הדפסה
לכתבה באתר
לא מכבר נהג ראובן מגנאג'י במכוניתו ולפתע התנגן ברדיו השיר "רק בגלל הרוח", שיר שמלווה אותו זה שנים, מאז נפצע במהלך מבצע "חומת מגן". אלא שבשונה מן העבר, הפעם הרגיש מגנאג'י שהחיים אינם מובילים אותו אלא הוא זה שמוביל אותם. "הצלחתי להחזיר לעצמי את השליטה, ובעבורי זה משמעותי", הוא אומר. "אני מזדהה עם כל מילה בשיר. הניצחון האמיתי שלי זה הדרך שעשיתי, וכשאני שומע את 'רק בגלל הרוח' עובר לי בראש שכוח זה אולי דבר חשוב, אבל הדבר המשמעותי באמת זה הרוח, והיא שדוחפת אותי קדימה".
את המפץ הגדול של חייו, כפי שהוא מגדיר זאת, חווה מגנאג'י לפני כ־13 שנה, במבצע חומת מגן. מבין 14 חיילי המחלקה שנכנסה למחנה הפליטים בג'נין כדי לטהר בתי מחבלים, הוא היחיד ששרד. שנתיים לאחר הפציעה חישב מסלול מחדש, בחר לשנות כיוון בקריירה ולהפסיק לעבוד כמהנדס תעשייה וניהול, ומצא עצמו עוסק בענף ספורט המכונה "חתירה אקדמית". "כשאני יושב בסירה, השליטה היא שלי. אני יכול לקבוע לאן
היא מפליגה. אני גם מתפתח בתוך הסירה וזה משהו שעדין מפתיע אותי".
הספורט הפך בעבורו לדרך חיים. זה התחיל בשנת 2007, כשקטף את המקום הראשון באליפות ישראל, נמשך כשייצג את ישראל במשחקים הפראולימפיים (אולימפיאדת הנכים) בלונדון ובבייג'ין, ובמדליית כסף שבה זכה באליפות העולם שנערכה ב־2013 באנגליה. בימים אלה הוא נערך לאליפות העולם בחתירה, שתיערך בחודש ספטמבר הקרוב, והוא מקווה לתפוס בה את אחד משמונה המקומות הראשונים ובכך לזכות בכרטיס הכניסה הנכסף למשחקים הפראולימפיים שייערכו בריו בקיץ הבא.
"הבן הגדול זוכר אבא אחר"
הוא בן 43, נולד וגדל בבני ברק, בן רביעי למשפחה דתית לאומית, נשוי ללילך - עובדת סוציאלית בהשכלתה, שעובדת כמנחה של רכזי חינוך בעמותת "ילדים בסיכוי" וכרכזת תרבות בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל" – ואב לחמישה בנים. "הגדול לומד במכינה לפני צבא. הוא עוד זוכר אבא אחר, והקטנים יותר פשוט גדלו לתוך זה".
המתבונן מהצד יתקשה לזהות את כובד המטען שמגנאג'י נושא עמו, בחור צעיר ונאה, הנעזר אמנם במקל כדי ללכת אך מעבר לכך אין בו דבר המעיד על נכות כלשהי. "מי שרואה אותי, חושב שאני רגיל לחלוטין, במשפחה הקרובה יודעים שיש הר געש מתחת".
איפה אתה פוגש את ההר הזה?
"יש מקומות או מצבים שאמנע מהם ולא אהיה שם, אבל אנשים שחוו טראומה לא פועלים ממקום של היגיון. פגיעה נפשית היא נסתרת מהעין, והרבה פעמים מתביישים בה, אולי כי זה מראה על חולשה ועל חוסר יכולת להתמודד. אם חסרה רגל אז אין רגל, אבל לדבר על פגיעה רגשית, זה כבר קשה. הפגיעה הנפשית הפכה אותי לאדם אחר".
כשהוא מדבר על פגיעה רגשית חוזר מגנאג'י לימים של חומת מגן. יותר מ־13 שנים חלפו אבל הוא עדיין מתקשה לדבר על המראות, על התמונות שאינן עוזבות מאז.
זה קרה במרץ 2002, לאחר הפיגוע בערב ליל הסדר במלון "פארק" בנתניה. הממשלה אישרה יציאה למבצע ביהודה ושומרון כדי לעצור את גל הפיגועים. "אני אדם דתי, כך שלא ידעתי על הפיגוע ב'פארק' לפני מוצאי החג. אחר כך נמשכה שרשרת פיגועים ובשלב מסוים אמרתי לאשתי שכנראה יקראו לנו. ובאמת קיבלתי התראה ממפקד המחלקה, שכנראה יקפיצו אותנו".
מתי גויסת?
"בערב שבת. הסירים כבר היו על הפלטה, כולם היו מקולחים ואז הגיע הטלפון. אשתי לקחה את הילדים ונסעה להורים, והתחושה הייתה קשה. הבנתי שזה לא סתם מילואים, שיש משהו מעבר. בדיעבד, המ"מ שהתקשר אליי היה אחד מהחבר'ה שנהרגו אחר כך, חבר שהגיע לאסוף אותי נפל גם הוא, אלה אנשים שמכירים ממילואים קודמים, וזה נורא.
"נתנו לנו יום וחצי להתאמן, הייתי בחור שמנמן ולמעשה כולם היו כמוני, שהרי רק אתמול ושלשום חזרתי מהעבודה במשרד ועכשיו ציפו ממני לטהר מחנה פליטים. הייתי אדם דעתן, אז פתחתי את הפה אבל מיד הבנתי מאנשים סביבי שכנראה זה לא במקום, שזה יוכל לפגוע ברוח הלחימה, אז שתקתי, אבל התחושה בפנים הייתה קשה. הייתי בן 30, עם שלושה ילדים בבית, זה כבר לא בן 18 שרץ לקרב. יש מה להפסיד".
מתי נכנסתם פנימה?
"נכנסנו לג'נין בערב חג שביעי של פסח, ואני זוכר את זה כמו את הרגע. ירד גשם ונכנסנו בבוץ, ומצחיק שגם השנה היה פסח גשום, ובאזכרה מישהי נשאה דברים ודיברה על הגשם, וזה חזר אליי, ממש היכה בי.
"אני זוכר את הרב הגדודי שעמד על הנגמ"ש ואמר 'שמע ישראל', ודיבר על זה שאנחנו גדוד נחשון, כי בשביעי של פסח נפתח ים סוף ונחשון קפץ ראשון למים וזה מאוד סימבולי. זה משהו שמאוד מחזק באותו רגע.
"כולם מפחדים, כל אחד מבין שאולי כדור יפגע בו, וככל שנכנסים יותר למחנה הפליטים מבינים כמה הסיטואציה מטורפת. הם מכירים כל בור, כל פתח, הם התכוננו למסיבה, הכל היה ממולכד, עם צלפים. הם פשוט חיכו לנו.
"נכנסנו לפנות בוקר ואת פנינו קיבלו קריאות מואזין ואש תופת. יצאנו, חזרנו, ושוב יצאנו וחזרנו, ויש תמונות שחקוקות. אני זוכר, למשל, בית של זוג זקנים, שכל הקיר של הבית הרוס והם יושבים על כורסה באמצע הסלון. נקרע הלב עליהם, והכל נורא קשה לך.
"אני זוכר עץ זית, ועמדתי עם אחד מאלו שנהרגו בהמשך, עמדנו יחד, אני והוא, ועשינו את ברכת האילנות על העץ. זה סוג של זיכרון שנחקק ולא יעבור בחיים".
מתי אירעה התקרית?
"זה היה ביום השואה, נתנו לנו הוראה לטהר בית נוסף. כבר היה לפנות בוקר, ואחרי שבוע בשטח רמת המתח ירדה, אבל מוזר שאצלי זה לא קרה, ואני חושב שזה מה ששמר עליי. הייתה לי תחושה שמשהו נורא הולך לקרות, וזה לא משהו שמאפיין אותי. מאז למדתי להקשיב לבטן שלי".
ומה קרה?
"נפתחה אש תופת, כמו גשם של אש, ודי בהתחלה נפצעתי, חטפתי כדור ברגל. החובשים עברו, התחילו לספור פצועים, הבנתי שהמצב לא טוב. הם גררו אותי לפינה, לקיר ששימש כמעין מחסה, שמו לי חוסם עורקים וחזרתי לירות ולחפות על השאר. מנטרלים את הכאב ותוך כדי שכיבה מנסים לזהות נקודות אש כדי לחפות.
"סביבי כבר לא ראיתי אנשים, שמעתי שהקשר קורא לעזרה, שמעתי חילופי יריות, צעקות, צעקה של המ"מ דרור בר שהוא נפצע. הבנתי מי נפצע לפי השמות שצעקו. בשלב מסוים קראו לי, זחלתי לכיוון הקולות וראיתי את מנשה חבה ז"ל מתקרב. בגלל שרצה לקחת אותי על הכתפיים, הוא הוריד ממני את הנשק, ואני זוכר את עצמי מושיט ידיים אליו, ואז שוב נפתחת אש והוא נפגע, צועק 'איי', ונופל.
"זחלתי חזרה לאחור, ושוב היה שקט וזה סוג של דממת מוות, שקט שכואב באוזניים. התרגלתי לשמוע את הקשר שקורא לחילוץ והסתובבתי לראות, ואז ראיתי שגם הוא נהרג. שמעתי קולות בערבית שמתחילים לספור, הבנתי שתכף יגיעו גם אליי. לא היה לי נשק אבל נזכרתי שיש לי רימון באפוד. בדרך כלל אני לא קר רוח, אבל כנראה שבמצבים כאלה אין הרבה ברירה. הוצאתי את הנצרה מהרימון וחיכיתי להם. אמרתי לעצמי, לא אתן להם לקחת אותי. אבל הם לא הגיעו אליי".
אז מה עשית?
"נשארתי עם רימון ביד בלי נצרה, והתחלתי לחשוב מה עושים. החזקתי את המנוף, ידעתי שאני מאבד דם, ידעתי שאם אאבד את הכרה הוא יתפוצץ, לזרוק אותו לא יכולתי כי לא ידעתי מי חי ומי מת, אז עם השיניים דחפתי את הנצרה חזרה לרימון.
"עברה עוד כשעה ומאוד התעייפתי כי כל הזמן התעסקתי בזה, ואז מישהו שחיפש ניצולים ראה אותי זז. הגיעו לחלץ אותי. רק כשהרימו אותי נפל לי האסימון, ראיתי את כל החבר'ה שלי מוטלים על הקרקע, ובדרך שמעתי שיחה בקשר, אמרו שאין יותר את מי להציל. היינו 14 ואני היחיד מהכוח שנפצע, כל השאר נהרגו. היו פצועים נוספים, אבל לא מהמעגל הקרוב".
מתי נשברת?
"שם. פתאום הכל השתחרר, התחלתי לצעוק ולצרוח שכולם נהרגו, שאף אחד לא נשאר בחיים, והתחילו כאבי תופת ברגל, ואז פוניתי לרמב"ם, וכמה ימים אחר כך, לבקשת המשפחה, לתל השומר".
מגנאג'י נפצע בקרסול ימין. "הקרסול רוסק, יש לי בעיה עצבית בגיד אכילס, אין לי יכולת תנועה בקרסול, אבל הפגיעה הגדולה באמת היא הנפשית". היא זו שגרמה לו לשנות את מסלול חייו. "מבחינת מצבי הגופני יכולתי לחזור לעבודה, אבל לא מצאתי את הכוח להתמודד עם מצבי הלחץ שהעבודה זימנה לי. אחרי המפץ הגדול החיים אמורים היו לחזור למסלולם, הילדים לבית ספר ולגן, האישה לעבודה, וגם אני ניסיתי לחזור לעבודה, אבל זה לא הצליח. ניסיתי לחזור להיות מי שאני, אבל אחרי תקופה הבנתי שאין יותר מי שהייתי".
איך התמודדת?
"חיפשתי עוגן להיתלות בו. לא תכננתי להגיע למקום שאני נמצא בו כיום, לא אמרתי לעצמי 'אני רוצה להגיע לאולימפיאדה'. לנכי צה"ל ישנם בתי הלוחם, וכשרוצים לצאת מהבית אחרי פציעה זה מקום מלטף ומקבל. הייתה לי אפשרות להתאמן בחדר כושר ומצאתי את עצמי שם. הפציעה גרמה לי להבין שאם אני מרגיש שאני לא יכול להיות במקום מסוים, וזה לא תמיד רציונלי או נשלט, אז אני לא אהיה שם – ואיפה שהיה לי טוב נשארתי.
"התחלתי עם חדר הכושר בבית הלוחם כדי למלא את הזמן ומהר מאוד נשאבתי לזה, כי שם הרגשתי שיש לי שליטה על הגוף, וזה היה מאוד משמעותי עבורי. ברגע שבו נכנסים לסיטואציה של חוסר שליטה, כשמבינים שלחיים ולגורל יש כוח משל עצמם, מנסים לשמור על שליטה ולא להניח לסיטואציות לקבוע. הספורט סיפק לי את זה".
ואיך הגעת לספורט המים?
"ממש במקרה. בהתחלה חתרתי ברביעייה ואחר כך עברתי לחתירה זוגית, שגם היא הייתה סוג של לימוד בעבורי, כי הצלחתי להניח בצד את הצורך שלי בשליטה ולסמוך על בן הזוג. החתירה משפיעה על החיים, אפשר לראות אנשים שמגיעים כשהם במקום מסוים ואת השינוי שעברו".
איזה שינוי עברת?
"אם אחרי הפציעה הייתי במצב שבו נבעטתי ממסלול חיי לנקודה אחרת, לסוג של ריק, ולא ידעתי בכלל איך קמים ממנו הלאה, כיום אני שולט בדרך.
"לא בחרתי להיפצע, אבל ברגע שנפצעתי, כנראה יכולת ההישרדות שלי גרמה לי למנף את זה, וזה חלק מהחוכמה. לדעת איך צומחים מהקושי, ואיך נעזרים במצב הזה כדי להגיע למקומות שאולי ללא הקושי לא מגיעים אליהם בכלל".
"נרתעים מהשונה"
וראובן אכן צמח והתפתח, וכיום הוא נחשב לאחד הספורטאים הבולטים בישראל בענף החתירה האקדמית. "למזלי הגעתי לספורט הזה בגיל הנכון. בחתירה, רוב הספורטאים הם מבוגרים יחסית, בני 30 פלוס. זה ענף שדורש כוח סיבולת ושילוב של דברים שמבשילים עם השנים".
הוא מתאמן מדי יום במרכז דניאל לחתירה בפארק הירקון בתל אביב. שגרת יומו כוללת שני אימונים במים עם בת זוגו לחתירה יוליה צ'רנוי ואימון בחדר הכושר, כשעל תוכנית האימונים מנצחת המאמנת האיטלקייה פאולה גריצטי, הנחשבת לאחת המוערכות בעולם, והיא מכינה אותם לאליפות העולם ולמשחקים הפראולימפיים הצפויים להיערך בריו בקיץ 2016.
איך מתייחסת הסביבה?
"בחמלה. אנחנו חברה שמקדשת את המושלם. מי שיודע מה אני עושה, מבין שאין הבדל ביני לבין ספורטאי ללא מוגבלות, ועדיין בחברה, כשרואים מישהו בכיסא גלגלים ההתייחסות אליו היא של חמלה, ואם הוא יגיע למשהו יגידו כל הכבוד שהצליח.
"זה מגיע מהמקום שבו אנחנו נרתעים מהשונה ומדברים שאנחנו לא מכירים, ומכך שנכות גופנית תתחבר בתודעה עם נכות מנטלית. זה גם מעלה את השאלה למה אולימפיאדה אינה משותפת ל'רגילים' ולנכים, והסיבה נובעת מקידוש המושלם ומתרבות הגוף, ומהרצון להיראות כמו הדמויות שעליהן חולמים ומפנטזים.
"אגב, בעיניי אולימפיאדת הנכים היא האולימפיאדה הכי יהודית שיש, כי היא מקדשת את תרבות הרוח. נכון, לא תמיד נחמד לראות באולימפיאדה אנשים שאינם שלמים בגופם, זה לא מצטלם הכי יפה וזה לא מוכר כרטיסים וזה אולי יוריד את הרייטינג, אבל יש פה משהו שמעבר לגוף".
איך אשתך הגיבה על העיסוק האובססיבי כמעט בספורט? איך זה משפיע על חמשת ילדיך?
"זה משהו שמכוון את כל המשפחה להתנהגות מסוימת, וזה לא פשוט, כי להיות ספורטאי זה לא נחשב כמקצוע, זה משהו שנתפס כעל הדרך, כתחביב, אבל אם רוצים להגיע רחוק, זה לא יכול להיות תחביב. כיום זה כל עולמי. הם יודעים שזה עושה לי טוב, ולילך למדה לקבל את זה. אני די מידרתי את עצמי גם מבחינת המשפחה הקרובה וגם הרחוקה, כאילו זה רק שלי".
מה זה אומר?
"אם הם יבקשו לבוא לעודד, אגיד להם שזה משעמם ואין מה לעשות פה. הילדים, למשל, רוצים מאוד להצטרף לריו לאולימפיאדה, אבל בינתיים עוד אין לי כרטיס".
ואם יהיה?
"זה יהיה בסדר, לא אמנע מהם, אבל איכשהו אני צריך להיות מאוד מפוקס, מאוד ממוקד, וקשה לי לחלק קשב לכמה מקומות. ברגע שנמצאים עוד אנשים שאני מרגיש צורך לדאוג להם, אז אני לא מפוקס עד הסוף במטרות שלי".
