הדפסה
לכתבה באתר
רבים זוכרים את מקרה הרצח של אבינועם שושן (32), רס"ל בצוללות, תושב חיפה. ב-30 באפריל 2003 ישבו אבינועם ואשתו ענת עם כלביהם בבית קפה בטיילת של חיפה. במקום עברו ברק צרפתי וחברו אושרי מלול, שטייל עם כלבו. לפי העדויות, אחד הכלבים של אבינועם רץ לעבר כלבו של מלול. בתגובה בעט צרפתי בראשו של הכלב, ופרץ ויכוח בינו לבין ענת. לאחר שאבינועם הצטרף לוויכוח, מלול אחז בענת, וצרפתי שלף מכיסו אולר ונעץ את להבו בלבו של שושן. הוא מת במקום. התוקפים נמלטו ונעצרו מאוחר יותר, ובשיח הציבורי התעורר דיון על חוסר האונים של רשויות החוק בישראל מול האלימות ברחובות.
- חבבו את "לאשה" בפייסבוק
- חדש וכייפי: האפליקציה החדשה של "לאשה"
- חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
בוכה רק באוטו
זיוה שולב (54) מחיפה, אם לשון (23), גרושה המוכרת בגדים בבוטיק צנוע בביתה - הפסיקה להתאפר לאחר שאחיה נדקר למוות. היא הרגישה שאין טעם להמשיך להעמיד פנים שהיא בסדר. את החלל שנותר בלבה היא מנסה למלא בעזרת ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, שהוקם בשנת 1998 ביוזמת אורה ברז לאחר רצח בתה, תמר. זיוה אף עמדה בחזית המאבק התקשורתי של משפחתה, שדרשה כי צרפתי יקבל גזר דין מחמיר. היא מרצה ברחבי הארץ מול תלמידים, שוטרים ועורכי דין, במטרה להציב את נושא האלימות בחברה הישראלית במקום גבוה בסדר היום.
"הפסקתי להתאפר כי האיפור היה נמרח לי על הפנים," היא אומרת. "יום אחד הבן שלי, שון, חזר מבית הספר, ראה אותי בוכה ואמר, 'איבדתי את דוד שלי, שהיה הדבר הכי יקר לי בעולם, אבל איבדתי גם את אמא שלי'", היא נזכרת. "מאותו רגע התחלתי לבכות רק באוטו, ובגלל שאני לא מאופרת אני יכולה לעלות הביתה כאילו כלום לא קרה. עטיתי על עצמי מסיכה, כי כמה אני יכולה להעמיס על אחרים צער ודמעות"?
במשפט שארך שנתיים הואשם ברק צרפתי ברצח שושן, אך התביעה לא הצליחה להוכיח כוונת תחילה, וצרפתי הורשע בהריגה. הוא נדון ל-20 שנות מאסר - 18 בפועל ושתיים על תנאי. לאחר שערער על גזר הדין, בית המשפט העליון, בראשות הנשיאה דליה דורנר, המתיק את עונשו ל-15 שנות מאסר בפועל.
אושרי מלול הורשע בחבלה ובתקיפה של ענת, ונדון לשנת מאסר בפועל. "דליה דורנר חשבה שאדם שזה הפשע הראשון שלו לא יכול לקבל מאסר עולם," נזכרת זיוה. "אחרי גזר הדין כתבתי לה שאני מקווה שהפשע השני שלו לא יפגע במשפחה שלה."
לאיזה גזר דין ציפית?
"במשפט הייתה תובעת נהדרת, עדנה בן- לוי (היום שופטת, אמ"ר), שהלכה איתנו יד ביד והכינה אותנו לכל מה שיקרה. היא הסבירה לנו שכיוון שלא היו שלוש דקירות, זה כנראה לא ייחשב כרצח. היא הכינה אותנו למצב שבו התוקף יקבל עונש מינימלי של שש שנים."
מאז הגיש צרפתי שתי בקשות לחנינה מוקדמת. לבקשה האחרונה, ממרץ ,2015 טרם התקבלה תשובה. זיוה התייצבה לדיון בעתירה, כדי להתנגד לבקשה.
"נשבעתי שהמוות שלי אחי לא יהיה לשווא"
"המשפחה שלנו נהרסה, והכאב רק נעשה שורף יותר," היא אומרת ומוחה דמעה. "אבל למדינה לא אכפת ממשפחות נפגעי האלימות, רק ממשפחות התוקפים. את האסירים משקמים בבית הסוהר, המשפחות שלהם מקבלות תמיכה, אבל את הקול שלנו לא שומעים.
"הבחור שהרג את אחי התחתן, ויש ילדה שקוראת לו 'אבא'. הוא עובד במפעל, יוצא מבית הסוהר בבוקר וחוזר. אמריקה. בינתיים הוא למד בבית הסוהר על חשבון המסים שאחי שילם ושאני ועוד בני משפחות נפגעות אלימות משלמים. הוא יזכה לגדל את הילדה שלו. אז להגיד שהכאב לא נהיה קשה יותר? כאילו לא מספיק קשה לי גם ככה, המדינה נותנת לי עוד סטירה."
זה מה שאת מרגישה?
"כן, אבל נשבעתי שהמוות של אחי לא יהיה לשווא. אני רוצה לצעוק למען כל המשפחות נפגעות האלימות, שהיו ויהיו גם אחרי המוות של אחי, כדי שיהיה כאן שינוי."
והשינוי מתרחש: בזכות מאמציו של ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, הקים משרד הרווחה מרכזי סיוע למשפחות נפגעי עבירות המתה, שתפקידם ליווי משפטי ותמיכה נפשית אחרי האסון. הסיוע אמנם מוגבל בזמן ובהיקף, אך המשפחות כבר לא לגמרי לבד.
את מרגישה שהצלחת לחולל שינוי?
"כן. בשנת ,2005 כשבחור מבת ים נהרג בגלל ויכוח על 100 שקל, התוקף קיבל 20 שנה על הריגה. מאז שאחי נרצח העונשים על הריגה הרבה יותר חמורים."
אני מנחשת שזה לא מנחם אותך.
"לרגע לא. אמרתי בבית המשפט: 'ביום שאחי ייצא מהקבר, אני מוכנה שהתוקף ייצא מבית הסוהר'. אני מוכנה לעשות את העסקה הזאת עם כל מי שרק אפשר. עם אלוהים עשיתי עסקה אחרת. אמרתי לו: 'קח חצי מחיי, קח אחת מידיי, רק תחזיר לי את אחי'. לפעמים אני אומרת: 'אלוהים, חיבוק לוקח 30 שניות. תחזיר לי אותו רק ל-30 שניות, אני לא מבקשת יותר'".
הילדה שלא הכיר
אבינועם שושן היה בן הזקונים, החמישי במספר, של נסים ז"ל וצביה שושן. הוא נולד לאחר ארבע בנות, ואביו סיפר בזמנו שנסע למערת המכפלה להתפלל לבן זכר. כשאבינועם נולד, נערך לכבודו משתה גדול. הוא גדל כבן התפנוקים של אחיותיו ואמו, וחנות הנעליים של הוריו, "נעלי אבי," נקראה על שמו.
משפחת שושן היא ענף בעץ משפחתי מיוחס: נסים, שנפטר בגיל ,86 היה ממשפחת אבן שושן, מהמשפחות הראשונות שהתיישבו בצפת בעקבות גירוש יהודי ספרד; קרוב משפחה של אברהם אבן שושן, מחבר המילון העברי המפורסם. "אבי היה דור 21 בארץ. עכשיו אין מי שימשיך את שמו," אומרת זיוה ודמעות בעיניה.
את ענת הכיר אבינועם כשלוש שנים וחצי לפני האסון בנסיעה באוטובוס לעבודה. שניהם בדיוק סיימו מערכות יחסים אחרות. הם נישאו לאחר חברות בת שנתיים. "עד היום לא נתקלתי באהבה כזו," מעידה זיוה, "בכל מקום שנכנסו אליו, הייתה סביבם הילה. כשאבינועם היה מסתכל על ענת, היה לו אור בעיניים."
בני הזוג התגוררו בחיפה ואהבו לטייל בעולם. הם תכננו לנסוע לטיול באוסטרליה, ולהביא ילד ראשון לעולם כאשר ישובו לארץ. "אח שלי קנה לענת שעון חול וכתב לה מכתב, שהזמן שלהם אוזל כמו שעון חול והוא רוצה ילד," היא משחזרת "כולם ידעו שהוא רוצה ילד."
בבוקר שבו נקטעו חייו של אבינועם, ישבה זיוה במספרה עם חברה. "לא הפסקתי לדבר על אח שלי, כמה שהוא חתיך וכמה שהוא אוהב את אשתו," היא נזכרת. "פתאום התקשרה אחותי הגדולה, מרים. היא אמרה: 'תלכי להיות עם אבא, כי אבי (אבינועם) נפצע'. הטלפון נפל לי מהיד."
באותה עת כבר דיווחו באמצעי התקשורת על רצח בחוף הים בחיפה, אבל נסים וצביה לא שמעו דבר. כל שידעו הוא מה שסיפרו להם בנותיהם: אבינועם נפגע בכתף ומטופל בבית חולים. "גם אני לא ידעתי כלום," משחזרת זיוה, "צלצלתי לרז, אחותי הקטנה, והיא צעקה: 'אח שלנו מת'. מתברר שהאחיות שלי היו בחוף הים, ולא נתנו לי לבוא. לא הספקתי להיפרד מאבינועם."
זיוה שמעה את הבשורה המרה, רצה לעבר החנות של הוריה והתמוטטה על הארץ. "ואיך שאני ככה, על הרצפה, אני רואה את אבא שלי וחושבת, אלוהים, איזה תפקיד נתת לי בחיים, להגיד לאבא שלי שאין לו בן? איך אני אגיד לו את זה."?
אמו של אחד מחבריו הטובים של אבינועם, אחות במקצועה, הציעה לרעייתו לשאוב מיד זרע מגופתו. "לשמחתי, למרות ההלם, אשתו ענת פנתה מיד לעורך דין כדי לקבל אישור מבית המשפט לשאוב זרע," מסבירה זיוה. "היא הייתה צריכה להביא עדים שיצהירו שאבינועם באמת רצה ילד. בלילה השופט אישר שאיבת זרע. אחי מת ביום רביעי אחר הצהריים, והלוויה נדחתה ליום שישי בגלל הפרוצדורה."
כיום מתנחמת משפחת שושן בבתם בת השש של ענת ואבינועם, שנולדה שש שנים לאחר מותו. ענת, אלמנתו, מסרבת לחשוף את בתה לתקשורת, אך ב 2009- אישרה לאתר YNET כי ילדה את בתו של אבינועם.
"אני מבינה את ענת שלא רוצה לחשוף את בתה לתקשורת," מודה זיוה, "היא אמא נהדרת, שמגדלת את בתה בצורה בריאה. הילדה רואה תמונות של אבא שלה, ואומרת: 'זה אבא שלי, אבל הוא לא איתי, הוא בשמיים'. הן עושות יחד דברים שאבי אהב. קורס צלילה, למשל."
איזו מין ילדה היא?
"ילדה שמחה, וזה סימן שהחיים שלה טובים. היא מביאה הרבה אור לאמא שלה, לאמא שלי וגם להורים המדהימים של ענת," אומרת זיוה ומחייכת לראשונה בריאיון. "היא גם כל כך דומה לו. ממש אחי בקטן. אני חושבת עליה, וזה גורם לי לחייך."
עם מסיכות על הפנים
בשנים שלאחר מות בנם ניסו בני הזוג שושן להמשיך לעבוד כרגיל. הם לא הצליחו. אט-אט כילו את החסכונות שצברו לאורך השנים כדי להזדקן בכבוד. "אבא שלי היה אדם אמיד וגאוותן ולא איפשר לאף אחד להבין שהמצב השתנה," משחזרת זיוה, "הוא אמנם לא הגיע עד פת לחם, אבל אני מכירה משפחות נפגעות אלימות שפשטו רגל."
בעקבות הפעילות הציבורית שלה, גילתה זיוה עד כמה עגומים חיי בני המשפחות שנותרו בחיים לאחר טרגדיה. "משפחות נהרסות. זוגות צעירים מתגרשים, אנשים מבוגרים מפסיקים לתפקד," היא אומרת. "אמא שלי, שהייתה בת 67 בזמן המקרה, הייתה צריכה להיות חזקה בשביל כולם. היא הבינה שאם היא לא תחזיק את כולם, הכל ילך. אבא שלי, האיש שהחזיק את כולם עד אז, היה בן ,79 ומהרגע שקבר את בנו, הוא רק בכה. לא נשאר לו כלום חוץ מדמעות."
ההורים שלך חזרו לעבוד בחנות הנעליים?
"מהיום שאחי נרצח, ההורים שלי לא באמת עבדו. אבא שלי פתח את החנות כדי שיהיה לו מקום לבכות. הוא היה יושב בחנות ובוכה, ולא קיבל שום תמיכה מהמדינה".
מי תמך בך בתקופה הקשה שאחרי הרצח?
"בורכתי באנשים שדאגו שאקום בבוקר. החברים שלי לא עזבו אותי. גם ד"ר דנה פוגץ' ממרכז נגה לנפגעי עבירה, שהייתה מעורבת בטרגדיה שלנו, הייתה לצדי. אבל הדבר היחיד שהחזיק אותי בחיים באותה תקופה היה הבן שלי, שאחי היה בעבורו דוד, אבא, חבר, דמות רוחנית, מודל לחיקוי. הייתי צריכה לטפל בו, החיים היו מוכרחים להמשיך. אם לא היה לי ילד, אני לא יודעת אם הייתי ממשיכה כמו שהמשכתי."
איך אפשרת לו, כבן יחיד, לשרת כחייל קרבי אחרי מה שעברת?
"אני מאמינה בבורא עולם, אבל לא היה לי קל. ב'צוק איתן' לא שמעתי ממנו שבועיים. היום אני לא יודעת איך החזקתי מעמד. לא רציתי להכביד על אמא שלי. היא כבר איבדה בן, ולא יכולתי לספר לה שאני דואגת לבני."
מה שלום אמא שלך היום?
"הבנות שלה והנכדים שלה נותנים לה כוח לקום בבוקר. היא אף פעם לא מעמיסה עלינו את השכול שלה. להפך, אנחנו מעמיסות עליה. היא אף פעם לא אומרת לנו שהיא לא ישנה בלילה. אנחנו רואות את זה בעיניים שלה."
ומה מצבן של אחיותייך, 12 שנה אחרי?
"גם הן חיות עם מסיכה על הפנים."
