בעלי היקר והאהוב, בבקשה תרשה לי סטוץ אחד, לפני שנזדקן ביחד

"אף פעם בחיים לא היה לי סטוץ", ענבל (שם בדוי) חוזרת ומטביעה את עיגולי הקרח השקופים בתוך מיץ הגזר. היא תחזור ותעשה זאת עד אשר יתמוססו לגמרי בתוך הנוזל האטום, אבל בינתיים הם מתערבלים אל קרקעית הכוס וחוזרים וצפים, כמו נאבקים על זכותם להרים ראש.

"היו לי שני חברים לפני האיש שאיתו התחתנתי. הכרנו באוניברסיטה כשהוא למד פילוסופיה ואני אמנות. הייתי בת 22 וקצת ומאז ועד היום אנחנו ביחד. אז כמה יחסים כבר היו יכולים להיות לי לפניו? חבר אחד בסוף התיכון עד בערך אמצע הצבא ועוד אחד עד שהגעתי לאוניברסיטה. וזהו. שלושה בחורים שהייתי איתם במיטה. בעידן של היום, שבו אנחנו לא ממהרות להתחתן לפחות עד גיל 40, אני ממש מתביישת להגיד שזה ההספק שלי", היא שואבת אל תוך הקשית את השארית הסמיכה של המיץ הכתום ונסורת הגזר שממלאת את הגרון גורמת לה להשתעל. חלק מהיושבים סביבנו נועצים בנו עיניים. בית הקפה התל-אביבי על שני חדריו צפוף מאוד ואי אפשר לשבת בחוץ, בגלל החום השורף של הקיץ. לכאן, אל המבנה הצופה אל כיכר הבימה, באים בכל יום יוצרים וחולמים, מחברים את המחשב הנייד לחשמל ויושבים לרקום את הדראפט הבא – לסיפור, לסרט, לאפליקציה שתשנה להם את החיים. חלקם צעירים מאוד וענבל מביטה בזוג שיושב ליד החלון ומחייכת.

לא רומנים עכשיו, לא לפרק את הבית

"הנה, בערך בגיל שלהם", היא מתכוונת לזמן בו התחתנה, אי שם באמצע שנות העשרים שלה. "ומה ידעתי אז? הייתי מאוהבת על כל הראש וגיל 25 לא היה מוקדם מדי בשבילי להתחתן. להיפך. זה היה בול בזמן ולא הרגשתי שאני מפסידה משהו כשאני מתחתנת עם הבחור השלישי שנגע בי אי פעם בחיים. הוא היה והוא עדיין הכי מדהים, מצחיק וחכם, אבל בשנים האחרונות אני כל הזמן מרגישה ששום דבר כולל אותו כבר לא מספיק לי; שבגוף אני צריכה משהו חדש, גם אם זה לרגע אחד; שהילדה הקטנה שבתוכי מחפשת את עצמה. פתאום בגיל 43 אני רוצה להשתגע ולא להיות זאת שעושה תמיד מה שצריך.

"אבל לא רומנים עכשיו, לא לפרק את הבית, לא לבגוד. אני הכי גרועה בשקרים. אני לא יודעת להסתיר. בפעם היחידה שניסיתי להעתיק במבחן נתפסתי, אבל אני כן רוצה לדעת שאני עוד שווה משהו. מה, אני אעזוב את העולם הזה וכל מה שחוויתי זה שלושה גברים ועוד בגיל כל כך צעיר? רק המחשבה על זה עשתה אותי עצובה. ימים שלמים הלכתי ואמרתי לעצמי שזה לא פייר שזה ככה. למה לא עשיתי יותר ולמה לא הספקתי יותר ולמה הייתי כזו נערה עם ביטחון עצמי ברצפה ולא היה לי חבר רציני עד י"ב.

חיפשתי את הטרף בעיניים

"פתאום הפכתי להיות כמו רודפת גברים כזאת. חיפשתי את הטרף בעיניים ולא הבנתי מה קורה לי. אמרתי לעצמי, מה את עושה? הייתי הולכת לפגישות במסגרת העבודה כי אני עובדת בתחום שמפגיש אותי עם הרבה אנשים וקהלים גדולים וכל הזמן מחפשת, בודקת, עם מי הייתי רוצה להתנסות ומה הייתי רוצה לעשות. באותה תקופה זה הספיק לי. המחשבות האלה היו חדשות ולא מוכרות לי וגרמו לי התרגשות רק מעצם העובדה שדיברתי עליהן עם חברות או עם הפסיכולוגית שהלכתי אליה אז, אבל הגיע שלב שבו גם זה לא הספיק והרגשתי שאני ממש חייבת ללכת עד הסוף. לעשות את זה עם עוד מישהו אחד לפחות, כל עוד אני יכולה ולא זקנה ולא נובלת, כדי לא להרגיש שאני פראיירית, לא להרגיש שאני מתה מטומטמת. כאילו שעוד מישהו אחד ברשימה המדולדלת שלי גם ככה, יעזור או ישנה משהו".

"לא יודעת למה, אבל זה חזק מאוד, התחושה הזו של אני חייבת לפרוץ את המסגרת, כאן ועכשיו. וזה לא שבעלי לא מחמיא לי. הוא הכי מחמיא שבעולם. הוא, בניגוד לבעלים של החברות שלי, שם לב כשאני קונה בגד חדש או מסתפרת והוא אחד שמפרגן. ואוהב. ודואג. ועובד קשה. כל מה שמעניין אותו זה המשפחה. הוא אבא טוב לשלושת הילדים שלנו. וחבר שלי. הכי חבר שלי. עד כדי כך שיכולתי לבוא ולהגיד לו "תקשיב, אני רוצה סטוץ. בחיים לא היה לי סטוץ. בא לי לשבת על הבר ושמישהו זר בחליפה ועם ריח טוב יתחיל איתי. אני גם יודעת איך הוא ייראה. אנגלי כזה, מנומס, שהולך אחרי העבודה לשתות משהו בבר. מישהו עם קול של מקום אחר".

הארוס שמנצח את המוות

המאבק בין המוכר והידוע, בין נעלי הבית הישנות והנוחות לבין נעלי הסטילטו המסוכנות וגבוהות העקב, הוא משהו שקורה לכולנו באמצע החיים. אני נזכרת בדבריה של ד"ר רונית נשר, הפסיכולוגית שליוותה אותי בתהליך הכתיבה של "כותבת ומוחקת אהבה" ובדוגמה של פרנצ'סקה ג'ונסון, הלא היא מריל סטריפ ב"הגשרים של מחוז מדיסון", שנסחפת לסיפור אהבה בן ארבעה ימים עם הצלם הזר שנקלע לחווה שלה בשעה שבעלה וילדיה לא נמצאים.

באחת הסצנות הבלתי נשכחות בסרט, פרנצ'סקה שוכבת באמבטיה שקודם התקלח בה רוברט קינקייד, כוס משקה בידה והיא לפתע מרגישה את התעוררות הארוס שמנצח את המוות. וזה מה שקורה לנו באמצע החיים, אני מספרת לנשים שמגיעות להרצאות שלי. אנחנו מרגישים את המאבק של החידלון מול הפריון, את המוות מול החיים, את המאבק בין המוכר והידוע והשחוק והמשעמם לבין הזר והמסתורי שמערער את עולמנו וגורם לנו להרגיש את הדם זורם לנו בגוף. המאבק הזה, בין שתי הגדות של הקיום, נובע מכך שבני האדם הם בעלי החיים היחידים על פני כדור הארץ שמודעים לסופיות של החיים שלהם ולכן יוצאים להילחם על הזכות לחיות מחדש ולו לזמן קצר. ולו אם זה למשך ארבעה ימים עד שיחזרו הבעל והילדים.

אני אמשיך לִרצות

לפסיכולוגית שלה אמרה ענבל היושבת מולי ושיערה המתולתל והבהיר הגזור קרוב לפניה מקיף את ראשה כמו הילה, שהיא רוצה פסק זמן קצר בתוך החיים של עצמה. היא רוצה לבדוק איך הגוף שלה מגיב בנוכחות של מישהו זר, לראות אם היא מסוגלת בכלל להריח ריח של גבר אחר. והפסיכולוגית הנהנה ואמרה שזה טבעי ובכלל, שהדרישה המונוגמית לא מתאימה לחיים שנמשכים ביחד כל כך הרבה שנים ושהיות והנורמות משתנות רק כמה שנים אחרי ההתנהגות, אין ספק שעוד כמה עשרות שנים נראה מבנים אחרים של זוגיות, פתוחה יותר, מאפשרת יותר. אבל עד אז, עד שזה יקרה וכיוון שענבל לא חושבת בשום אופן לשקר לאביר שלה, היא עשתה עם הפסיכולוגית את הסימולציה והתאמנה איך היא אומרת לו את זה בצורה הכי לא מאיימת והכי כנה ואילו הסברים היא שולפת כאשר הוא מרים גבה. והוא לא הרים רק אחת, הוא הרים אפילו שתיים והודיע שלא בא בחשבון ומאיפה באו בכלל השטויות האלה שיכולות לפרק להם את הזוגיות ושאין שום מצב שבעולם שהוא ייתן יד לכך שגורם שלישי ייכנס ביניהם.

גם הוא, מעידה ענבל, לא היה אחד שחווה יותר מדי התנסויות לפני שהתחתנו. היו לו אולי 7 או 8 בנות, אבל לו זה בכלל לא מפריע. הוא אומר שמהרגע שמצא אותי ידע שזהו זה ואף אחת אחרת יותר לא עניינה אותו וגם לא תעניין.

אז מה תעשי? שאלתי אותה. "אני אמשיך לרצות או שאצליח לשכנע אותו בסוף, למרות שאני בספק. אבל אני לעולם לא אעשה את זה בשקר. הרי אם יהיה לי קטע, אפילו הכי קטן בעולם, אני מיד ארוץ לספר לו שכיף לי, שאני מתרגשת. הוא חלק ממני והביחד שלנו חשוב לי יותר מכל דבר אחר, אפילו יותר מעצמי".

ענת לב אדלר , מחברת הרומן רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה", מרצה על מסע אמצע החיים , מעבירה סדנאות וערבי נשים.