לקבל כדי לתת: כך הפך שלומי סיטון למדריך בעמותה השיקומית בה טופל

"אני זוכר ילד קודר ובודד שסבל מדיכאונות קשים כבר מגיל 6. במשך שנים לא הבנתי שמדובר בדיכאונות, חשבתי שכולם מרגישים ככה. לא שיתפתי אחרים במצוקה, אף אחד לא ידע מה עובר עלי, אני אמן בהסתרת משברים ודכדוך. כלפי חוץ הייתי מאד פתוח וחברותי, ומבפנים התחלתי תהליך של קריסה. היכולת הדואלית הזאת - לחוות שבר אבל להצליח להסתיר אותו - היא בעייתית ומתעתעת. יש בה יתרונות, הרבה פעמים אתה מצליח להישאר תפקודי, אבל הדברים נאגרים בפנים ואוכלים אותך, החרדות והפחדים יכולים בקלות להפוך למפלצות".

"הדיכאון הוא מקום קשה ומופנם"

בגיל 20 השתחרר מהצבא ועד גיל 24 הסתגר בביתו בירושלים. "הדיכאון הוא מקום שקט ומופנם", מתאר שלומי, "אתה מתקפל פנימה, מבויש, רוצה לצעוק ולא יכול. יש המון דממה בדיכאון והמון עיסוק עצמי, לא מהסוג הנרקיסיסטי, אלא מהסוג הסובל וחסר השליטה. הבדידות היא בעומק שאין לו סוף. אתה משקיע המון אנרגיה בעצמך, ברע שבך ושבחיים, ובזמן הזה החיים חולפים, נאבדים. ההתנוונות המתמשכת הביאה למצב שלא יכולתי לשאת אותה יותר ודחפה אותי לטיפול. לשמחתי הניצוץ הפנימי שכן רוצה לעשות, לחיות ולהאמין בעצמי לא כבה גם כשהייתי בבאר הכי חשוכה".

הוא אובחן כמתמודד עם הפרעת אישיות ועבר להתגורר בקהילה טיפולית של מכון סאמיט. "אחרי שנים בהן אתה מתמודד לבד קשה לקבל עזרה. ההתחלה הייתה מסובכת, זה ממש כמו ללמוד ללכת. בפעם הראשונה בחיים אתה מוצא מסגרת שמחבקת אותך ונותנת לך כלים אמיתיים המאפשרים התמודדות. לא משנה כמה סבלת לפני כן, עדיין תהליך השיקום נפתח במעין אֵבֶל על מה שהיית ומתחיל להיעלם, ובמקביל אתה מתחיל לעשות דברים שלא העזת, או לא ידעת שבכלל קיימים, אתה מתחיל לחלום, לקוות. ופתאום הרצון לחיות הופך לחזק מכל רצון אחר. לא הרצון לשרוד, אלא הרצון לחיות. זה מהפך משנה חיים שאני חייב אותו למכון סאמיט".

שלב נוסף וחשוב בדרכו מעלה היה כשהודה שמאז ילדותו הוא סובל גם מהפרעות אכילה והחל בטיפול מתאים. "זה מדהים, גם הרבה אחרי שמצבי השתפר וחוויתי על בשרי את היכולות האדירות שטמונות בטיפול, עדיין התביישתי להודות בהפרעות האכילה והעדפתי להסתיר אותן. במשך שנים הן נתפסו אצלי בתור הפרעה נשית, משהו שלא אמור לקרות לגברים, והעדפתי להתבייש ולהעמיק את ההפרעה במקום להתמודד איתה ראש בראש". כשהתקדם עוד ועוד בתהליך גילה שהחלל שתפס בעבר העיסוק העצמי הכפייתי התרוקן והתמלא מחדש בהמון אנרגיות שהוא יכול לנתב למקומות אחרים. "כשהתחלתי לאהוב את עצמי הצלחתי לתת גם לאחרים. התנדבתי במשך 6 שנים במחלקה האונקולוגית בבית החולים שערי צדק ובצהרון של ילדים אוטיסטים, והבנתי שהסירקולציה הזאת של לתת ולקבל היא מנוף רציני שדוחף את החיים קדימה".

מוצרים מהסדנא (צילום: אוהד בן משה )

ביציר כפיים, מפעל מוגן מעברי של מכון סאמיט בירושלים, פועלות שלוש סדנאות – נגריה, מתפרה וסדנא יצרנית (המכונה כאן בשם "חרושתי"). כ-50-40 משתקמים עובדים 5 ימים בשבוע בסביבה טיפולית ומקבלים תגמול כספי צנוע בעבור עבודתם. "זה מקום עבודה לכל דבר", אומר שלומי, "מרחב מכיל ותומך, אבל עם מסגרת חוקים ברורה. המפעל הוא אמצעי ולא מטרה, השאיפה היא שהעובדים יקבלו כלים שיאפשרו להם בהמשך הדרך להתקדם ולהשתלב בשוק העבודה החופשי". בנוסף לעבודתו כמדריך שיקומי ומנהל סדנא שלומי גם אחראי על דוכני המכירה המוצבים בירידים ושווקים ומציעים את תוצרת המפעל. "כל פעם אני לוקח איתי לעבודה בדוכן עובד אחר, לחוויית המכירה והתקשורת עם הקונים יש משמעות במסע השיקום, יש תחושת גאווה ושייכות כשאתה עומד מאחורי משהו שיצא מהידיים שלך. המוצרים שלנו מצוינים, חשוב לי שאנשים ייקנו אותם בגלל האיכות המעולה, התרומה הכספית היא רק ערך מוסף".

במכון סאמיט החלה בשנים האחרונות מגמה של שילוב משתקמים כעובדים מן המניין בעמותה. "זה חשוב ומועיל", קובע שלומי, "מאפשר למשתקמים לראות שבעתיד טמונות אפשרויות, נותן להם תמריץ לשאוף להכי גבוה. בשנה הראשונה הייתי צריך לבסס את הזהות שלי כמדריך, למדתי לשים גבולות בין שלומי המשתקם לשלומי המדריך. היה מוזר לפעמים לעבוד במקום שבעבר נכחתי בו כמטופל, אתה בא במגע מתמיד עם אנשים שמציבים לך מראות שבהן אפשר לזהות את הפחדים והבעיות שלך. היום אני מרגיש מאד בטוח בעבודה, מנעד תעודת הזהות שלי התרחב להפליא וכולל הרבה יותר מהפרעה כזאת או אחרת".

גם כשאתה למעלה קיים מאבק

"כמדריך משתקם יש לי פרספקטיבה אחרת בעבודה עם המשתקמים, אני מבין את התהליכים שהם עוברים. יש הרבה דברים משותפים בתהליך השיקום שגם אני חוויתי. הגעתי לקהילה הטיפולית בן 24 כשמאחורי שנות הסתגרות, וכשהקליפה המשתקת נסדקה חוויתי גיל התבגרות מחודש. באיזה שהוא שלב במהלכו גם הפסקתי על דעת עצמי לקחת את הטיפול התרופתי, מה שגרם למשבר שלקח לי זמן לעלות ממנו. את התהליך הזה אני רואה כאן כל הזמן, חבר'ה שבשנות ה-20 חווים לראשונה מעין מרד נעורים, מקעקעים את גופם, שמים עגילים, יוצאים עם בנות, ולפעמים גם משלים את עצמם שהמחלה לא קיימת ומפסיקים לקחת את הכדורים. העובדה שחוויתי את כל זה מאפשרת לי לראות את הניואנסים הקטנים בתהליך ומשפרת את היכולת לתמוך בהם ולייצב אותם. אני תמיד מנסה להדגיש למשתקמים את הטוב שבהם, מעודד אותם לדבוק בטוב ולהוציא אותו החוצה, להאמין בעצמם".

"נדמה לי שמבחינה אבולוציונית אני נמצא היום במקום הנכון לי. שיקום הוא תהליך, גם כשאתה למעלה קיים מאבק. פעם רציתי להיות המשתקם המושלם, היום אני מרשה לעצמי להרגיש לפעמים פחות טוב ומאמין שגם כשקשה אצליח למצוא את הטוב". ומה בעתיד? בשנים האחרונות שלומי נדבק בחיידק הבמה. הוא מנחה את קבוצת התיאטרון של מכון סאמיט ירושלים ("כתבתי עיבוד למחזה 'שחור על גבי לבן' של אפרים קישון, ברגע האחרון גם נאלצתי להחליף את אחד המשתתפים ולשחק. היה מדהים") ומשתתף בקבוצת תיאטרון החובבים שבט יהודה של יהודה וקסמן, אביב של החייל נחשון וקסמן ז"ל ("איש נדיר שמנהיג מסגרת מגוונת שמשתתפים בה דתיים, חילונים, צעירים ומבוגרים. אנחנו בדיוק עובדים על המחזה 'בית הבובות', כולם מוזמנים"). "תיאטרון זה הכיוון בו הולכת הדרך שלי, לשם אני רוצה להמשיך, להתמקצע. פעם לא העליתי על דעתי שאוכל לעלות על במה, היום אני יודע שיש לי כלים ואנרגיות להגיע להמון מקומות".

מכון סאמיט עוסק בקידום ושיקום צעירים נפגעי נפש, עם מסגרות טיפול ייחודיות ופורצות דרך. בנוסף מפעיל המכון מרכז טיפול והדרכה עבור הורים למתבגרים. במסגרת המכון פועל "יציר כפיים" - מפעל מוגן המעסיק משתקמים בגילאי 18-40 ומכין אותם להשתלבות בעבודה בשוק הפתוח ובקהילה. המפעל מתמחה בעבודות יד איכותיות בעץ ובטקסטיל, כאשר כלל המשתקמים עובדים בשלוש סדנאות עיקריות: נגריה, מתפרה וחרושת. כל סדנה מנוהלת על ידי מנהל מקצועי, וכל המוצרים מיוצרים, רובם ככולם, על ידי המשתקמים, ואף נמכרים על ידם.

רוצים לקנות מתנה עם משמעות? מאות מוצרים נפלאים, פרי יצירתם של חברי עמותות ברחבי הארץ, מחכים לכם ביריד העמותות ביהודה הלוי 63, בנק הפועלים, תל אביב, שיתקיים בתאריך 23.9 בין השעות 09:00-15:00 ובתאריך 24.9 בין השעות 20:30-23:00.

מחפשים לקנות מתנות עם משמעות לחגים? בוא ליריד העמותות.