אנה אחמטובה: "המלכה הטראגית" עברה ייסורים, ושלושת בעליה נרצחו

אנה אחמטובה. אביה תיאר אותה כ"משוררת דקדנטית"

אנה אחמטובה, משוררת רוסייה, נולדה ב-1889 בשם אנה אנדרייבנה גורנקו ומתה ב-1966

היא נודעה בשם המשפחה אחמטובה, שאותו גזרה מהשם אחמט חאן – שמו של אחד מאבות אבותיה. אחמט, כך סיפרו במשפחתה, היה מנהיג טטרי וצאצא ישיר של ג'ינגיס חאן. את שם העט נאלצה לאמץ כשהחלה לפרסם את שיריה, בגיל 23: אביה לא הסכים ש"משוררת דקדנטית", כדבריו, תבייש בכתיבתה את משפחת גורנקו המכובדת. ספרה הראשון, "ערב", העניק לה הכרה ואהבה מיידיות מצד קוראים, אבל במשך שנים אסרו עליה השלטונות לפרסם את השירים הנוספים שכתבה.

"היא מלכה טראגית", אמר עליה הפילוסוף ישעהו ברלין, שביקר אצלה בלנינגרד זמן לא רב אחרי תום מלחמת העולם השנייה. לא בכדִי הוא כינה אותה כך: אחמטובה זהרה בהדר מלכות, ועם זאת הייתה בדרך כלל אפופה בעצבות. חייה היו מיוסרים, אם כי תחילתם, לפני העידן הסובייטי, לא העידו על הכאב שיהיה מנת חלקה. כך, למשל, ב-1910, במהלך ירח הדבש שלה עם בעלה הראשון, המשורר ניקולאי גומיליוב, פגשה את הצייר האיטלקי מודליאני שהתאהב בה עד כלות וצייר דיוקנאות רבים שלה (מאחד מהם לא נפרדה לעולם: הוא היה תלוי דרך קבע מעל מיטתה).

סבלה האישי החל מיד אחרי שהיא ובעלה הטרי שבו ללנינגרד, והוא עזב אותה ונסע לבדו לסיור ממושך באפריקה. כשנולד בנה היחיד, לב, דרש ממנה בעלה להניח להוריו לגדלו. לימים, לאחר שהבן גדל ונאסר שוב ושוב, אילצה את עצמה אחמטובה לכתוב שירי הלל לסטאלין, בתקוות שווא שתצליח לשחרר את הבן ממחנות העבודה שאליהם נשלח. לשירים הכפויים הללו התנכרה ברבות הימים וסירבה לכלול אותם בספריה. מגומיליוב התגרשה, ושלוש שנים אחרי כן, ב-1921, הוא הוצא להורג. גורל דומה ציפה לשני בעליה האחרים: השני, המשורר ולדמיר שיליקו, נרצח בבית הסוהר, והשלישי, הסופר ניקולאי פונין, נרצח בגולג. במהלך נישואיה השלישיים נהג פונין לשכן נשים אחרות, וגם את ילדיהן, בבית שבו גרו ביחד. את הפער בין הליכותיה נשואות הפנים לתנאי החיים המחפירים בחדר הזעיר, הצפוף והמוזנח, תיארה סופרת בת זמנה כך: "אחמטובה ישבה, יפה להפליא, זקופה ואצילית, בקצה של ספה בלויה".

לזכר קורבנות הטרור

בשנים שבהן נאסר עליה לפרסם את שיריה, התפרנסה אחמטובה מתרגומים ושקעה בכתיבת הפואמה "רקוויאם", שבה ביכתה את קורבנות הטרור של סטאלין. אחד מהם היה ידידה הקרוב, אוסיפ מנדלשטם, שנמנה כמוה עם קבוצה של משוררים רוסים, "הזרם האקמאיסטי", שדגלו בכתיבה מפורשת וברורה, בניגוד לכתיבה הסימבוליסטית שהייתה נפוצה אז ברוסיה. מנדלשטם נעלם ב-1938 באחד ממחנות העבודה, כמה שנים אחרי שנעצר לראשונה והוגלה בתוך שטחה של ברית המועצות.

אחמטובה, שהייתה קרובה אליו ואל אשתו, עשתה כמיטב יכולתה לסייע להם בימים שבהם רעבו ללחם, מאחר שנאסר על שניהם לעבוד. היא אספה עבורם כספים, תמכה בהם נפשית והעניקה להם עצות שהתגלו כמועילות ונכונות. כך, למשל, ביום שבו פשטו על דירתם בחיפוש אחרי שירים מפלילים, הציעה לאשתו של מנדלשטם להבריח את הטקסטים המסוכנים, אבל להשאיר את הדפים שפיזרו סוכני המשטר על הרצפה, כי הם בוודאי יבואו שוב להמשיך בחיפוש. האינטואיציה שלה הוכחה כנכונה והאריכה מן הסתם את חייו של ידידה בעוד כמה שנים.

בניגוד לחבריה ולבעליה, אחמטובה האריכה ימים, אבל כישרונה הסב לה לא פעם סבל. אפילו על המפגש עם ישעיהו ברלין, שעבד באותה עת כנציג בשגרירות בריטניה במוסקבה, שילמה ביוקר: סטאלין זעם על כך שהמשוררת לא ביקשה רשות לקיים את הפגישה. צו מיוחד של המפלגה הקומוניסטית תקף בחריפות את יצירתה, ובנה נשלח שוב למחנה עבודה.

רק אחרי מותו של סטאלין ידעה אחמטובה רגיעה, ובשנות ה-60 זכתה בפרסים והותר לה לבקר שוב באיטליה, למעלה מיובל שנים אחרי ירח הדבש הקצר מדי שידעה בחייה.

גרסה עברית שהולחנה לשירה של אחמטובה "בלילה לבן"