ההורים עזבו את הארץ בגלל המצב הביטחוני - הבת מתגייסת לצה"ל

אם אתם לא ממש בטוחים שיש לנו ארץ נהדרת, פגישה קצרה עם רחל טנא תחסוך מכם את כל הספקות בנושא. טנא (18) נמצאת כאן רק חודשים אחדים, אבל התקופה הקצרה הזו הספיקה לה כדי להתאהב בכל מה שנקרה בדרכה. "אין כמו ישראל", היא אומרת באושר. "כל כך כיף פה. כל הזמן יש אקשן, כל הזמן שמח וקורים דברים".

טנא הייתה יכולה לחיות במקום שבו הצבא מופיע רק בסרטים, ופיגועים הם מושג השייך למהדורות חדשות, אבל היא בחרה לעזוב את המקום הזה ולחיות כאן, הארץ שבה נולדה ובה גדלה בחמש שנותיה הראשונות. לאחר מכן החליטו הוריה לעזוב את הארץ, בין השאר בגלל המצב הביטחוני, שעורר בהם דאגה תמידית. סיבה נוספת הייתה חלומו של אביה להקים חווה - חלום שאותו הוא יכול היה להגשים הרחק מכאן, וכך מצאה את עצמה רחל טנא יחד עם הוריה ואחיה בעיירה מנואל אנטוניו שבקוסטה ריקה הרחוקה.

"בקוסטה ריקה כמעט לא מכירים את ישראל, כך שאין עליה דעה שלילית או חיובית", היא אומרת. "ישראל פשוט לא מעניינת שם. בכלל, לא כל כך מתעסקים שם בענייני אקטואליה: כל אחד עסוק בענייניו. חיינו שם לא רחוק מהג'ונגל, וזה סגנון חיים שונה לגמרי ממה שמכירים בישראל: הרבה יותר רגוע, בלי צבא, בלי בעיות, בלי לחצים. זה נחמד, אבל קצת משעמם".

מהג'ונגל לקיבוץ

הסיפור המשפחתי שלה לא שגרתי. אביה, נתנאל, יליד ירושלים, נסע לטיול בדרום אמריקה בתום שירותו הצבאי כקצין בתותחנים. כשהגיע לפרו, הכיר צעירה מקומית, לילי, והשניים התאהבו. זמן לא רב אחרי שהטיול הסתיים, היא הגיעה לבקר אותו בארץ, התגיירה ונישאה לו. בני הזוג התמקמו בפתח תקווה ועסקו בעבודות שונות, עד שהחליטו לבצע שינוי ולעזוב את ישראל.

"כשאבא שלי החליט שהוא רוצה להקים חווה, הוא לא רצה שניסע לפרו, כי הממשלה שם לא יציבה", מספרת טנא. "ההורים שלי גם חשבו שזה לא מקום בטוח לגדל בו ילדים, והחליטו לנסוע לקוסטה ריקה, שהיא מדינה נוחה יותר. בהתחלה טיילנו הרבה ועברנו ממקום למקום עד שאבא מצא את החווה שבה הוא רצה להשתקע. זה הפך לבית שלנו".

את מנואל אנטוניו, היישוב שבו גדלה, היא מתארת כ"עיירה קטנה שאין בה כלום חוץ מטבע. זה ממש כמו ג'ונגל. בבית הספר שבו למדתי היו בסך הכול 100 תלמידים, ובתיכון היו 300. בשנת הלימודים האחרונה עברתי לבית ספר יהודי בסאן חוסה, עיר הבירה. גרתי שם בפנימייה וחזרתי הביתה רק בסופי שבוע. בבית הספר הזה התחברתי מאוד לנושא של ישראל והתחלתי להתרגל לא לראות את ההורים כל יום. שני התהליכים הכשירו את הקרקע לקראת העלייה לארץ. בסוף אותה שנה הגעתי לישראל במסגרת פרויקט 'מסע' של הסוכנות היהודית, שמעודד צעירים יהורים מכל העולם להגיע לארץ ולשהות כאן כמה חודשים. אני החלטתי להישאר כאן ולהתגייס לצבא".

הכירו את פרויקט "מסע"

לדבריה, מאז שעזבה את הארץ, בגיל חמש, ידעה שיגיע היום שבו תחזור: אבא שלה חינך אותה על אהבת ישראל ומורשת קרב, כך שהיה לה ברור שלא תוותר על שירות צבאי. אחיה גבריאל, שגדול ממנה בשנה, כבר עבר את התהליך לפניה והתגייס כחייל בודד למודיעין השדה. "עכשיו הוא בקורס מ"כים", אומרת טנא בגאווה. "הוא

מאוד אוהב את הצבא. הוא גר בקיבוץ חניתה בצפון, ואנחנו בקשר מצוין. ידעתי ממנו שלא קל להיות חייל בודד ורציתי מסלול אחר. חייל בודד מתמודד עם הכול לבד; זה המון ביורוקרטיה. אחי עבר דברים לא פשוטים, והוא המליץ לי לא לחזור על הטעות שלו אלא לעלות לישראל רק במסגרת. בחרתי בגרעין צבר של הצופים, שעוזר לצעירים יהודים מחו"ל לעלות לארץ ולהתגייס. אני שמחה שהקשבתי לו, כי אני רואה עד כמה המסגרת עוזרת לי לצלוח קשיים שמתעוררים מדי יום".

במסגרת הגרעין נמצאה לה משפחה מאמצת בקיבוץ מלכיה שבגליל העליון, לשם עברה לפני מספר שבועות. קודם לכן גרה בירושלים ועבדה כמלצרית במסעדה בשוק מחנה יהודה. על אף שהיא חדשה בקיבוץ, יש לה תחושה שזה הבית שלה. "אני מאוד אוהבת את הקיבוץ, נהנית ללמוד פה עברית. כיף כאן. בשבתות מבלים בבריכה. יש פה גם נוף מהמם. אנחנו 22 עולים מכל העולם: יש פה חבר'ה מארצות הברית, מבלגיה, מבלרוס, מקוסטה ריקה ומצ'ילה. חבר'ה טובים".

הדבש והעוקץ

פרויקט גרעין צבר של הצופים פועל כבר יותר מ-20 שנה בשיתוף משרד העלייה והקליטה. משתתפים בו צעירים יהודים בני 18 עד 23 שבוחרים להגיע לארץ על מנת לחיות כאן כאזרחים או להתגייס לצה"ל. תנועת הצופים עוזרת להם בלימודי עברית ובאיתור משפחה מאמצת ומלווה אותם לאורך כל הדרך, לפחות עד השחרור מהצבא.

גרעין צבר, מחזור 2015

טנא אמורה להתגייס בנובמבר הקרוב, והיא נרגשת מאוד לקראת התייצבותה בבקו"ם. "אני רוצה לשרת בעוקץ, יחידת הכלבנים. זה מושלם בשבילי, כי מצד אחד אני רוצה שירות קרבי, ומצד שני אני מתה על כלבים. בבית בקוסטה ריקה היו לי חמישה כלבים, ואני מתגעגעת אליהם בטירוף".

איך היו נראים החיים שלך אם היית נשארת בקוסטה ריקה?

"רוב בנות גילי בעיירה שלי הן כבר אמהות. בגיל 16 הן נכנסות להיריון, ואין להן ברירה אלא להתחתן, אצל החברות שלי בסאן חוסה זה לא ככה, וגם לא בערים גדולות אחרות, אבל בכפרים ובעיירות הקטנות זה מה שקורה. החברות שלי מהעיר הן סטודנטיות עכשיו. חלק לומדות רפואה. אני לא יודעת מה אני רוצה ללמוד. אני עוד צעירה ואני רוצה ליהנות מהחיים: לטייל, להכיר את העולם".

לא קשה לך עם הגעגועים הביתה?

"עם הכלבים זה באמת קשה", היא צוחקת, "כי הם לא מדברים איתי בסקייפ, אבל עם ההורים אני בקשר כל יום. הם מתגעגעים אליי, קשה להם, אבל הם גאים בי ושמחים שאני פה. הם גם יבואו לבקר אותי בקרוב. עם כל האמצעים הטכנולוגיים שיש היום, אין בעיה לשמור על קשר. לאמא קצת יותר קשה עם הגעגועים, אבל היא מסתדרת. אני מאוד מתגעגעת לחדר שלי, לדברים של הבית, אבל לאט-לאט אני כבר לא מרגישה שהבית שלי הוא שם. התחלתי להתנתק. אני מתחילה להרגיש שהבית שלי הוא פה".

את מתכוונת להישאר פה גם אחרי הצבא?

"כן. לפחות זה מה שאני מתכננת. אני אוהבת את האנשים פה, את הלחץ, את השמחה. אמנם חסרים לי הג'ונגלים, אבל בקיבוץ יש לי מספיק טבע. גם האוכל פה מצוין: אני בעיקר אוהבת פלאפל. והגברים פה יותר חתיכים מאשר בקוסטה ריקה".