גם אם השם ניקולא פורמיקטי לא מצלצל לכן מוכר, בוודאי נחשפתן לטביעות אצבע שלו בתרבות הפופ בדמותה פורצת הדרך של ליידי גאגא, שאיתה שיתף פעולה במשך ארבע שנים מכוננות שבמהלכן הגה, בין היתר, את שמלת הבשר הידועה לשמצה. סגנוּן הזמרת העולה לשער של מגזין "V" וסדרה של קליפים והופעות ציבוריות בלתי נשכחות הפכו את פורמיקטי, 38, בן לאם יפנית ואב איטלקי, מסטייליסט המוכר למעטים לכוח קריאטיבי מוערך בעל שם עולמי.

 

באופן מעט מפתיע, הוא לקח את התהילה אל לב האופנה הממסדית בסדרה של תפקידי ניהול אמנותי, תחילה בבית מוגלר המתקמבק ורשת הבייסיק היפנית יוניקלו, ולבסוף בענקית הדנים האיטלקית דיזל, משרה שהוא מאייש כבר שנתיים.

 

ואם חשבתן שבזה תמה תרומתו לעולם האופנה, חשבו שנית: פורמיקטי משמש כיועץ אמנותי למספר בתי אופנה, עורך מגזין אופנה בהוצאתו, מתחזק קו אופנה עצמאי תחת המותג Nicopanda ומלווה את הראפרית העולה ברוק קנדי, המבקשת ליצור דימוי קיצוני ומתריס אף יותר מזה של גאגא, בדרך לאלבום הבכורה. תפסנו את האיש והפרובוקציה במהלך ביקורו בארץ לרגל חגיגות 20 שנים לדיזל בישראל וישבנו איתו לשיחה על ג'ינס, רוח נעורים ומחיר החשיפה.

 

עם המינוי לתפקיד המנהל האמנותי של דיזל לפני שנתיים עשית מעבר חד מקריאטיב חסר גבולות ללב הקונצנזוס המסחרי. למה למישהו לוותר על מעמדו כיוצר בלתי תלוי לטובת מסגרת קיימת בעלת חוקים ברורים?

"עכשיו, כשאני חושב על זה – זה נשמע מטורף, נכון? על מה לעזאזל חשבתי? לא על כסף, זה בטוח, למרות שאמא שלי תמיד הטיפה לי בעניין. בקטע הזה אני ורנצו (רוסו, מייסד דיזל; מ"ר) די דומים – אנחנו מונעים קודם כל על ידי תשוקה. אבל אם פעם בשבילי זה התחיל ונגמר בפאן, בפנטזיות לא לבישות לשימוש חד פעמי, כשגאגא צועקת לי 'איך אוכל ללכת עם זה?' ואני דוחף אותה קלות קדימה ב'פשוט צאי', היום חשוב לי שהתשוקה הזאת תמצא את דרכה אל לִבם של אנשים, אל הרחוב.

 

"אחרי אלתורים ועבודה עם צלליות בלתי אפשריות הרגשתי שאני בשל לאתגר חדש, ובדרך מסוימת להיות בדיזל בשבילי זה כמו לחזור הביתה. תמיד אהבתי אופנת רחוב, אני אובססיבי לכל תת תרבות: מפאנק ועד הסקייטרים, ובשבילי לראות ילדים ברחוב לובשים את הבגדים שלי זאת התרגשות שאי אפשר לתאר. זה פנומנלי".

 

עדיין, איך מתרגמים קונספטים רדיקליים וחד־פעמיים לקולקציה מסחרית רחבה פעמיים בשנה? האם היעדר רקע מקצועי בעיצוב היה למכשול?

"בשבילי זה אותו הדבר. אני תמיד מסתכל על הנושא ועושה עם זה את הכי טוב שאני יכול, בדרכי. אנשים נוטים לחשוב שאני משוגע, אבל אני חצי יפני ומאוד לוגי במה שאני עושה. עצם העובדה שמוגלר וגאגא עסקו בפנטזיה, ודיזל עומד מאחורי משהו הרבה יותר דמוקרטי, נוח ועל־זמני, לא משנה את הגישה שלי.

 

"דיזל נתנו לי את מה שהיה חסר לי במוגלר, וזה מסגרת, צוות גדול וכוח מנחה. רנצו הוא בדיוק כוח כזה. אז הקדשתי את השנתיים האחרונות ללמידה – של מורשת המותג, של הצד העסקי. הצד העיצובי־מעשי תמיד העסיק אותי פחות, מה גם שאנחנו לא יוצרים קוטור. בימינו להיות מעצב זה בעיקר להצטיין באמנות העריכה, לביים".

 

אז מה שאתה אומר הוא שמעצב אופנה הפך להיות סטייליסט?

"כל המעצבים העכשוויים שאני מעריץ הם כמוני. אתה צריך לראות את הקונטקסט הרחב ולגבש דעה לגבי כל כך הרבה דברים, ולא רק לשלוט בצללית. להיות מעצב זה להרגיש את הווייב, לשלוט בשיווק, להגות את הדימוי, לקחת חלק בקאסטינג. אם אתה מעצב טיפוסי אתה עסוק מדי בדיטיילים ועלול לפספס את התמונה הגדולה. תמיד עבדתי ככה, עשיתי טעויות ולמדתי מהן. חשוב לי לשמר את הראשוניות בעשייה שלי ולהבטיח את האיזון שבין להיות רענן ולהיות מודע".

 

דנ"א קוּלי ובועט. קמפיין הקיץ של דיזל–ג'ינס משדר מסר צעיר (צילום: ניק נייט)
דנ"א קוּלי ובועט. קמפיין הקיץ של דיזל–ג'ינס משדר מסר צעיר (צילום: ניק נייט)

 

הקמפיין לחורף 2015  (צילום: ג'ובאני גאליו )
הקמפיין לחורף 2015 (צילום: ג'ובאני גאליו )

 

שביט ויזל בתצוגת אופנה של המותג במילאנו
שביט ויזל בתצוגת אופנה של המותג במילאנו

 

מוגזם, אבל לא חדשני

 

מאז מינויו של פורמיקטי לתפקיד המנהל האמנותי של דיזל, שנוסד ב־1978 והיה בין החלוצים במשבצת הפרימיום־ג'ינס ובפרסום המתריס של הניינטיז, שחרר מותג הדנים הוותיק ארבע קולקציות שתמצתו את הסגנון ה"דיזלי" לארבע אבני יסוד: דנים, עור, בגדי ספורט ומדי עבודה וצבא. כל מי שציפה לראות כאן בשורה אופנתית נאלץ להסתפק באקסטרווגנזה נוסח פורמיקטי, כשעיקר הדגש מושם על אבזור, לרוב של טלאים וניטים, ליהוק של דוגמנים בעלי מראה מחוספס ומקועקע ונוכחות מאסיבית ברשתות חברתיות, כולל קידום האשטאגים באמצעי פרסום ממסדיים וחשבון טאמבלר שהוקם עבור המותג.

 

התצוגה הראשונה של דיזל המתחדש, זו של חורף 2014־2015 שנערכה לפני שנה בוונציה, נחתמה בצעידת 84 דוגמנים, רובם תגליות אינסטגרם, כשהם עוטים כובעי גרב עם סיומת של מוהוק או פונפונים ומלווים בהופעתה של ברוק קנדי האדג'ית.

 

למעשה, כל מה שראינו עד עכשיו היה ציטוט ממורשת המותג, שהפכה בינתיים לנחלתם של עשרות מותגים מתחרים שקמו באותה הנישה בעשור וחצי האחרונים. איך מאתחלים מותג גלובלי, כמה זמן זה דורש ובאילו כלים מבדלים אותו משחקנים אחרים בשוק?

"הקדשתי שנתיים לעבודת התמחות ולימוד המקורות, כי בשביל ללכת קדימה חייבים לחזור לאחור. מדובר בחברה גלובלית ענקית: תארי לעצמך שרק עכשיו, אחרי שנתיים, אני מתחיל לגעת בהלבשה התחתונה ובעיצוב החנויות. צמצמתי את האטלייה והצוות כי הרגשתי שאבד שם המגע האנושי. רנצו מספר שבשנות ה־90 הוא היה עושה הכל על הרצפה בבית, פורס את הקולקציה, בודק, משנה, מרגיש. עכשיו, אחרי שחשפתי את הליבה של המותג ובניתי צבא, אנחנו עומדים לעשות דברים גדולים, מטורפים, לחדד את הרעיון שמאחורי דיזל, להצעיד אותו קדימה, כשהוא רלוונטי ובועט מתמיד.

 

"דנים הוא חומר מדהים שרחוק מלמצות את הפוטנציאל שלו, ולמיומנויות שיש לדיזל בכל הקשור לייצורו ולעיבודו אין מתחרים. בפעם הראשונה שביקרתי במפעל הייתי בשוק. פתאום הבנתי את הסיבה למחיר הגבוה. זה מטורף כמה זמן, מאמץ ואהבה דורש ייצור של זוג מכנסי ג'ינס, לכן התפקיד שלי הוא להעביר את זה לך. אני חייב להסריט את התהליך ולהראות לאנשים. לספר שוב את הסיפור".

 

כשחקן מנוסה במחוזות הקוּל, עם רשימת תגליות הכוללת את ליידי גאגא וזומבי בוי, שמשיק בימים אלה קריירה קולנועית, אתה בוודאי יודע שאותם דוגמנים, אמנים ומוזיקאים תוצרת טאמבלר, שאליהם אתה נושא את עיניך להשראה, אינם לובשים דיזל, לפחות לא בתחילת דרכם, אולי כי זה לא בהישג ידם ואולי כי זה לא מגניב מספיק. האם ב־2015 גימיקים במדיה חברתית הם מספיקים כדי להתקרב לקהל צעיר, או שנדרשים כאן מהלכים רציניים יותר, כמו הורדת מחירים?

"ברור שאני רוצה להביא את דיזל לפתחו של עידן חדש עם תדמית צעירה שאבדה למותג עם התבגרות הקהל המקורי מהניינטיז. הזיקה ליוצרים צעירים ובועטים יוצרת באזז, וכבר נרשם עניין של קהל צעיר יותר עוד לפני שעשינו תצוגות ופרויקטים פורצי דרך. נכון, המוצר שלנו יקר, אבל הוא מביא איתו ערך מוסף של ייחוד ושרידות לאורך זמן. אני לא ממש אוהב את הרעיון של בגדים זולים, כי אין דרך לייצר אותם אלא באמצעות שימוש בכוח עבודה זול. אני חושב שזה מסוכן, שזאת קארמה רעה. גם מרגישים את זה – תוחלת חיים של פריט כזה היא קצרה ומיד צריךלקנות חדש".

 

בראיונות עבר הדגשת את הצורך שלך להישאר מאחורי הקלעים וליהנות מפרטיות. היום הפנים של המנהל האמנותי הפכו לחלק מהמותג עצמו ולכלי שיווקי לקידום פועלו. הַשָקַת קו עצמאי תחת המותג Nicopanda, עם קרטון מצויר המבוסס על דמותך, רומזת שגישתך לחשיפה השתנתה. האם כך הוא הדבר?

"בהתחלה שנאתי את זה. פעם הייתי סגור מאחורי הקלעים ועושה את הדבר שלי, והצד השלילי של התופעה – הערות עוקצניות אונליין וכו' – היה גורם לי שברון לב. עשיתי את מה שעשיתי מתוך אהבת אמת, ופתאום לאנשים היו כל כך הרבה דעות על העניין. מישהו חשב שאני שמן מדי, או רזה מדי, או מכוער מדי, ווטאבר. ואז התחילה להתגבש סביבי קהילה תומכת, ועם הזמן למדתי לראות אינספור דרכים שבהן אני יכול לגרום לפרסום לעבוד לטובתי. זאת הזדמנות להכיר כל כך הרבה אנשים שונים.

 

"לא שפיתחתי עור של פיל, אני פשוט משתדל לקחת את הביקורת בפרופורציה. בסופו של דבר, כולם רוצים להיות נאהבים, לזכות בקליק, לייק או עוקב חדש, זה טבעי. אני אוהב את מה שאני עושה ומרגיש מבורך".

 

העבודה עם ברוק קנדי - האם היא שונה מזו עם גאגא, והאם עדיין יש ביקוש לדימוי רדיקלי מהסוג המזוהה איתך?

"היא שונה כי התקופה השתנתה. אז היינו צריכים את הוויזואליה בשביל לקדם כישרון, והיום אני מרגיש שהמון פרפורמרים משתמשים בדימוי חזק על חשבון כישרון. אתה קודם כל צריך להיות מוזיקאי כישרוני, ואז אפשר להוסיף צבע ואופנה ופרובוקציה. ברוק היא ראפרית מדהימה, ואני בטוח שהאלבום שלה, שצפוי לצאת בנובמבר, ישאיר מעט מאוד אנשים אדישים".