הדפסה
לכתבה באתר
חיפוש מהיר אחרי אלונה טל באתר IMDB, התנ"ך של הקולנוע האמריקאי, מראה כי השחקנית הישראלית לא הפסיקה לעבוד יום אחד משנת 2003, ושכיום שלוש הפקות שבהן השתתפה נמצאות בפוסט פרודקשן – כלומר עתידות לצאת בשנה הבאה. אז נכון, היא עוד לא ה"וונדר וומן" הבאה, אבל לעבוד במרץ ולהיות חלק מהתעשייה ההוליוודית כל כך הרבה זמן זה לא עניין של מה בכך.
אז מה את עושה הימים אלו?
"בדיוק עכשיו הייתי בארץ תקופה. צילמנו עונה שנייה לסדרה 'בני ערובה'. אני משחקת שם את זוהר, דסקאית בשב"כ, בחורה חכמה שעולה על משהו שלא כשורה ומתחילה לחקור את העניין. מעבר לזה אני לא יכולה כל כך לפרט. שיחקתי מול יונתן עוזיאל ואבישי מרידור וצוות שלם שאת חלקו אני מכירה מהעבר. זה היה כמו לחזור הביתה. נהניתי מאוד".
ספרי על ההבדל בין סט ישראלי להוליוודי.
"תראי, המצלמה היא אותה מצלמה ומבחינה מקצועית אין שום הבדל. הפער נובע מהתקציב ובא לידי ביטוי בתנאים. ההפקות בארץ הן כמו הפקות דלות תקציב בחו"ל. פה כולם ראש גדול ומסתדרים עם מה שיש. זו גישה יצירתית שאני מתה עליה ובארה"ב פחות נתקלתי בה. יש בארץ גם יותר שיתופיות כי כולם באותה סירה. אבל בארץ יש נערת מים! שם את לוקחת לשתות לבד.
"לא מזמן סיימתי לצלם עשרה פרקים לסדרה 'יש אלוהים' באמזון. ביים אותה מארק פורסטר ("מונסטר בול" ו"מלחמת העולם Z") והתקציב היה מטורף. זה מתבטא בטריילרים מפנקים ובסטים מאוד מושקעים. אגב, זו פעם ראשונה שהוא מביים טלוויזיה ויש ציפיות מאוד גבוהות מהסדרה הזו. היא עולה ממש עכשיו, בארבעה בספטמבר".
איך זה להיות חלק ממערך יחצני של פרויקטים כאלה?
"יש אירועים מול עיתונאים ואירועים יותר יחצניים. עשינו חשיפה ראשונה בפסטיבל קומיקון. לבשתי מכנסיים של פוראבר 21 וחולצה של מארה הופמן. אני לא עובדת עם סטייליסט צמוד, אלא הולכת בעצמי לשואורומים שאני מכירה ובוחרת לבד. אבל יש לי חברים מהתחום ואני מתייעצת איתם. אפשר גם ללכת עם ג'ינס וטי־שירט וזה בסדר. אני רואה בזה פלטפורמה להציג את עצמי ומעדיפה להשקיע קצת. לא טו מאץ'. חשוב לי שזה יהיה נגיש, להרגיש טוב באאוטפיט, לא להתחפש".
ובאירועי שטיח אדום?
"לא יצא לי עדיין להיות בהרבה. היו כמה, אבל אני לא מחפשת את הדברים האלה. אני יכולה, אבל מעדיפה להתרכז בעבודה. לא צריך ללכת לכל פתיחה של מעטפה. אני לא אושיה, אני שחקנית עובדת ומעדיפה ללכת רק לדברים שלי. עשיתי את הסרט 'עיר שבורה' עם קתרין זיטה ג'ונס, ראסל קרואו ומארק וולברג. לא הייתה פרמיירה גדולה, יש להם כל מיני שיקולים לדברים האלה. אז לא בכוח".
לא מתמנגלת
ספרי על המעגל החברתי שלך. כמה הוא נוצץ?
"נועה תשבי היא אחת החברות הטובות שלי פה. הכרנו באל־איי מזמן ובשנייה שהתחלנו לדבר הבנו שאנחנו אחיות. יעל גרובגלס היא חברה של מלא חברים שלי בארץ, וכשהיא הגיעה לכאן קיבלתי הוראה לדאוג לה. ישר התחברנו. את ענבר לביא פגשתי במקרה בעבודת דיבוב רקע לאיזו סדרה שהיו צריכים קולות בעברית. אני פוגשת גם לא ישראלים, זה לא בגלל הישראליות. זה חייב להיות אמיתי.
"את גל גדות אני מכירה דרך יעל גולדמן והיא אחת המקסימות שיש. היא הורסת אותי - היא פשוט בן אדם. היא לא מכירה אותי טוב, אבל היא תמיד מחזירה הודעות טקסט והיא כל כך עסוקה שזה לא מובן מאליו. אני אוהבת אותה מאוד. ומעבר לזה, היא יפה ומוכשרת. אני מרגישה לידה כמו גמד צולע שגר מתחת למדרגות. 'היי, הנה מלכת העולם ואני הטרול'. זה כאפת גל. וזה עוד יותר מעצבן שהיא כזו מתוקה - ראבאק, תני לשנוא אותך!".
קרה שפגשת מישהי מהישראליות באודישן?
"זה דווקא לא קרה. אנחנו לא מועמדות לאותם תפקידים. אני גם לא נחשבת שחקנית זרה. בתור תינוקת הייתי רואה סרטים מצוירים באנגלית וככה למדתי אנגלית עם מבטא. בהתחלה חשבו שהניואנס במבטא שלי הוא כי אני מניו יורק. בקיצור, השפה לא היוותה מחסום ובאה בטבעיות. תמיד מציעים לי תפקידים של אמריקאיות. פעם היה אודישן לסדרה The Last Ship ורצו תפקיד של ישראלית 'ארמי סטייל' והיה ברור שענבר לביא מתאימה. אז בכלל לא טרחתי ללכת והכי שמחתי בעולם שהיא קיבלה את התפקיד. אבל האמת, אני עדיין לא מבינה - למה לעזאזל לא קראו לי ל'וונדר וומן'?"
איך בכלל התחלת את סיפור הוליווד?
"גדלתי בהרצליה וההורים שלי התגרשו כשהייתי בת תשע. יש לי ארבע אחיות - שתיים מאבא שלי אחרי הגירושין ושתיים משני ההורים שלי. כשהייתי בכיתה ח' מאוד רציתי ללמוד בתלמה ילין והתקבלתי למגמת תיאטרון. עברנו לגבעתיים בעקבותיי כדי שאהיה קרובה לבית הספר ושם הבנתי שזה המקום שלי. אמנות המשחק. אחרי התיכון עשיתי צבא ותוך כדי צילמתי סדרות כמו 'צימרים', 'להיות כוכב' ו'הפיג'מות'.
"כשהשתחררתי ידעתי שאם לא אנסה את מזלי בגיל צעיר בהוליווד, הסיכויים להצלחה יירדו. זה מקצוע שמעריץ נעורים. עפתי הכי מהר שיכולתי. קבעתי עם אמא שלי שאני נותנת שם ארבע שנים, ואם לא קורה כלום אני חוזרת לארץ. אחותי הגדולה גרה אז בניו יורק. היא באה איתי לאל־איי לחודשיים ועזרה לי להתמקם. נסעתי בלי שום קשרים ובלי תוכנית מגירה.
"יום אחד הייתה הפסקת חשמל בחוף המזרחי, ואני ואחותי הגענו למישהו שהיה לו חשמל. מפה לשם הוא הכיר אנשים בתחום והגעתי לאודישן ל'ורוניקה מארס'. את התפקיד הראשי אמנם לא קיבלתי, אבל משם העניינים התגלגלו ומצאתי סוכן, שזה לא פשוט בכלל. בהמשך כתבו לי תפקיד במיוחד לסדרה הזו".
טרנס–אטלנטית
מרקוס פרז, בעלך, מבוגר ממך ב־17 שנים. איך זה קרה?
"מרקוס ואני הכרנו לפני עשר שנים בסדנת משחק באל־איי, זמן קצר אחרי שהגעתי לפה. הוא שחקן ובמאי אמריקאי ממוצא לטיני. יש לו דם חם, לא אמריקקי כזה. התחתנו לפני שמונה שנים בארץ. זו אהבה גדולה".
כתוב בוויקיפדיה שיש לכם ילד.
"מה? את רצינית? אולי זה סימן מהיקום שהגיע הזמן. או שאמא שלי מנסה לרמוז לי משהו. יש לי רק אחיין, אז אולי ראו תמונה ונוצר בלבול. זה קטע, כי לפני כמה שנים צילמו אותי עם חולצת אוברסייז ובדיוק היה זרם אוויר מהצד ויצא שנראיתי בהריון. למחרת ישר העליתי באינסטה תמונה שלי בביקיני, שלא יהיו ספקות... זו הייתה פעם ראשונה שהעליתי תמונת בגד ים ובהחלט אחרונה. האמת שנראה לי שזה יקרה עוד מעט, יש דיבור בנושא".
עם בעל אמריקאי וקריירה הוליוודית, יש מצב שתעברו מתישהו לישראל?
"אם אי פעם נוכל להרשות לעצמנו דירה בארץ, אז אולי. סתם, אני צוחקת, המחירים בישראל לא שפויים. אני רוצה להאמין שנהיה על הקו. מרקוס מת על הארץ".
ממש בראנג'לינה אתם. איך זה באמת שני שחקנים בבית?
"יש המון הבנה ותמיכה. הוא גם הקואצ'ר המשחקי שלי, מבין הכל. זה מושלם. הוא יודע בדיוק על מה מדובר. אני יכולה לנסוע לצילומים, להתנשק עם שחקנים. אין תחרות, כמובן, כי הוא לא בחורה בלונדינית בת 31 מישראל. מאוד הייתי רוצה לעבוד איתו יחד".
ואיפה אתם גרים עכשיו?
"הבית שלנו נמצא באל־איי בוואלי, בית פרטי מאוד בורגני ולא זוהר. זה בערך כמו לגור במושב בישראל. לא בוורלי הילס או שכונת יוקרה. יש כאן המון זוגות צעירים, יש ישראלים וכיף פה. יש אפילו גן ישראלי".
אז מה כן זוהר? בכל זאת, חייב להיות משהו זוהר בחיים שלך.
"מה זה אין לי! הדברים שנראים הכי זוהרים הם כל כך לא. האולם של מסיבות העיתונאים ב־TCA - זה סתם חדר ישיבות במלון, קטן כזה ואפרורי. בטקס האוסקר, למשל, האולם מה זה מאכזב במציאות. הייתי שם, לא בטקס, וזה נחמד, אבל זה סתם. ובכלל, כולם עסוקים בתחת של עצמם ואף אחד לא פתוח, שזה מרגיע ומלחץ בו זמנית.
"אתה רואה את האנשים שיש להם את כל מה שאתה שואף אליו לא ממש מרוצים - בדיוק כמוני. כולן מרגישות שמנות ולא מספיק יפות. בתקופה של צילומים - עובדים. אם אין צילומים יש לו"ז של סופר, ניקיונות, אודישנים. לפעמים ההפקות הן מחוץ לעיר, אז השגרה לא עקבית. זה מרגש וזו חלק מהסיבה שאני אוהבת את המקצוע שלי כל כך".
מה את עושה כדי לתחזק את הלוק ההוליוודי ולשמור על רלוונטיות?
"לגבי הלוק ההוליוודי שאת מדברת עליו, אני לא יכולה להעיד על עצמי, אבל השחקניות הסטאריות - יש להן הילה. מה שהופך אותן למדהימות זה משהו פנימי, האיט־פקטור הזה, ותמיד רואים את זה – גם על השטיח האדום וגם כשהן לובשות ג'ינס. הן פשוט סטאריות.
"באופן אישי אורח חיי בריא. הפסקתי לאכול בשר לפני שבע שנים. ביצים אני קונה דרך חווה של תרגנגולי חופש. בעיניי חובה על כל בן אדם להפסיק לאכול בשר ועוף, במיוחד עם המידע שאנחנו נחשפים אליו כל יום. אני מאמינה שלצמחוני אין בעיה מבחינה בריאותית ואפשר לקחת כדורי ברזל. אנחנו לא בימי הביניים שאין גישה לדברים האלה. אה, וספורט זה משהו שקורה שלוש–ארבע פעמים בשבוע. זו המדיטציה שלי - אִגרוף, יוגה. כל מיני. מערבבת. בינתיים זה עובד".
