"אני זוכרת שאסתי הייתה תלמידה עם אישיות יוצאת דופן, ותמיד שמחה"

המורה: אהובה וורמן

בית הספר: תיכון תלמה ילין, גבעתיים

מאז שסיימה את לימודיה בתיכון לאמנויות על שם תלמה ילין בגבעתיים, אסתי זקהיים (50) לא עוצרת לרגע. היא למדה בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב ובבית הספר למשחק ALRA בלונדון, כיכבה בסרטים "עפולה אקספרס" ו"הכוכבים של שלומי" והשתתפה בעשרות הצגות ותוכניות טלוויזיה, שברבות מהן בלטה בחיוך הרחב שעל שפתיה ובצחוק המתגלגל והמדבק. אלה, מתברר, היו שם כבר בתיכון: כך, לפחות, מספרת מי שהייתה המחנכת שלה והמורה לתנ"ך - אהובה וורמן.

"גם כשהיא לא הייתה שמחה, היא הייתה שמחה", אומרת וורמן. "הייתה תמיד עם חיוך. היא הייתה אישיות פורצת, עירנית ואכפתית. אני זוכרת שכשהייתי נכנסת לכיתה בפעם הראשונה, תמיד הייתי מחפשת את התלמידים שמשתתפים, שפעילים, אלה שאכפת להם ושמתעניינים: אסתי הייתה שייכת לקבוצה הזאת. היא הייתה תלמידה טובה, לא במובן של תלמידה מצטיינת אלא במובן שהיא אהבה ללמוד".

זקהיים מוסיפה עוד פרטים. "הייתי כל הזמן מאבדת את הריכוז, וכל הזמן קמה ויוצאת, קמה ויוצאת", היא נזכרת. "היה לי נורא קשה להישאר בשיעורים. זה סוג של הפרעה. הייתי אומרת למורים שאני יוצאת וזזה כדי להקשיב בשיעורים. לא כולם קיבלו את זה, אבל אהובה כן. אבל אני נהנית ללמוד. כל החיים שלי אני לומדת, ואני מקווה גם לעשות דוקטורט. זה יכול להיות גם בגיל 60.

"חלק מהאהבה שלי לידע, אהובה הנחילה בי, כי הייתה לה המון תשוקה והיא נהנתה ללמד, ואני נדבקתי למורים שהייתה בהם תאווה וסקרנות לנושא. אני זוכרת מהלימודים בעיקר את המחויבות ואת התשוקה של המורה, ואצל אהובה זה היה נורא חזק. כתוצאה מזה, למרות שכל מה שרציתי ללמוד היה תיאטרון, בסוף הכי אהבתי תנ"ך. זה גם היה אחד המקצועות שהכי הצלחתי בו".

זקהיים מספרת על הופעתה ב"רוקדים עם כוכבים"

וורמן מתארת את היחסים שלה עם תלמידיה כשגרתיים ומקפידה לומר שהיא לא הייתה חברה שלהם, ובכל זאת מתברר שהיא הייתה מורה קצת אחרת. "לפעמים התלמידים היו באים אליי הביתה לפני הבחינות, והייתי מכינה אותם. הם היו באים אליי ואוכלים פיתות עם חומוס", היא מספרת. "למרות הכול, זה לא היה קשר חברי אלא קשר של מורה ותלמיד, מחנך ותלמיד. הייתי מבוגרת מהם ובאתי לכוון, ללמד ולעזור".

יכולת לחזות שאסתי תצליח?

"מה שיכולתי לראות בוודאות זה שהיא הייתה בעלת אישיות יוצאת דופן, עם כתפיים רחבות ויכולת לשאת את עצמה. אני גאה בה".

את מרגישה שהייתה לך תרומה להצלחה שלה?

"לא ממש. התרומה שלי הייתה כלפי בית הספר. תלמה ילין לא היה בית ספר כל כך מכובד באותה תקופה, ואני חשבתי שצריך להעלות שם את רמת הלימודים בכל המסגרות, לא רק בתיאטרון ובמשחק. המצב באמת השתפר, ובעקבות זאת התלמידים למדו עוד נושאים וקיבלו יכולת רחבה יותר להתבונן על האמנות שלהם".

לזקהיים יש זיכרונות טובים מימי בית הספר, אבל היא לא מתגעגעת. "גיליתי שאני לא מתגעגעת באמת לתקופות מהעבר", היא מסבירה. "אני נהנית מאוד מההווה. גיל 16 היה מדהים, אבל גם איום ונורא, כי הייתי בסערות רגשיות. אני מתגעגעת לאנשים ולאנשים שכבר אינם, אבל לא הייתי חוזרת אחורה. מיציתי את גיל 16. הרגשתי אז נורא בודדה. הרגשתי שלא רואים אותי ולא מבינים אותי. אני מניחה שכולם מרגישים ככה בגיל הזה".

איך התייחסת למערכת החינוך?

"שנאתי אותה אז ואני שונאת גם אותה היום. הקטע הזה של שיעורי בית הוא ממש מוגזם. צריך להפסיק עם זה. הילדים לומדים עד ארבע, ואז הם צריכים להמשיך ללמוד גם בבית? זה נורא. מרגיז אותי גם העניין של הריטלין: כל ילד לוקח היום ריטלין, והמורות בכל זאת מאבדות שליטה וצועקות, אז למה לתת ריטלין לילדים? עדיף לתת למורה. ברגע שהיא תהיה רגועה, הכיתה תהיה רגועה".

מה את מאחלת לילדים שמתחילים את שנת הלימודים?

"שלא יחנקו להם את היצירתיות. ילדים מקבלים את המחברת ואת העט, ומכבים להם את המוח. אסור שזה יקרה".