לפני 10 שנים איש לא יכול היה לחזות שתעשיית האופנה תיישר קו עם העידן הדיגיטלי. נישות חדשות נוצרו, גבולות היטשטשו וכולנו אימצנו דור חדש של משפיעניות אופנה: מאיט-גירלז, בלוגריות וסטייליסטיות ועד עיתונאיות ועורכות מגזינים, שפרשו את הסטייל שלהן לנגד עינינו המשתאות והאצבע המרפרשת על הפיד האינסטגרמי.

 

אם אינכן נמנות עם האינסיידרים של עולם האופנה המקומי, קרוב לוודאי שטרם נחשפתן לתרומה הישראלית לג'ט-סט הנוצץ הזה. אז נא להכיר: רוזה סינייסקי, עיתונאית אופנה, בלוגרית ויועצת בתחום הדיגיטל, אורחת קבועה בשלל שבועות האופנה מסביב לגלובוס ונערת הזוהר הכי פרקטית וחרוצה שתפגשו.

 

אין זמן

 

תשע בבוקר זו שעה עמוסה במלון נורמן המסוגנן ועתיר ההייפ. רוזה מתייצבת בול בשעה הנקובה, לבושה באוברול סטרפלס שחור ומפוסל שהיה נראה מתאמץ על כל אחת אחרת. אנחנו מכירות די מזמן: יום אחד היא פשוט הופיעה בתצוגות ובאירועי האופנה השונים, עם תספורת פיקסי ברונטית, סטייל מהודק ונוכחות מרשימה. בהמשך שמה התחיל לבצבץ בהוצאות מקומיות כמו "סגנון", "לאשה" ו"פאשן פורוורד".

 

לפני שאנחנו מתחילות, סינייסקי מבקשת את סליחתי וניגשת לאורחת המלון היושבת בשולחן הסמוך. לראשה כובע הקש של המותג הרותח Yosuzi, שמוקדם באותו בוקר עשה הופעת בכורה בעמוד האינסטגרם של אנה דלו רוסו. חמש דקות של שיחה חברית והכובע והפומפונים (190 פאונד, אם אתן מתעקשות לדעת) נוחתים על שולחננו. בענייניות וללא כל מבוכה היא מביימת את הבריושים, כוסות המיץ וספלי הקפה לכדי קומפוזיציה מושלמת. מצלמת, מזיזה ומצלמת שוב. כל הסיפור לוקח משהו כמו עשר דקות, שבתומן היא מחזירה את המאסטרפיס הקלוע לבעליו, שנוטשת את זירת האירועים רגעים ספורים לאחר כן.

 

את הורגת אותי. איך את עושה את זה?

"מה, בסך הכל דיברנו... קצת כישורים חברתיים. הרבה פעמים בשביל להשיג את מה שאת רוצה צריך פשוט לבקש. אין לי בעיה עם זה".

 

(עדיין בהלם). זאת הישירות הישראלית שספגת, לדעתך?

"לא, זה חלק מהאופי שלי".

 

אבל שתינו באנו מרקע של הגירה. של הלא נעים וחוסר הביטחון ושל להיחבא אל הכלים. איך עשית את המעבר הזה?

"אני חושבת שהאמביציה שלי אכלה את זה. תמיד הייתי מאוד מפוקסת והתעליתי על הרבה נקודות פתיחה שהחיים זימנו לי: העלייה לישראל, הזרות בלונדון, העובדה שלא באתי מרקע של כסף – כל אלה לא עצרו אותי".

 

את קולטת שהיה לך חלון של רבע שעה לכל סיפור הכובע?

"זה משהו שאני לומדת כל הזמן בעבודה הזאת, במיוחד בשבועות האופנה. אין אחר כך. תעשה את זה עכשיו או לעולם לא. ההזדמנות לא תחזור. שואלים אותי איך אני מגיעה לאנשים שאני מראיינת. אני פשוט ניגשת אליהם ואומרת 'בואו נעשה את זה עכשיו'. אין מחר".

 

לונדון לא מחכה לה

 

בגיל 31 סינייסקי אוחזת ברזומה שיכול למלא ספרים: היא עלתה עם הוריה מקייב לכרמיאל בגיל שמונה, ואחרי השירות הצבאי העתיקה את משכנה ללונדון, שם נרשמה ללימודי אופנה במדיה בסנטרל סיינט מרטינס היוקרתי. במקביל היא פילסה את דרכה בעולם הסבוך של הוצאות הכרום דרך סטאז'ים ללא תשלום, צבירת מוניטין והתמסרות טוטאלית למטרה: להפוך לאנה ווינטור הבאה. כל זה קדם לפרק הנוכחי בחייה, שהחל עם חזרתה לארץ לפני שלוש שנים, ואם לשפוט לפי עמוד האינסטגרם שלה והבלוג החדש, סדר יומה מורכב משיטוטים פוטוגניים בעולם בבגדי מיטב המעצבים, גישה לאטלייה של בלמיין ומוגלר, ראיונות עם בכירי התעשייה עבור Buro 24/7, קונצרן המדיה המצליח של מירה דומה, וחברות קרובה עם פאשניסטות בעלות שם עולמי.

 

למה החלטת להתחיל את הדרך דווקא בלונדון?

"קניתי את ה'ווג' הראשון שלי בגיל 11 ודי מהר הבנתי שעיתונות אופנה זה הכיוון. נשאר רק לתכנן את הדרך. ב־2002 לונדון הייתה המקום שקבע את הטון באופנה עם הוצאות בועטות כמו Dazed and Confused, שם קיבלתי את הסטאז' הראשון שלי, ו־POP. מצד שני, היו בעיר אולי עשרה סטייליסטים מובילים ועוד שניים-שלושה כוכבים עולים. אז ביום למדתי למעשה סטיילינג והתמחיתי במשרות של עוזרת עורך, ובערבים ובסופי שבוע השלמתי הכנסה בעבודה במסעדת יוקרה ובחנות בגדי גברים. כנראה שללא תשוקה אמיתית לא הייתי שורדת את התקופה הזאת.

 

"אחרי עבודה בשורה של מגזינים ושכר שהחל להתייצב, התקבלתי לשלוחה הלונדונית של 'קונדה נסט' (שאחראית, בין היתר, להוצאה של 'ווג'; מ"ר). לשם מגיעים כל הבגדים להפקות עבור המהדורות הזרות שמצולמות בלונדון, זאת כדי לחסוך זמן ולפשט את התהליך המפרך של משלוחים, או במקרה של רוסיה – נוהלי הוויזות (לצוות הצילום והדוגמניות) והאנרכיה שחוגגת שם במכס".

 

נשמע כמו עבודה ש"אלף בחורות היו הורגות בשבילה". איך קרה שבסוף עזבת את אחת ההוצאות היוקרתיות בעולם וחזרת לארץ?

"זאת הייתה עבודה מאתגרת שלימדה אותי המון. במשך שנתיים הייתי הראשונה שמגיעה למשרד והאחרונה שהולכת, והיום אני יכולה לומר בביטחון מלא שמי שעבר את בית הספר של 'ווג' יוכל להתמודד עם כל תסריט שהחיים יזמנו לו. אתה לומד את האיזון הזה שבין הצורך לבלוט לבין המיומנות של ללכת על ביצים, מתוך הבנה שכל טעות תסגור בפניך את הדלת שעשרות אלפים מידפקים עליה. בסופו של דבר העובדה שהייתי הזרה היחידה במשרד לא שיחקה לטובתי ופוטרתי. זו הייתה השנה הקשה בחיי: שדדו אותי שלוש פעמים, אושפזתי, הייתי צריכה לפנות את הדירה שבה גרתי ומה לא.

 

"אחרי כמעט עשור בלונדון שכרתי שטח אחסון עבור כל הציוד ובאתי לארץ להירגע. נחתּי פה, הסתכלתי סביב, ביקרתי בכיכר המדינה והבנתי שהמצב הרבה יותר טוב ממה שזכרתי. יש פוטנציאל. וגם חם ונעים. החיבור שנוצר אז עם הלגה גוטסדינר (בעלת בוטיק המולטי־ברנד 'הלגה עיצובים' בכיכר המדינה; מ"ר), שהציעה לי לטפל בנראות של הבוטיק במדיה הדיגיטלית, הפך לפקטור חשוב בהחלטתי להישאר. עברו שלוש שנים ומאז לא הסתכלתי אחורה".

 

היית בין הראשונים שזיהו את הפוטנציאל השיווקי של האינסטגרם בתחום האופנה בארץ וידעת לשלב בין כתיבה, צילום, ייעוץ ושלל פרויקטים, ובהם בלוג ב־TelAvivian, פלטפורמת לייף סטייל המסקרת את חיי התרבות בתל אביב באנגלית, השקת קו של נרות ריחניים ועוד. את לא מעדיפה להתמקד במשהו אחד?

"אני נהנית להתנסות ולהתמקצע בתחומים שונים ודואגת שהדברים לא יתנגשו אלא יקדמו זה את זה. למשל, להצטלם בבגד של מותג שאני מקדמת באתר בנייה של מלון W החדש ביפו, שאיתו אני משתפת פעולה במדריך דיגיטלי החושף את הפן היוקרתי של העיר. או באמצעות נראות שיצרנו ל'הלגה' כדי להנגיש את כיכר המדינה לקהל רחב יותר, שהיום מבין כי זה מחירה של האיכות ושהשד אינו נורא כל כך, במיוחד בתקופת הסיילים.

 

"למעשה כל העשייה שלי היא חלק מאג'נדה רחבה, והיא להציג את תל אביב ואת ישראל באור שונה כלפי חוץ, להראות לאנשים שלא מפחיד כאן ושיש לנו מה להציע במשבצת האופנה והלייף סטייל. זאת השאיפה שמאחורי הכתיבה ב־TelAvivian והבלוג החדש שלי. אני רואה בזה שליחות ומאמינה שיש לי את הכוח להביא לשינוי".

 

הבלוג שלך נולד רק לאחרונה, כשהעניין הגלובלי בסוג הזה של מדיה הולך ופוחת. מה עומד מאחורי ההחלטה הזאת?

"כן, בזמן שהכיוון המקובל היה מבלוג לאינסטגרם, אני הלכתי הפוך. את חשבון האינסטגרם פתחתי לפני כשלוש שנים וחצי, אז עוד עבדתי ב'ווג', וכמובן לא תיארתי לעצמי שזו ההשפעה שתהיה לאפליקציה הזאת. עשיתי באותה תקופה הרבה לוחות השראה (Mood Boards), וה־Moody Roza התלבש בול על מה שאני עושה עד היום – יוצרת אווירה. הבלוג הוא רק בית לכל הדברים שאני עושה בכל מקרה. פתאום מצאתי את עצמי עם כמויות של חומרים מדהימים שהייתי חייבת לחלוק".

 

עם אוליבר רוסטינג, מעצב הבית של בלמיין (צילום: ניקולאס קנטור)
עם אוליבר רוסטינג, מעצב הבית של בלמיין (צילום: ניקולאס קנטור)

 

עם הבלוגרית האוסטרלית ניקול וורנט (graypeppegirl) (צילום: ניקולאס קנטור)
עם הבלוגרית האוסטרלית ניקול וורנט (graypeppegirl) (צילום: ניקולאס קנטור)

 

מרוסיה באהבה

 

שנה לפני שעזבה את לונדון התחילה סינייסקי לגבות חברה שכתבה עבור מגזינים רוסיים בצילום ובכתיבה. חלק מהתכנים שהציעה הפכו לכתבות גדולות תקציב – של שישה, שמונה עמודים – במגזינים כמו "הארפרס בזאר" ו"אל" רוסיה. עם העורך שלה מ"אל" שמרה על קשרי עבודה גם כשחזרה לארץ, וכשמירוסלבה דומה "חטפה" אותו ל־24/7 Buro, קונצרן מדיה ענק בבעלותה, הוא יצר קשר עם סינייסקי, דבר שפתח בפניה דלתות ואפשרויות בלתי מוגבלות.

 

בהתחלה, לפני ש־Buro השיקו לא פחות מתשע מהדורות עבור שלל השווקים בעולם, התוכן הוגש ברוסית בלבד. כמי שגדלה למעשה בישראל מגיל שמונה, איך הצלחת לשמר את הרוסית שלך?

"הקפדתי לדבר רוסית עם ההורים ועם החברים הלא מעטים שהיו לי בלונדון, לצפות בטלוויזיה הרוסית ולקרוא ברוסית. העבודה עם Buro רק חיזקה אצלי את כישורי השפה, למרות שעד היום קשה לי עם הכתיבה. אני מדברת על המעורבות שהיא מחייבת בכל האספקטים של החיים ברוסיה: אני מבקרת שם לא מעט, מתחזקת קשרים עם חברים וקולגות ופשוט חייבת להיות מעודכנת אופנתית, פוליטית, כלכלית ותרבותית. כמי שמסתובבת בעולם ומייצגת את מירה דומה, אני לא יכולה להרשות לעצמי לא לדעת לאן הולכים במוסקבה".

 

מה היתרון שלך על פני פאשניסטה מוסקבאית מיוחסת בוגרת איזו פקולטה יוקרתית ליחסים בינלאומיים?

"העניין הוא שאני מופע של אדם אחד. לא צריך לדאוג לי להזמנות, ללוחות זמנים ולכירטוס, תהליך שבדרך כלל כרוך בהרבה כאב ראש. אני מקבלת תקציב ועושה את הכל בעצמי. יש לי צלם קבוע שמתלווה אליי לנסיעות לחו"ל, ניקולאס קנטור, יהודי־גרמני מברלין, שבמקרה הוא גם החבר הכי טוב שלי. לא מעניין אף אחד איפה אני חיה אם הוכחתי את עצמי כמישהי שמספקת את הסחורה, אם בסיקורי שבועות אופנה וראיונות ואם בכתבות נושא. אני חיה את העולם הזה 24/7, יש לי את הידע, הביטחון, הניסיון, הקשרים והלהט, כי להיות עיתונאית אופנה זה קודם כל לחשוב על רעיונות חדשים, לדעת מה כבר לא מעניין ומה ממשמש ובא. זה האתגר.

 

"לעתים רחוקות אני מקבלת משימה מוגדרת. זה הולך ככה: 'מה יש? ספרי לנו' – לאן אפשר ללכת, את מי לראיין, מה לראות, איזה סיפור חדש לספר או זווית מפתיעה להאיר. אני חייבת לדעת הכל ולפני כולם, כל הזמן. Buro צריכים אנשים שאפשר לסמוך עליהם, אז עדיף להם להטיס אותי לפריז או לאל־איי מלמצוא מישהו מקומי ולקחת סיכון של תוצאה לא מספקת".

 

מה מנחה אותך בעבודה מול בכירי התעשייה? איך את ניגשת לריאיון?

"אני מאוד סקרנית, באמת. אני חייבת לדעת מה טים בלנקס (מבקר וחוקר אופנה, style.com; מ"ר) חשב על התצוגה האחרונה של דיור. מתה לדעת. מה אנה דלו רוסו חושבת על מעצב כזה או אחר. תמיד אקפיד על נימוס והפרדה בין היחסים המקצועיים לאלה האישיים, דבר שמטושטש עד לא קיים בארץ. כבודו ומעמדו של המרואיין הם בראש מעייניי, לעולם לא ארשה לעצמי לגלוש לפסים אישיים או לרכילות.

 

"מעמד הריאיון מאפשר לי בעצם ללמוד מהאנשים שעל פיהם יישק דבר, לקבל פרספקטיבה בוגרת ולהרחיב את האופקים המקצועיים שלי בכל פעם מחדש. כשמישהו כזה מפנה מזמנו לדבר איתך, את חייבת להפגין שליטה בחומר ולהציג שאלות אינטליגנטיות שייצגו בכבוד את הגוף התקשורתי העומד מאחורייך, וגם יגרמו למרואיין לזכור אותך בפעמים הבאות".

 

אבק כוכבים

 

מה יכול להלחיץ אותך היום?

"לאחר לריאיון. כשמשהו לא הולך כמתוכנן. כשמישהו מבטל לי ברגע האחרון והורג את הסיפור שלי".

 

את מי הכי נהנית לראיין?

"את טים בלנקס במהלך שבוע הקוטור האחרון בפריז. הוא מרתק ומצחיק ומאוד הפתיע אותי. ואת אנה דלו רוסו, כמובן".

 

את מי היה משעמם לראיין?

"את ויקטור & רולף. אסון. הם לא מדברים והם ידועים בתור האנשים הכי גרועים לראיין אותם. הם עונים ב'כן' ו'לא'. ואת ג'יאמבטיסטה ואלי בשל מגבלת השפה וחוסר הסבלנות".

 

אילו בתי אופנה, לדעתך, מביאים את הבשורה העתידית?

"דיור, לואי ויטון, JW Anderson".

 

את מי את הכי נהנית לפגוש בשבועות אופנה, ברמה האישית?

"את נטלי ג'וס (מלהקת וסטייליסטית ניו־יורקית, סטייל אייקון ובעלת הבלוג Tales of Endearment; מ"ר), למרות שלא יוצא לנו להיפגש הרבה בשבועות האופנה. אנחנו חברות טובות והיא מצחיקה נורא. התחברתי מאוד לליף גרינר (סטייליסטית, לשעבר עורכת אופנה של 'אל' סין; מ"ר). היא טיפוס, נסיכה בוהמיינית שאין לתאר. דאשה שאפובלובה (מנהלת שבוע אופנה קייב; מ"ר) מדהימה, הדרך שבה היא מקדמת את אוקראינה מעוררת השראה. אלה אנשים שכיף בחברתם, כי שבועות אופנה הם עסק אינטנסיבי ולא פשוט. צריך לדעת להתנהג ולהתנהל, לשמור על מקצועיות ותמיד להיות אלגנטיים".

 

מי מרתקת אותך בבחירותיה האופנתיות?

"אני תמיד סקרנית לראות מה ילבשו מירה דומה, והבלוגריות קנדלה נובמברה ומרגרט זאנג".

 

מהי חוויית העבודה שזכורה לך במיוחד?

"בתקופה שבה עבדתי ב'קונדה נסט' קיבלתי טלפון ממשרד הפקות עם הצעה לשמש כאסיסטנטית בהפקה סודית. ככה הגעתי לסט של מריו טסטינו וצוותּי לפטריק קינמונת', הארט־דירקטור של טסטינו ב־20 השנים האחרונות. אחרי דרמות, תככים וצעקות שחוויתי מאחורי הקלעים, זכיתי לעבוד עם מקצוען מדהים, שחתום על הצילומים האייקוניים של טום פורד ופורטרטים של הנסיכה דיאנה. היה בינינו חיבור מדהים, מה שהוביל לשנה וחצי של עבודה משותפת. הוא קרא לי 'המלאך העברי־רוסי שלי'. צילמנו הרבה עם מריו, התחלתי לקבל עבודות משלי, כמו הקמפיין ל'מנדרין אוריינטל' (רשת מלונות יוקרה; מ"ר) ואורנג'.

 

"יום אחד, במהלך העבודה על קמפיין לרולקס עם רוג'ר פדרר, פטריק מתקשר ומבקש ממני להתייצב בשעה ארבע בארמון סנט ג'יימס עם דרכון. 'אני לא יכול לגלות הרבה', הוא אמר, 'אבל זה בנוגע לחתונה'. ידעתי שכל דבר יכול לקרות בצילומים עם מריו, אבל מה שקרה התעלה על כל ספקולציה אפשרית. בהגיעי לארמון, שהוא משכנו של הנסיך וויליאם, התברר לי שבעוד כמה ימים נצלם את צילומי האירוסין של וויליאם וקייט ואני מופקדת על בחירת הבגדים שילבש הזוג המלכותי. וזה מה שעשיתי. החתימו אותי כמובן על הסכמי סודיות, אבל עברו מאז ארבע שנים, וגם אין מאחורי הסיפור איזו רכילות עסיסית. בצילומים נכחו וויל וקייט, מריו, פטריק, אחראי על שיער, מאפר ואני. זה הרגיש לי הכי טבעי כי עבדתי קשה ושיחקתי על פי הכללים".

 

בחרה את הבגדים למסיבת האירוסין. הזוג המלכותי קייט ווייליאם (צילום: gettyimages)
בחרה את הבגדים למסיבת האירוסין. הזוג המלכותי קייט ווייליאם (צילום: gettyimages)

 

את מי את לובשת?

 

בנוסף לכל כישורייך המקצועיים, את אחת המתלבשות המסקרנות בנוף המקומי: את יודעת להחזיק הופעה מאופקת ומאתגרת באותה המידה, ולא פחות חשוב, את יודעת להצטלם. איך היית מגדירה את סגנונך האישי? מה מאפיין את בחירותייך במהלך שבועות האופנה?

"הסגנון שלי בוגר ואלגנטי מצד אחד, וקצת נערי וספורטיבי מצד שני, תמיד עם אדג' עדכני. עד לאחרונה הקפדתי על גזרות קרובות לגוף והרבה שחור ולבן – אני 1.56 מ' ומאוד זהירה בבחירות שלי. לא חשבתי שאמצא את עצמי לובשת הדפס פרחוני, אבל השנה כל החוקים הופרו. בנסיעות אני משתדלת ללבוש מעצבים ישראלים שאני מאמינה בהם: סאמפל, עם החוש המיוחד שיש למותג הזה לגבי מה נשים רוצות ללבוש בתל אביב, בפריז או בסידני; לארה רוסנובסקי, שעושה עם הדפסים ושילובי בדים משהו שלא ראיתי דבר דומה לו בעולם; עידן לרוס, שעושה עבודה מדהימה בעיניי, או התיקים של קומפלט, שיכולים לדעתי להימכר לצד אלה של פיליפ לים.

 

"שבועות האופנה מצריכים הכנה פרטנית מראש של שניים-שלושה אאוטפיטים ביום, וכל הזמן צריך להיראות במיטבך ולהיות את, כי לא משנה כמה מדהים תיראי, לא תוכלי להתחרות בכל פריטי האיט שעוטות על עצמן אורחות השורות הראשונות".

 

מכל המקומות שבהם היית בשנה האחרונה, מה המקום שהשאיר עלייך רושם חזק במיוחד?

"אוסטרליה. תעשיית האופנה שם מדהימה. הלוואי עלינו התנאים שיש להם: הם חזקים פוליטית וכלכלית, אין להם את הצרות שלנו. האוסטרלים הם האנשים הידידותיים ביותר שפגשתי, ללא כל אינטרס מאחורי זה. הוקסמתי מהעצמאות שלהם – הם לא צריכים אף אחד, וכשאתה עובד בשביל עצמך, אתה מפתח משהו מאוד ייחודי ואישי".

 

מחר מציעים לך את כיסא עורכת "ווג" אוסטרליה. נוסעת?

"לא יודעת אם אסע כל כך בקלות. היו לי הרבה הזדמנויות לעזוב מאז שחזרתי לפה. אני מאוד אוהבת את העצמאות שלי כאן, ואחרי שנה רוויית חוויות שבמהלכה כיסיתי את הגלובוס, אני יכולה לומר בלב שלם שאין כמו בבית. אם ארצה אוכל לעבוד בכל מקום בעולם, אבל טוב לי פה. כמובן שאם תבוא הזדמנות של פעם בחיים, משהו שארגיש שאוכל ללמוד ממנו ולהתפתח לתוכו, עם שכר ממש טוב, אשקול זאת. ושיהיה מקום חם. לא ניו יורק, לא רוסיה ולא אירופה – זה לא בא בחשבון".

 

אולי זה קשור לעובדה שאין לך הרבה מתחרות במשבצת הזאת?

"גם. בארץ הנישה שלי לא עמוסה לעייפה כמו בבירות עולמיות: כמעט אין כאן בלוגים איכותיים עם תכנים שמעבר לקידום מוצרים ותיעוד אאוטפיטים שגם מצליחים לשרוד את אתגר התחזוקה. וגם אין הרבה ישראלים בתחום הזה שמסתובבים בעולם. כשצריך להביא אנשים חשובים לביקור בארץ זה קורה דרכי, וזה חשוב לי כי יש לי את הכלים לעשות זאת בדרך הטובה ביותר".

 

עם כל העשייה הזאת, את די אנונימית במושגים מקומיים, מעין סוד שמור של התעשייה, וגם עמוד האינסטגרם שלך, שבעיניי הוא מדהים, לא חוצה את רף 6,000 עוקבים. איך את מסבירה את זה?

"אם הייתי מסמנת לעצמי מטרה להפוך לנערת הרגע שחורשת השקות, הייתי עושה זאת מזמן. בארץ אני מייצגת נישה בתוך נישה: האופנה הגבוהה שבה אני עוסקת ושמות האנשים הסופר־חשובים שאני מראיינת לא אומרים דבר לרוב הישראלים. יש כאן נטייה להעריץ ולהלל אנשים מהסיבות הלא נכונות, כמו תוכניות ריאליטי או קרבה משפחתית למישהו מפורסם, ולאו דווקא בזכות עבודה קשה, אמירה חזקה, הישגים או טעם טוב.

 

"מצד אחד אני בוחרת להאמין שזה ישתנה בקרוב, ומצד שני אני לא באמת מחפשת פופולריות. אני רוצה להיות מוערכת וזה לוקח זמן. כל יום קורה עוד משהו, אני משיגה עוד מטרה. אני מעדיפה פחות עוקבים, אבל שיהיו עוקבים נאמנים, שיתייחסו ברצינות למה שיש לי לומר. זה לא סביב הפוטוגניות שלי או הלאנץ' עם אנה דלו רוסו, אלא סביב הסיפור שאני מספרת. ואני רוצה שיקשיבו לי".

 

כמה שעות ביום את עובדת?

"20. אני תמיד חושבת מה עוד אפשר לעשות, להציע, לצלם, למי עוד להתקשר. הצלחה, במיוחד בתחום האופנה, לא מקנה לך את הפריבילגיה לעצור ולנוח. מה, אני טומי הילפיגר?! עדיין מוקדם מדי לנוח על זרי הדפנה".

 

מה העצה שהיית נותנת למי שמתכננת ללכת בדרכך?

"להפסיק לחשוב שמדובר בחיי זוהר. אם את רוצה חיי זוהר תמצאי מיליארדר. עבדתי קשה כל חיי בשביל להגיע למקום שבו אני נמצאת היום. אני עדיין לא בשיא. צריך לרצות משהו מאוד, להציב מטרה ולהשיג אותה, בלי קיצורי דרך או ציפייה להצלחת האינסטנט. דברים לוקחים זמן, ואם משהו לא עבד אתמול אין סיבה שהוא לא יעבוד גם מחר, צריך פשוט כל הזמן להתפתח, לא להתפזר. לא לחפש להיות כוכב, או מיד להרוויח, או להפוך לאלבר אלבז מיד עם סיום לימודי האופנה. זה לא עובד ככה בעולם האמיתי".

 

לשבור אותם זה לא קל. ויקטור ורולף (צילום: ניקולאס קנטור)
לשבור אותם זה לא קל. ויקטור ורולף (צילום: ניקולאס קנטור)

 

רוזה בראיון עם ג'יאמבטיסטה ואלי (צילום: ניקולאס קנטור)
רוזה בראיון עם ג'יאמבטיסטה ואלי (צילום: ניקולאס קנטור)