך אתם מבדלים את המחלקה שלכם?
ירון:
"קודם כל, ארבע המחלקות מייצרות בוגרים מעולים. אני לא מרגיש שאני בתחרות. אני חושב שאם ניקח את בוגרי ארבע המחלקות, אנשי מקצוע יתקשו למיין אותם לבתי ספר. התחרות היחידה היא שמרצים לא יכולים ללמד במקומות מסוימים, וזה נשמע לי מופרך ומטורף. הייתי מאוד שמח לעשות חילופי סטודנטים עם בצלאל, שנקר או חולון, כמו שהייתי שמח לעשות עם סטודנטים מ-BTK ברלין. לדעתי, הגישות בין המחלקות קרובות והאקדמיות די דומות".
אז אין הבדל ביניכם לבין כל היתר?
"אנחנו כבר 45 שנה מתייחסים למחלקה הזו כעסק משפחתי ואינטימי. זה לא בצלאל עם המשקל הרב של 'העמודים העבים', זה לא שנקר עם התמיכות הכספיות הגדולות, ולא חולון עם השטחים הרחבים. אנחנו המחלקה הקטנה ביותר מבין הארבע. אקדמיה קטנה, ששומרת את הדברים נורא קרוב מסביב לשולחן. אנחנו נאבקים להישאר קטנים, להשקיע הכי הרבה בכל אחד מהסטודנטים. שנה רביעית, למשל, מתקיימת כשיחה קבוצתית של אנשים מאוד קרובים. בנוסף, ביטלנו לחלוטין את המסלולים, ותוכנית הלימודים מבוססת על בנייה אישית של כל סטודנט לפי נטיותיו ותחומי העניין שלו, תוך התייעצות עם הצוות המקצועי".
עדי:
"אחד הדברים המשמעותיים שהובלנו קרה לפני ארבע שנים, כשהחלטנו לפרק את המסלולים - תפישת עולם של התמחויות שהייתה נהוגה בשנים ג׳ וד׳ למעלה מעשור - ולעודד ורסטיליות. היום, אני מאמין, מעצב ויוצר בתקשורת חזותית חייב לנוע מתחום לתחום, ולהכיר את עצמו בכל אחד מהם. מנעד התנועה במחלקה שלנו רחב מאוד, הרבה ידע שמתקיים בתוכה, ותוכנית הלימודים החדשה נבנתה באופן שיש גמישות כמעט מוחלטת של ערוצים".
איך זה קורה?
"הם יכולים עדיין להתמחות בערוץ אחד ולהתקדם בתוכו, אבל אנחנו מעודדים אותם לבחור שני ערוצים, ובעיקר לעשות הרבה ומהכל. מעודדים גם מקומיות מול בינלאומיות. מצד אחד, לא ייתכן שסטודנט שחי כאן יעשה בדיוק אותו דבר כמו מישהו בז׳נבה, בלונדון או בניו יורק. אנחנו מנסים להגדיר, ללוש ולעסוק בשפה שלנו, בתרבות, באלפבית שלנו; מצד שני יש שדה בינלאומי שאנחנו רוצים להיות בו ואנחנו נוכחים שם. האמונה שלי אומרת שאתה תצליח בשדה הבינלאומי בגלל מה שייחודי למקום הזה. במקביל, יש שיתופי פעולה ופרויקטים בינלאומיים, השתתפות בתחרויות, וסימפוזיונים וכנסים שאנחנו מארגנים.
"ייחודיות נוספת היא הקהילה והחברה. מה מקומו של המעצב במרחב הישראלי. אני חושב שיש לנו אחריות, וצריך לקחת אותה ולהבין את הכוח שיש למעצבים להשפיע. במסגרת זו אנחנו מנסים לצאת החוצה. בארבע השנים האחרונות המחלקה שיתפה פעולה עם יותר מ-50 עמותות, ולא רק בעבודת עיצוב, אלא בפעילות של סטודנטים בשטח כפעילי עמותות לכל דבר.
"בצלע הטכנולוגית, עברנו כברת דרך משמעתית. כל הסטודנטים פועלים בשדה האינטראקטיבי משנה א׳ ועד שנה ד׳, ולומדים סוגיות שנות במרחב הדיגיטלי. זהו העולם שבו אנחנו חיים ואנחנו צריכים להיות שם".
דקל:
"אין שום בידול בין המחלקות".
יכול להיות שלא צריך?
"לא לפי המצב הקיים. מצבה של התקשורת החזותית הישראלית לא טוב. תראה עד כמה המרחב הציבורי בכלל לא מטופל. יש כל כך הרבה מה לעשות, וזה ממש לא מעניין אם הסטודנט שיעשה את השינוי הזה סיים בצלאל או בשנקר או בויצו. בלונדון הגלובלית אתה יכול לבדל דרך תפישות שונות בין בית ספר אחד לשני; בארץ הקטנה שלנו, זה לא רלוונטי. התפקיד שלנו כראשי מחלקות הוא לשמור על סטנדרט גבוה, כל אחד לפי אמות המידה שלו, הדברים שחשובים לו. והסטודנט, כבן אדם פרטי, צריך להשמיע קול. ואם אין קול, זה בכלל לא משנה איפה הוא למד".
מה הקול הייחודי של המחלקה שלך?
"הקניית הרגלי עבודה והיכולת לעבוד בעולם האמיתי, מבלי ליפול למקום של 'מה צריך'. האקדמיה צריכה לאתגר את השוק ולא להיפך. כראש מחלקה אני כל הזמן שומר על הבאלאנס הזה: איזה קורסים יהיו, מה ילמדו בכל יום, איזה מרצה ילמד. יתרונות נוספים הם שילוב קורסים עם מחלקות אחרות, למשל המחלקה לטקסטיל, והמעבדות של שנה ד': 5 שעות של שני מרצים מדיסציפלינות שונות, שבהן - כמו בזירות - אנחנו תוחמים נושא או הגדרה של שוק, לא מתוך העולם האמיתי או המוכר, אלא מעולם של התנסות".
מה חדש השנה?
"Slot (מסלול מהיר). החל מהשנה, סטודנטים של שנים ג׳ וד׳ בוחרים שני 'סלוטים' ששונים בהוויה שלהם, אך נלמדים כיחידה אחת. זה מאפשר לעשות התמחות מקצועית אחת, אבל זה לא סוגר אותך".
תמיר:
"ברור שיש אג׳נדה לכל מחלקה. אתה רוצה להביא את הכי טובים, חד-משמעית. זה לא שיש פה היצע אינסופי של סטודנטים. כל בית ספר מנצל את היתרונות שלו בבסיס הרחב יותר. בחולון יש יכולת טכנולוגית, לא רק בפקולטה לעיצוב אלא גם בפקולטות להנדסה ומחשבים, ואני חושב שהמחלקה התקדמה מאוד לכיוון המדיה הדיגיטלית.
"השנה אחנו פותחים מעבדה לאינטראקשן, שבאה לתמוך ב-physical interaction ובפרויקטי הגמר. פרויקטים אישיים של סטודנטים, שבהם אנחנו לוקחים סטודנטים מכל המכון. אנחנו שמים דגש על איך הולך להיראות העתיד - מטכנולוגיה לבישה ואיך האינפורמציה תגיע אלינו, IOT, ועד לדברים יותר קונספטואליים. בנוסף אנחנו עושים שיתופי פעולה עם אנשי תוכנה וחברות חומרה, כדי להעשיר את ארגז הכלים של הסטודנטים, וכדי לעסוק בשאלה איך עיצוב ישתלב עם העולם החדש".
Histography from Matan Stauber on Vimeo.
יוקר המחיה
זהו אחד ממסלולי הלימוד היקרים ביותר שיש. האם התקשורת החזותית מיועדת לסטודנטים עשירים בלבד?
ירון:
"לימודי העיצוב היו מאז ומעולם קשים כלכלית. תמיד היה צריך להדפיס, לייצר ולקנות ציוד. בויצו מאפשרים תואר בהוראה, שמסבסד את לימודי העיצוב דרך משרד החינוך. לדאבוני, בגלל כמות הסטודנטים הגדולה בכל מחלקה, נוצר הצורך להתבלט עם כל מיני פרזנטציות מרהיבות ויקרות. זה בלתי נסבל. צריך להשתמש בשכל ולעשות דברים בצורה פשוטה יותר, יותר מתוחכמת, כדי להציג פרויקט".
עדי:
"אני מערער על הנחת היסוד שלך. בתוך המרחב של הלימודים היצירתיים, אלה לא בהכרח היקרים ביותר. לימודי התקשורת החזותית הם יחסית יקרים. לא רק שאנחנו לא דוחפים סטודנטים לפרויקטים יקרים במיוחד, אלא מורידים סטודנטים מכל מיני עצים שהם עולים עליהם, כי אנחנו חושבים שזה מיותר. אפשר לעשות פרויקט גמר מעולה בהוצאה סבירה. בנוסף, יש מערך מלגות מאסיבי גם לשכר הלימוד וגם למחיה. כן, יש עלויות לא מבוטלות, אבל המקצוע לא הרבה יותר יקר מבעבר. תוכל לראות במחלקה שלנו הטרוגניות רבה מכל הארץ, ומכל רקע סוציו-אקונומי. אנחנו בהחלט לא מחלקה לעשירים בלבד".
דקל:
"זה נכון כהנחת יסוד. אנחנו מאוד מודעים בשנקר לנושא, ומנסים להוריד את ההוצאות כמה שיותר. אבל! אני אמשיך לבקש מסטודנטים להוציא עוד ועוד הדפסות, כי זו חלק מהאחריות המקצועית שלי - להסתכל לא רק על צג המחשב. אני מודע לדיסוננס והייתי רוצה שהמודעות הזו תהיה בראש של כל מרצה".
מתי יגיע היום שסטודנטים לא יוציאו אלפי שקלים על פרויקט גמר?
"ההוצאות על פרויקטי הגמר אצלנו בשנים האחרונות דווקא יורדות. משהו בשואו הגדול הצטצמם, וזה מבורך בעיניי. סטודנטים רבים משתמשים במסכים, כך שהרבה מההוצאות שהיו כרוכות בסקיצות והדפסות וחומרים פחות קיימות".
תמיר:
"גם בתקופתי, לפני 30 שנה, אנשים הוציאו המון כסף".
כמו היום?
"תמיד היו יותר או פחות עשירים".
עיצוב זה מקצוע אליטיסטי?
"היכולת להיכנס לבית ספר קלה מאי פעם, יש הרבה יותר היצע ואפשרויות. הלימודים יקרים כי זה לא ללמוד היסטוריה. אם כבר, אז להבדיל מכל מקצוע עיצוב אחר, תקשורת חזותית היום הוא מסלול הלימוד הכי זול. גם לסטודנט בלי תקציב יש מספיק כלים לעשות פרויקט גמר בהצלחה גדולה, ולא צריך להגיע לעלויות של עשרות אלפי שקלים".
הלימודים יכולים להיות זולים יותר?
"אני לא חושב שהם כאלה יקרים, ואני לא חושב שהם יכולים להיות זולים יותר. זה שסטודנטים אוהבים בפרוקט גמר להביא אנימטורים משלהם..."
באמת?
"כן. אבל גם בעבר היו דברים שעלו הרבה כסף, זה היה תמיד".
זה לא תפקיד האקדמיה לשים בלמים?
"אנחנו מנסים למצוא איזושהי לוגיקה וסדר, אבל רוב ההחלטות של הסטודנטים הן אישיות. אני מתנגד לזה: סטודנט צריך להראות מה שהוא יודע לעשות, ולא להציג משהו או לעשות בתיאוריה".
פרויקט הגמר
כשבשנים האחרונות מוצגים בתערוכות הגמר פרויקטים משנים קודמות, או כשמאלצים סטודנטים לוותר על חלק מהפרויקט לטובת ״אוצרות״ ייחודית, נדמה שיחס האקדמיה לפרויקט הגמר הוא לא כשהיה. זה לא הגרנד-פינאלה של פעם. אולי פשוט נוותר עליו?
ירון:
"פרויקט הגמר הוא החופש המוחלט של הסטודנט. בפעם הראשונה בחייו הוא מכין פרויקט מרתק, גדול מהחיים, כזה שתוכל לשים בכל מוזיאון לעיצוב. זה המקום למפגן יכולות. המעצב כנקודת מפתח שדרכו עוברים וקורים הרבה דברים".
ומהו המדד לפרויקט מוצלח?
"כזה שלא יכולתי להניח את האצבע ולהגיד מה הוא מבחינה מקצועית, או למקם אותו בתוך מסגרת. פרויקטים שקודם כל עסקו בתוכן, שהצליחו לספק לי פיסה של אינפורמציה, ושהשתמשו בחומרים ויזואליים כדי ללמד אותי משהו שלא ידעתי קודם".
עדי:
"אין צורך להציג סטודנט שלא במיטבו, אם פרויקט הגמר הוא לא הטוב ביותר שלו. לכן, לקחתי החלטה לאפשר לכל סטודנט לבחור אם להציג את פרויקט הגמר או לא".
זה לא אומר שהוא נכשל במשימת פרויקט הגמר?
"לעתים פרויקט הגמר הוא הישג אדיר וראוי להציג אותו, ולעתים לא. קורה שפרויקט הגמר בסופו של דבר מסתכם בניסיון מדהים; הסטודנט עף, ניסה, למד, חקר ועבר כברת דרך משמעותית, והתוצאה יצאה פחות טובה מדברים שהוא עשה בשנים ג׳ ואפילו ב'".
עדי שטרן: ''אין צורך להציג סטודנט שלא במיטבו, אם פרויקט הגמר הוא לא הטוב ביותר שלו. לכן, כל סטודנט יכול לבחור אם להציג את פרויקט הגמר או לא''
אם סטודנט יודע מראש שיש סיכוי שהפרויקט לא יוצג, זה לא מקטין את האחריות שלו כלפי המשימה?
"דווקא טוב שהלחץ בתהליך יורד, אבל אני חושב שאין לזה משמעות. אנחנו עוסקים בשאלה הזו לא מעט שנים ומנסים לבחון מודלים שונים. נכון יהיה להמשיך ולשאול אותה כל הזמן. המשמעות של הפרויקט היא אחת: זו הזדמנות חד-פעמית, שאין דומה לה - אולי רק בתואר שני - לחקור, להעמיק, להרחיב ולעשות משהו משמעותי שיש לך תשוקה אדירה אליו. כיוצר שמסיים את לימודיו, זו יצירה עצמאית של הסטודנט, שלראשונה אינה תלויה במה שהגדירו לו ולימדו אותו".
דקל:
"צריך לשמור על פרויקט הגמר. סטודנט בסוף ארבע שנים צריך לסיים עם פרויקט גמר. זה מלחיץ, זה לפעמים משתק, אבל זה חלק מההתמודדות. אבל תדע, כשאני מראיין בוגר לסטודיו שלי, מעולם לא שאלתי מה היה פרויקט הגמר שלו. זה לא Issue מבחינתי".
אז אם אין משמעות והילה ביום שאחרי, בוא נבטל את זה ונקרא לו פשוט ״פרויקט הקורס האחרון״.
"פרויקט גמר מציג שליטה מלאה בכל המורכבויות של פרויקט. אתה, כסטודנט, לוקח אחריות על כל המרכיבים - החשיבה, הפיתוח, התוצאה והיישומים. לייצר לעצמך, בלי קורסים. זה המעבר מהאקדמיה לעולם האמיתי. למעשה, ביטלנו את תערוכת סוף השנה כבר שנתיים. השנה לא עשינו כלום - לא אוצרות, לא קונספט גרפי. לקחנו שתי קומות, נתנו לכל סטודנט שטח לפי הצרכים שלו, אמרנו לו 'בוא תראה את פרויקט הגמר שלך'. זה הכל, הכי בסיסי שיש. מי שמחפש עובדים, התערוכה כמוצר לא צריכה לעניין אותו, אלא מה שמוצג בה".
תמיר:
"זו לא פרה קדושה. יש המון גישות ואני לא דוגל באף אחת באופן אבסולוטי. אם סטודנט לא מצליח בפרויקט הגמר להגיע למיצוי של עצמו והוא לא רוצה להציג אותו, אז שיציג פרויקט מקורס אחר. הגישה שלנו בשנים האחרונות הייתה דווקא לא ללכת אחורה, כי בכל זאת פרויקט גמר הוא הפעם הראשונה של פרויקט עצמאי בלי נושא מהמרצה. בתיאוריה, זו טריטוריה שתהיה דומה למה שיקרה לו אחר כך, דרך להציג את האני-האמיתי. ברוב המקרים זה כן קורה, כי יש לסטודנט יותר זמן, הליווי יותר מדויק והפרויקט יותר קרוב אליו. אנחנו נותנים לו את החופש המוחלט ואת הכלים. מעניין דווקא לשאול: מה המשקל של הפרויקט בציון הכולל של התואר? האם הוא האבסולוט? צריך לחשוב עד כמה הוא משקף את הסטודנט".
תערוכות הגמר
נראה שתערוכות הגמר התנתקו מהמציאות: גימיקים ״אוצרותיים״, כמות סיטונאית של ספרים מאוירים וספרי אמן מיופייפים, והרבה סטודנטים שמחטטים בקרביים המאוד אישיים שלהם. למה כמעט לא רואים מגזינים, פרסום ומיתוג, היכן שרוב התעשייה הפעילה נמצאת?
ירון:
"ייתכן שמעט מאוד בתי סטודיו עוסקים בעיצוב ספרי אמן, אבל הפרויקטים האלה מסמנים את הייחוד של המקצוע שלנו. מהרגע שבו אנחנו מפסיקים לספק שירותים אלא תוכן, אנחנו מייצרים שווקים חדשים בעצמנו. היום תפקיד המעצב הוא לקבוע מהי הנוחות החדשה, מהו הצורך החדש; הטכנולוגיה, השוק והתעשייה יתיישרו לזה. אני רוצה לחשוב שעל-ידי חינוך השוק, ניתקל ביותר גופים מסחריים שמוכנים להשקיע בפרויקטים בעלי אופי אקספרימנטלי ושונה, בעלי אופק אמנותי. יש חברות שמחפשות אופקים חדשים, ואני מייחל שלאקדמיה יהיה השקט לעסוק בזה. אני שמח לראות סטודנטים שמציגים מקלדת שכשאתה מנגן עליה צלילים, אנימציות עולות ובונות קיר, ואז זמרת כמו ביורק משתמשת ברעיונות האלה".
עדי:
"משהו דרמטי השתנה בתערוכות, וממש לא במקרה. לפני 6-7 שנים, כשנכנסתי לתפקיד, התערוכות נראו אותו דבר וזה נראה לי בעייתי. חשבתי שתערוכת בוגרים צריכה להיות שונה לחלוטין, בהרבה מישורים. פיתחנו רעיון של אוצרות כללית ותפישת-על של אדם שיהיה אחראי להצגת תמונה טובה ככל האפשר, כזו שמתייחסת למכלול העבודות והסטודנטים בתערוכה אחת. כשבכל שנה מסיימים 100 בוגרים, תערוכה של 100 תערוכות יחיד היא טעות. אי אפשר לצלוח אותה. דבר נוסף: לא היתה שום תפישת נראות או עיצוב כולל של התערוכות, אז הוספנו תפישה מיתוגית לתערוכה, ואני שמח לומר שהצלחנו להשפיע על השדה הזה בארץ באופן מוחלט".
זה לא בא על חשבון האינדיבידואל? בעולם, אין עוצמה כזו של מיתוג ובניית סיפורי מסגרת לתערוכות. הווליום של המיתוג מינימליסטי עד שקוף, כשהסטודנט עומד במרכז. אתם עדיין לא תערוכה במוזיאון, של אוצר שהזמין אמנים. אולי זו תוצאה של התחרות בין בתי הספר?
"אני לא רואה סתירה בין הדברים. זה דיון שטוב שהוא קיים - היחס שבין טובת הסטודנטים לבין טובת המחלקה. המתח הזה ידוע ונדון, והוא מקבל ביטוי כל שנה דרך צוות שמורכב מסטודנטים ומרצים שמעורבים בתהליך. אבל אם יש תערוכה טובה כמכלול, שגם אנשי מקצוע וגם הקהל הרחב מסוגלים לצלוח וליהנות ממנה - זו הצלחה גדולה של כולם, של הסטודנטים ושל המוסד. דבר נוסף הוא אתר הבוגרים, שכל בוגר מציג בו את העבודות שהוא בוחר ובהרחבה. שם אנחנו לא מחליטים לו מה להציג. חשיבות התערוכה שונה ממה שהיה לפני חמש או עשר שנים".
דקל:
"לא אמור להיות קשר בין תערוכות הבוגרים לפרויקטי הגמר. אני מסכים שרואים פחות ופחות פרויקטים במיתוג או פרסום, כי באיזשהו מובן סטודנט מתייחס לשדות הללו כלא מאתגרים יצירתית מספיק. הייתי מתבאס לראות בתערוכה סטודנטים שמציבים בתערוכות רק פלטפורמות מוכרות בשוק. זה מה שקרה עם עיצוב ספרים שהפך לתחום חם - פורמט סטנדרטי ופשוט, אבל בתוכו ניתן לעשות כל מיני דברים יצירתיים. זה מה שצריך לקרות בעולם המיתוג, בפרסומת או בפתיח לטלוויזיה, קח את הפורמט ותאתגר אותו".
אבל כמה מעצבי ספרי אמן צריך?
"בתערוכה האחרונה של שנקר היו שלושה ספרים ו-50 מסכים, אלו הפרופורציות. רק לפני כמה שנים היה הרבה יותר סקסי לעשות ספר אמן. 70% מהפרויקטים השנה היו לסביבת מסך, אבל אני מבטיח לך שבשנה הבאה זה לא יהיה ככה".
נראה עוד יותר מסכים.
"זהו, שאני לא חושב. יש חזרה עצומה לפרינט. אנחנו נורא ממהרים בארץ להספיד דברים. בסופו של דבר, היכולת היצירתית צריכה לבוא לידי ביטוי בכל מדיום ופורמט. אפילו אם אנשי מקצוע באים לחפש עובדים ביריד תעסוקה, כמו שאתה קורא לזה, מעסיקים טובים יודעים להתבונן בפרויקט גמר ולראות את הכישורים של מי שאולי יעבדו אצלם".
תמיר:
"התערוכה מיועדת לסטודנטים, קודם כל, כדי להציג את העבודות שלהם. הדגש שלנו הוא הניו מדיה, דיגיטלי, אינסטליישנס, וגם יציאה מהמסך. בזה אנחנו חזקים, זה כרטיס הביקור שלנו. בית הספר שלנו לא מוציא עשרות ספרי אמן; ההיפך, במיתוג אנחנו יותר חלשים. אבל גם אם סטודנט עשה ספר אינטראקטיבי מאויר הוא יכול לעבוד ב-wix. הפלטפורמה של התערוכה היא כרטיס הביקור שלו, וחברות לא מחפשות מישהו שעושה בול את מה שהן עושות. זה גם כרטיס ביקור לאלו שלומדים ולאלו שמנסים להתקבל - נותן להם דרייב ומעט מושג. אנחנו מנסים לתת אמת בתערוכה. חס וחלילה שזה יהיה השתקפות של מה שקורה בשוק האמיתי. לנו אין בעיית השמה, ולכן מותר לנו לקחת את זה למקומות שמעבר, רצוי אפילו".
העבודות מסחריות מספיק?
"יש מגוון גדול ויש לא מעט עבודות 'מסחריות', אבל זה בכלל לא צריך להיות קריטריון".
PARALAX from Ohad Zlotnick on Vimeo.
הרעה החולה של היום שאחרי
בשנים האחרונות נכנסו הסטארט-אפים לשוק העבודה של הסטודנטים. בוגרים טריים נחטפים, בתנאים מדהימים, להוביל סטארט-אפים מתחילים וחברות הייטק נישתיות. בעיניי, זה כרטיס טיסה בכיוון אחד - למטה. לא נוצר כאן דור מפונק וחסר הכשרה מקצועית?
ירון:
"אני רוצה להיות אופטימי. במסגרת השאיפה שלנו שהבוגרים שלנו יהיו צרכנים נבונים של ידע, אני רוצה שעבודה בחברות סטארט-אפ תהיה כלי להתקדם ולהמשיך הלאה. אולי זו מדרגה בדרך להקמת הסטארט-אפ שלהם. אני רוצה להאמין שאם יש למעצב עמוד שדרה, הוא לא ייקבר בתנאי השכר המופלגים, ינוח וירפד את עצמו בכסף. כי הכסף כאן הוא לא המטרה, אלא האמצעי שמאפשר לך ללמוד משהו חדש, בטח בשנה הראשונה אחרי הלימודים, ואז תיקח את הידע ותמשיך עם הרעיונות וההמצאות שלך".
עדי:
"אני רואה את זה אחרת. השינוי שאתה מתאר מחייב התייחסות במוסדות האקדמיים אבל הוא מבורך, משמח ומאתגר. המעצבים הם שחקנים חשובים בעולם הטכנולוגי ואנחנו צריכים להיות שם, להשפיע ולהוביל. גם שם הם לא עובדים לבד, אלא בתוך צוותים. במסגרת המגוון והמנעד הרחב של הבוגרים שיוצאים לשוק כל שנה, המספרים גדלים ומנעד השוק מתרחב. לא רע שיש כאלו שהולכים לעבוד בסטארט-אפים ביום שאחרי ללא תמיכה מקצועית. הם נתמכים בהרבה אנשי מקצוע מתחומים אחרים, מאנשי טכנולוגיה או אנשי עסקים שהם עובדים עבורם או מולם. במקביל, הם יכולים לנוע בין תחומים".
והם יצליחו לחזור משם לתנאי שכר של משרדי עיצוב?
"האחריות שלי היא להכשיר אנשים צעירים לעולם האמיתי, והעולם מתנהג כפי שהוא מתנהג. ברור שהכסף משחק תפקיד, אבל מעצב יוכל לבחור לרדת, אחרי כמה שנים, ברמת השכר עבור יצירה ומרחב שיותר מתאימים לו. אנחנו מתייחסים לזה בסטודיו מרכזי שנקרא 'יזמות ועיצוב במרחב הדיגיטלי', שמעודד ליזום ולהמציא מוצרים, תוך ליווי תהליך מבניית מוצר ועד למיתוג ופרזנטציה".
דקל:
"אתה צודק, אבל אסור לנו להזדעזע. זה העולם. זה רע, זה טוב, אסור לנו להתעלם מזה. פתאום סטודנטים מתחילים להתלבט איזה 'סלוט' לקחת, כי באינטראקטיב הם ירוויחו פי שלוש אם הם יעצבו ספרים. הסיטואציה שאתה מתאר היתה קיימת גם כשאני סיימתי, אז אלו היו משרדי הפרסום עם תנאים וכדומה, וגם אז היתה ביקורת על קיצורי דרך. זה המצב, והוא מספק הרבה מקומות עבודה".
אתה לא חושש שבוגר לא יהיה מסוגל לעמוד מול החלטות מקצועיות גדולות אחרי שהסטארט-אפ יימכר אחרי שנה?
"מי שטוב ועובד מהלב, והבעירה בו קיימת, ימשיך לחפש את המקום שלו ולהביע את עצמו".
תמיר:
"זה נכון, אבל צריך להבין את היתרונות, במיוחד לאקדמיה. החברות הללו מאפשרות את החופש הזה. שם קיים הכסף שמאפשר ליצור דברים, פחות לחלום ולחקור חומרים שלא קיימים, לעומת חברות מיתוג שאין להן חופש כזה. זו פלטפורמה משופרת של תעסוקה. משלמים להם טוב".
אבל דור שלם שיש לו עבודה עלול להיות בינוני כי הוא לא עובד עם מנטורים, כי יש לו ביטחון עצמי של מנכ"ל מיד אחרי שסיים לימודים.
"יש פה אולד-סקול לעומת ניו-סקול. השוק יצר משהו אחר. אולי המאסטר כבר לא פרטני אלא רוחבי, שילוב של המון התנסויות יחד, המון חברות, עליות, כישלונות,.זה המאסטר. נוויל ברודי האופטימלי לא קיים היום."
״מאסטר״ הוא אישיות מחנכת עם רקע וניסיון. ההיעדר שלו בסטארט-אפים מדליק לפחות לי נורה אדומה.
"אנחנו צריכים לעשות סוויץ' ולחשוב אחרת. זה העולם".
המרחב הציבורי
איפה הימים שבהם סטודנטים ומעצבים גרפיים השתוללו ברחוב? לאן נעלמו המעצבים הפוליטיים והמוחים?
ירון:
"אתה צודק. הרצועה הפוליטית הופכת להיות צרה בתוך העוגה הגדולה".
יש פחד להגיד?
"אני מתקשה למצוא את ההיפים או הפנקיסטים החדשים, שיתכנסו סביב דגל אחד. היום כל אחד מצטמצם לסביבה הביתית שלו, כי האמצעים הטכנולוגיים קצת עזרו לנו להתפזר. מעצב יכול לשבת בבית ולעבוד עבור חברות שווייצריות או גרמניות, ולא להרגיש קשר למה שקורה כאן בחוץ. אנחנו כבר לא עורפים ראשים של מנהיגים".
או שזה דור שלא אכפת לו?
"אני לא מאמין שזה דור שלא אכפת לו. אבל גם אם אכפת לו, הוא בעיקר עסוק בלייצר עבודה".
עדי:
"זה מצער, זה נכון. אני רק לא בטוח שב-30 השנים האחרונות היו יותר מעצבים גרפיים או סטודנטים שהביעו יותר אמירות פוליטיות. אנחנו שואפים להכשיר יוצרים שמסוגלים להשפיע על המרחב, וזה לא אומר בהכרח שהם צריכים להוביל מחאה ציבורית פוליטית".
למה אין פעילות פוליטית?
"גם כשאתה שואל את האנשים שעושים את זה, כולם יגידו לך שאין לזה באמת השפעה. אולי יהיו 10 מעצבים שיגידו: 'וואהו', אבל אני לא בטוח לגבי מידת ההשפעה. לעומת זאת, מעצב שפועל בתוך חברה, ההשפעה שלו יכולה להיות הרבה יותר גדולה".
הריק הזה שורר על אף שהאקדמיה לא מפחדת לגעת בפוליטיקה.
"יש פחד באופן כללי ליוצרים להביע דעה, אבל צריך להמשיך להביע דעה. האם זה ישפיע? אני לא בטוח".
דקל:
"צריך להתחיל עם המרחב הציבורי הפונקציונלי. הדבר הזה (מצביע על הלוגו של אחת מרשתות הקפה הגדולות שבה נפגשנו). חשוב שהתקשורת החזותית תהיה כלי משמעותי בסביבה שאנשים חיים בתוכה. מעצב צריך לדעת לייצר עמדה גם לגבי הסביבה הפוליטית, אבל גם לגבי הסביבה החיצונית. אנשים חיים פה ללא מודעות פוליטית. הם מגיעים לאקדמיה ללא מודעות וטומנים את ראשם בקיר. עוד מהילדות, דרך הצבא, מחלחל בהם שגם אם הם יעשו משהו זה לא יעזור. אתה יכול לקרוא לזה תבוסתנות, פינוק. תחשוב על זה - הסטודנטים של היום נולדו לתוך שלטון של הפחדה, של חד צדדיות, שלטון של מי שמשמיע קול אחר הוא לא לגיטימי. מעצב יכול להגיד את הקול הפרטי שלו כשהוא יכול להתפרנס בצורה ראויה. יש כאן מלחמת הישרדות מטורפת, מעצבים חושבים קודם כל איך הם מקיימים את עצמם".
תמיר:
"אנחנו חברה מפוחדת שעובדת כקולקטיב. וככזה לא יקום דבר לעולם, עד שלא יישרף פה המועדון".
בוא נשרוף אותו.
"זה לא באג׳נדה. הקולקטיב החברתי חזק היום יותר מכל דבר אחר".
ופעם הקולקטיב לא היה חזק?
"פעם קמו בבוקר והפיצו קול קורא לעשות שינוי, לא קול קורא לעיצוב אפליקציות".
איפה האקדמיה נכנסת לתמונה, אם בכלל?
"התפקיד שלנו הוא לגרום להם להסתכל, להגיע למקומות משמעותיים, ליצור משהו עם בשר ועומק, סוג של שליחות".
יש אצלכם קורסים שעוסקים בפוליטיקה?
"יותר בפוליטיקה של העיצוב. אנחנו מדינה קשה בקטע הזה".
אתה חושב שצריך להפריד בין פוליטיקה לאקדמיה?
"עם המצב היום, כן".
מה כן?
"בהיסטוריה, פוליטיקה היתה חלק מהאקדמיה. אנחנו בארץ קצת פרימיטיבים, והפחד חזק יותר. לצערי, זה ייחודי לנו ולא לטובה".
עיצוב ישראלי
כמו שברור מהו עיצוב גרפי שווייצרי, סקנדינבי או יפני, עדיין רלוונטי להגדיר מהו עיצוב גרפי ישראלי כשכולם פה במילא מעצבים באנגלית? איך אתה היית מגדיר את מה שקורה היום?
ירון:
"אנחנו נאבקים על הזהות העיצובית שלנו כמו שאנחנו נאבקים על זהותה של המדינה. המעצב נמצא בין הפטיש לסדן, בין העבר והמורשת לבין העולם שבחוץ. כשאתה מעצב אפליקציה, אתה מכוון לשווקים בעולם, לכן אין שום סיבה להציג בה עקרונות של עיצוב ישראלי כזה או אחר. ובניגוד לעיצוב האירופאי, בתרבות שלנו כשאתה הולך מאות שנים אחורה, תמצא אולי טיפוגרפיה ועקרונות דתיים שאומרים לך 'לא תעשה לך כל פסל או תמונה'. הדבר היקר שמייחד אותנו זו השפה הנכחדת שלנו. דרכה אנחנו מסוגלים להגיד משהו על התרבות העברית, אבל צריך לדלות את זה משם"
עדי:
"אין תשובה חד-משמעית לשאלה הזו, וקריטי שהאקדמיה תמשיך לעסוק בה. כשאני חושב על זהות, יש קשר הדוק לעיצוב עם מורשת והיסטוריה. אנחנו באים ממקום שיש לו מצד אחד היסטוריה עשירה ומגוונת, כור ההיתוך, ומצד שני ואקום כמעט מוחלט ביצירה ועיצוב חזותיים, וזה ייחודי לנו ולמקום הזה. העיסוק הזה חשוב גם אם בסוף הוא יתרכז במחקר. אני עוסק בזה בעצמי".
דקל:
"בעיניי, כרגע אין דבר כזה עיצוב ישראלי. אולי מתחיל להיות עיצוב ישראלי בעולם הטיפוגרפי. זה לא אומר שמעכשיו רק טיפוגרפים ייחשבו בעיניי כמעצבים ישראלים. כל עוד כשאתה מעצב באנגלית, אתה לא מתייחס למקום שאתה חי בו, אתה מתייחס החוצה. כשאתה מעצב בעברית, אתה מחויב, אתה מכיר את האנשים שחיים פה".
אז אין תקשורת חזותית ישראלית?
"היא מתקיימת בטיפוגרפיה, בשדה הספרות, בקטלוגים ובספרי הילדים. כמה שאנחנו נוהגים ללעוג או לזלזל בספרים, כל עוד הורים יקריאו לילדים שלהם סיפורים בעברית, יתקיים עיצוב ישראלי, כי הוא מכוון לכאן".
אתה מדבר על פלטפורמות, אני מדבר על סגנון. יש סגנון ישראלי?
"לא".
אנחנו גלובליים?
"אנחנו גלובלים-וואנבי. וזו הבעיה. אני רוצים להיות ואנחנו עושים 'כמו'".
תמיר:
"יש מאפיינים לעיצוב ישראלי, אבל הגישה שלו השתנתה. אין אופק. אם אתה רואה עיצוב בינלאומי שמסתכל קדימה, אנחנו מסתכלים אחורה. העיצוב העכשווי כאן מאוד בינלאומי".
אז אולי נפסיק להתעסק בזה, ממילא הכל באנגלית.
"ממש לא. לעשות קאט אנד פייסט ממה שקורה שם לא הופך אותנו לבינלאומיים. הכוכבים שיצאו מהמדינה ופועלים בחוץ הם כבר לא מעצבים ישראלים. הם כן משמרים איזושהי ישראליות - קריאטיביות שנובעת מספונטניות, היכולת להסתכל יותר רחב, הלחץ שלמדו לעבוד בו - תוצאה של המציאות הפוליטית. כי כשאתה קם בבוקר ולא יודע מה יהיה מחר, העיצוב הופך להיות קצר טווח".
תמיר שפר: ''העיצוב הופך להיות קצר טווח''.
אולי זה ה-DNA של העיצוב הישראלי?
''בהחלט''.
אולי זה ה-DNA של העיצוב הגרפי הישראלי.
"בהחלט".
העולם המקומי
לו היית יכול לשנות, להוסיף או לבטל משהו בעולם העיצוב המקומי, מה זה היה?
ירון:
"מגדיל את נפח השוק המקומי פי 100. ככה מעצב היה מוצא עבודה בחיפה ובבאר שבע, ולא היה צריך להתרכז בבועה התל אביבית שבמילא מתרכזת במה שקורה בחו״ל. עוד בתי סטודיו לא יעזרו, הם רק יתחרו אחד בשני. הייתי רוצה עיצוב חיפאי ואיור באר שבעי, אני רוצה להרגיש את הלוקאליות. הייתי רוצה לראות יותר עיצוב ברחובות, בבתי הקפה, בפלאיירים שמתגלגלים, בטלוויזיה שלנו, באפלקציות המקומיות, בפרסום".
עדי:
"זה היה מודעות בקרב הציבור הרחב, וזה קשור לשאלה הקודמת. העיצוב הישראלי לא מספיק מוכר ולא מוערך בציבור, וכמובן היעדר המסורת. בשווייץ, בדנמרק או בשוודיה, כולן מעצמות עיצוב, האוכלוסייה יותר קטנה מבישראל. כלומר, הטיעון של עם קטן ושוק קטן אוזל לנו. זה קשור להיעדר תרבות מקצועית, זה קשור להיסטוריה. לנו אין שום איגודים מקצועיים, או מגזינים מקצועיים, וספרים שניתן לקרוא בהם על עיצוב".
דקל:
"הרעה החולה היא עיצוב מותגי-תאגידי. עולם המיתוג הוא שדה חיוני, אבל הצרכים הגלובליים הקפיטליסטיים השתלטו על אופי המוצרים המקומיים.
אתה לא מכליל?
''לא. בעולם זה ההיפך, אגב. המוצרים פה הפכו להיות זהים. אתה מתייחס לשופרסל ולא למוצר שאותו אתה אורז. אתה מדלג על המוצר. כאן התפקיד של האקדמיה. אנחנו מתייחסים ללקוח הקצה, לאיש שקונה את המוצר. בעולם האמיתי אתה מקסימום מתייחס למנהלת השיווק של המותג. צריכה להיות הבנה של המוצר".
ובכל זאת, מה היית משנה?
"אנחנו חיים בעולם נורא מכוער. איך אתה מסביר את זה שמאות סטודנטים לא מצליחים לשנות את המרחב הציבורי שלנו? אין לי תשובה לזה. אם לקוח אומר לך 'תעשה לי כמו...', מה אתה יכול לעשות? יש פה מעצבים מעולים! העולם התאגידי בלע אותם. הייתי רוצה שהמעצבים שעובדים עבור תאגידים גדולים יעשו משם את המהפכה. אולי הניסיונות הראשונים לא יצליחו, אבל הייתי רוצה לחשוב שבסוף זה יקרה. כשהמרחב הציבורי שלנו נראה מחורבן, זו לא הבעיה שלי, של עדי, ירון או תמיר, זו הבעיה של כולנו, וכל אחד במחלקה שלו צריך לעבוד על זה".
תמיר:
"מודעות ואמירה פוליטית יותר. אני חושב שככה העולם היה נראה טוב יותר. ושעולם העיצוב פחות יפחד מהקונצנזוס".
Olympia- Pommel horse from Or Wolff on Vimeo.
מחווה הלאה
מנה בבקשה שלושה מעצבים שכל סטודנט לתקשורת חזותית חייב להכיר.
ירון:
1. "דייויד קרסון,
הטיפוגרף ששבר את חוקי היסוד והרכיב אותם מחדש
2. ג׳ונתן אייבי,
המעצב של אפל, שהוכיח שעיצוב מסוגל לשנות את החיים של כולנו מקצה לקצה
3. קים היורטוי,
המאייר הנורווגי שלימד אותי שכל דבר בעולם הוא עיצוב וקומפוזיציה"
עדי:
"אני מתקשה לצמצם את הרשימה לשלושה. במקום זאת אני מציע את דוד טרטקובר,
צבי נרקיס
ואוהד נהרין -
שלושה יוצרים שזכיתי לפגוש והשפיעו על הדרך שלי. מהווים עבורי מקור השראה בלתי נדלה".
דקל:
1. ינק יונטף
2. דוד טרטקובר
3. מיכל סהר
לא בכדי ,גם מיכל וגם ינק הם מעצבי פונטים, שבעשייה שלהם מייצרים את התרבות המקומית. כל מעצב שמשתמש בפונטים שלהם ממשיך את אותה תרבות הלאה. אני לא חושב שהם עובדים מתוך אידאולוגיה, אבל בעיניי המדינה צריכה לשלם להם. זו התרבות המקומית".
תמיר:
1. "המאייר ארט שפיגלמן
2. המעצב נוויל ברודי
3.
האדריכל, האמן והמעצב פרידנסרייך הונדרטוואסר".
בוא נשחק בנדמה לי
אני נותן לך הזדמנות לאצור תערוכת עיצוב במוזיאון. על מה היא תהיה?
ירון:
"תערוכה שהתוכן שלה הוא הקנונים התרבותיים הישנים של מדינת ישראל, באמצעים הכי טכנולוגיים שאתה יכול לדמיין. לנסות לסמן את הגבולות החדשים של מה שאפשר לעשות. עיצוב וטכנולוגיה שנשענים על הדבר שמתפורר לאט ושאולי כמעט ונשכח. וזו אולי הדרך להביא אותו מחדש אל קדמת הבמה, כי אף אחד כבר לא הולך היום לבית ביאליק".
עדי:
"התשובה המיידית שלי היא תערוכה שתשאל מהו עיצוב ישראלי, מתוך ידיעה שאין באמת תשובה; או תערוכה שתעסוק בטיפוגרפיה עברית. אלו הנושאים שהכי מדברים אלי. אבל אולי הייתי אוצר תערוכה שתבחן את השפעת העיצוב על העולם הטכנולוגי, ואת השפעתם של מעצבים לתקשורת חזותית על העולם. איך, למשל, נראים עסקים כשהמעצב הוא חלק מצוות ההיגוי שלהם, לעומת עסקים שמהם הוא נעדר".
דקל:
"יש לי כבר שם: 'הצורך במלה הצורך בשתיקה'. בכמה
פחות אפשר להגיד יותר. עבודות מינימליסטיות שמצליחות להגיד המון. זה החלום שלי".
תמיר:
"תקשורת חזותית שיוצאת מתוך המסך הקונבנציונלי. איך הסביבה שלנו מושפעת מתקשורת חזותית, ונוצרת חוויה ייחודית תוך שילוב של כלים חדשים להעברת סיפור. זה אולי הרף הגבוה ביותר של תקשורת חזותית. לצאת מהפלטפורמות הרגילות ולבנות חדשות".
