הדפסה
לכתבה באתר
שני בתי הקברות של קיבוץ גבעת ברנר ממוקמים על גבעת כורכר בדרום היישוב, אחרי הרפת והאורווה ולפני השדות, והם נוגעים זה בזה. בית הקברות הוותיק של הקיבוץ אוצר סיפורים על עבר חלוצי מפואר; בית העלמין החדש "מנוחה מכובדת" הוא ביתם האחרון של אלה שנאלצו להיטמן בו, או מי שבחרו להתרחק מבתי הקברות של מקום מגוריהם בחייהם.
טיול בבתי הקברות של גבעת ברנר הוא מסע קטן אל תולדות ההתיישבות הציונית בארץ במאה השנים האחרונות: מהפאזה החלוצית שקידשה את הארץ ועבודת האדמה, ושהייתה קשורה בעבותות לשוויון, לצניעות ולאחווה - ועד לעידן הנוכחי של הפרטה, תחרות פרועה וראוותנות, ולצדן גם סובלנות וקבלת האחר שלא היו מנת חלקו של הקיבוץ באשר הוא.
בימים אחרים, קיבוץ גבעת ברנר סימל עוצמה וחוסן. הקרקע שעמדה לרשות הקיבוץ הייתה אמנם קטנה ביחס לקיבוצים בנגב ובגליל, אבל היה בית הבראה ומפעלים, ומשתלה ענקית שעסקה בריבוי, בשיווק ובגידול צמחי נוי ודשא, וכאן קלטו עלייה. אחרי הכל, גבעת ברנר היה הקיבוץ הגדול ביותר בארץ (אם לא בעולם!). עם השנים הקיבוץ הזדקן ונקלע למשבר כלכלי וחברתי, וכמו יישובים כפריים אחרים הוא הפריט את שירותיו. בדומה לקיבוצים אחרים שחיפשו הצלה, הוא פתח הרחבה קהילתית, שנקראת כאן "שכונת הדקלים", והופכת את הקיבוץ לזרוע מפורברת של העיר רחובות.
בית הקברות הישן, של חברי הקיבוץ, נמצא בשיפוליה הדרומיים של הגבעה שעליה יושב המשק. על הגבעה ניצב קיר גדול הבנוי מאבן לקט פראית, גובהו כחמישה מטרים, ועל האבן כתובות המקדישות את הקיר לזיכרון "חברינו אשר מצאו את מותם הרחק מביתם". בין החברים: אנצו סרני, שנולד למשפחה מיוחסת ברומא, התיישב בגבעת ברנר ויצא ב-1944 לארגן קבוצות פרטיזנים באירופה, נתפס בידי הנאצים והוצא להורג במחנה הריכוז דכאו. חבר נוסף שהרחיק ומת היה יוחנן שטאל, שהלך ב-1931 לטייל בשבילי הארץ עם ידידה, ובסביבות סידני עלי בשרון נרצח בידי "פראי אדם" כהגדרת המצבה, בני השבט הבדווי אבו קישק.
החברים עצמם קבורים במורד הגבעה, בתוך חורשה קמלה של עצי אורן, ברוש וזית. טרסות מאבן לקט מחלקות את הטופוגרפיה לרצועות מקבילות והקברים ממוקמים לאורכן, ניצבים לטרסות ומרוחקים זה מזה. במרכז הגבעה כיכר קטנה מרוצפת אבן, ושביל רחב שמוביל הישר אל קברו של יצחק שדה, "הזקן", המפקד של הפלמ"ח שנקבר כאן ב-1952 ליד אשתו השלישית, מרגוט. היא בכלל הייתה חברת קיבוץ נען ואחר כך גרה בתל אביב ויפו, אך רצתה להיקבר כאן כי בראשית שנותיה בארץ הייתה חברה בגרעין לגבעת ברנר.
יש כאן סטנדרט שוויוני שעליו שמרו לאורך כל הדרך: המצבות הן קופסאות גבוהות מאבן כורכר, כמו הטרסות שבהן נכרו הקברים, ולוח אבן גיר פשוט שמשוקע בחלק המישורי העליון מציין את שמו של האדם. הרוח הקיבוצית הכתיבה אחידות, וכך גם הטקסטים שעל הלוחות הם לאקוניים וקשוחים: מציינים את שם המת, ולפעמים גם את שם הוריו, ואין אבחנה בין תינוק שלא מלאו לו שלושה חודשים לבין זקן שהאריך ימים. מקום הלידה לא רשום כמעט אף פעם, כי זה לא היה חשוב - הם היו מברנר. אין כיתוב בלועזית, וגם תאריכי הלידה והמוות כתובים בעברית.
החל משנות ה-90, מתחילים להיכנס לבית הקברות תאריכים לועזיים, ופה ושם הקדשות אישיות שמבקשות לשמר מורשת נעלמת. על אחד מסופר שהיה "איש חינוך ועשייה, מראשי ההנהגה הכלכלית של התנועה הקיבוצית", על אחרת ש"הייתה פרטיזנית ולוחמת, אוהבת אדם, תרבות וספר", ויש גם "בן, אב וסב חם ואוהב ומסור לכולנו".
בגלל הפיגוע בדולפינריום
בבית הקברות הסמוך "מנוחה מכובדת" מספר המנהל, מארק פריד, שהזרז להקמתו היה הפיגוע בדולפינריום ב-2001. משפחותיהן של שתי נערות שנרצחו בפיגוע נתקלו בבעיה, לאחר ש"חברה קדישא" התעקשה לקבור אותן בפאתי בית הקברות משום שאמהותיהן אינן יהודיות. קיבוץ גבעת ברנר היה היחיד שהסכים לקבור את השתיים. אריאל שרון, שהיה ראש ממשלה וממלא מקום שר הדתות, פעל נמרצות לקליטת העולים והוא שסייע בקידום היתר להקמת בית קברות אלטרנטיבי בגבעת ברנר, למען תושבי מרכז הארץ.
נחמן וילנאי, מנהל הקהילה בקיבוץ גבעת ברנר, מספר שהיוזמה להקמת בית הקברות האלטרנטיבי הייתה פרטית אך הקיבוץ לא התנגד לה. האדמה היא אדמת מינהל, ואתר הקבורה הראשוני היה חלקת בור שהקיבוץ לא השתמש בה לחקלאות. וילנאי מודה שלקיבוץ היה אינטרס במיזם, משום שהוא רצה לקדם את "כביש עוקף גבעת ברנר" (שייפתח בחודש הבא) שמאפשר גישה מהירה של משאיות לאזור התעשייה של הקיבוץ. בקיבוץ חשבו שהקמת בית הקברות תאיץ את הצורך בכביש, אך המציאות הייתה 13 שנים של סאגה סבוכה שהגיעה לבית המשפט המחוזי: הקיבוץ ביקש לסייע לתושבי ההרחבה שסבלו מרעש המשאיות שעברו בסמוך לבתיהם ורצה להקל על הגישה לאזור התעשייה; ואילו לשכת התכנון המחוזית והחברה להגנת הטבע מחו על השימוש החורג במבנים, הרס גבעות הכורכר ופגיעה בערכי טבע חשובים.
בסופו של דבר, בית הקברות "מנוחה מכובדת" צופה על שילוב בין פסטורלי לתעשייתי: גם אזור חקלאי פתוח וחורשת אקליפטוסים ותיקה, וגם מבני תעשייה חדשים, משאיות ומלגזות. ארבעת מישורי הקבורה ממוקמים במפלסים שונים ויצוקים מבטון עבה. הקברים פזורים בסדר קבוע ובצפיפות רבה. לדברי פריד, המדינה מתנה את היתר ההפעלה של בית הקברות בצפיפות של 700 קברים לדונם, ולכן נאלצה חברת "מנוחה מכובדת" להקים קירות-תמך שעליהם נסמכת הקבורה בקומות. אין כאן שבילים, אין כמעט עצים וצמחייה באשר היא, וביום שרבי של סוף הקיץ המקום מאובק ומוכה שמש.
ישראל החדשה: אינטגרציה
אך כאן אפשר לראות את האינטגרציה בפעולה. איש הרוח שלמה קאלו קבור בתוך ערוגה גדולה ומגוננת ויש לו מצבה מאבן טבעית; לא רחוק ממנו קבור השחקן אמנון מסקין, מתחת למצבה מאבן אפורה שמגולפת בחושניות. לצדם נמצאת גם מצבתה הפשוטה של המשוררת מרים איתן, שתרגמה את הפילוסוף הדני סרן קירקגור, והוא גם מצוטט על המצבה: "פעם הייתה שושנה שפרחה לה במקום נידח, ליד פלג מים קטן".
מרבית המצבות מעוצבות כמעין עוגת שכבות מקושטת, עשויה אבן בגוונים שונים. קרוביהם של המתים דאגו להציג אותם בצילומים, מעין הולוגרמות, הצרובים בחלק העומד של המצבה. אפשר לראות כאן בין היתר אשה מבוגרת ונאה בגופייה, סבתא חביבה עם משקפיים, וגם רוכב אופנוע ושחקן הוקי עם מחבט. על הרבה מצבות חרוט הצלב הסלאבוני של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, אבל גם מגן דוד אינו נפקד.
בבוקר שבת אחרונה של חודש אלול נראים בתי הקברות של גבעת ברנר עייפים ממשא הקיץ. העצים והצמחים מיובשים וכמושים והכל מכוסה בשכבת אבק. כאן, בקצה של אמצע הארץ, מספרים את סוף הסיפור של חלוצי גבעת ברנר שביקשו להתחבר במותם לארץ ולנוף המקומי, ושל צאצאיהם שוויתרו על הנוף לטובת אזור תעשייה וכביש ובית קברות. כי בסופו של דבר, כולם רוצים לחיות.
