הדפסה
לכתבה באתר
כיפת הזהב על הר הבית, הר ציון, טחנת הקמח שבנה משה מונטיפיורי ומלון "המלך דוד" – כל אלה נשקפים לעיניהם של כ-20 ילדים שמתחילים ללמוד השבוע ב"גן הרמוניה" בירושלים. זהו מקום מיוחד בזכות הנוף המרהיב שנצפה מבעד לחלונות הענק, בזכות המיקום בשכונת אבו תור שעל קו התפר בין חלקי ירושלים, וגם בזכות השאיפה ליצור הרמוניה בין ילדים יהודים וערבים, שלחלקם יש לקות שמיעה ולחלקם לא. פעוטות עם לקויות שמיעה, בני שישה חודשים עד שלוש שנים, ימצאו כאן גן שמותאם לצרכיהם המיוחדים כדי ללמוד ולהתפתח.
הגן הדו-קומתי מאכלס את רוב הבניין החדש של "בית מיחא" (מרכז ישראלי לחירשים אילמים) ירושלים, כשהוא "רוכב" על בניין קיים, קטן בהרבה. מדובר כעת בבניין בן 1,800 מ"ר בתכנונו של משרד האדריכלים הירושלמי מינץ-מלמד, שהפרויקט היה שירת הברבור שלו; השותפות הוותיקה התפרקה תוך כדי הבנייה. בית מיחא החל לפעול בבירה כבר ב-1969, כשעד לפני חודשים ספורים שכן באגף צדדי וקטן (300 מ"ר) בבית הספר הניסויי במרכז העיר. משכנו החדש והמרווח בשכונה המעורבת הממוקמת מדרום לעיר העתיקה, סמוך ל"מתחם התחנה הראשונה" ולתיאטרון החאן, מאחה לרגע את חלקי הבירה המשוסעת ומהווה מרכז משותף ליהודים וערבים.
ואמנם, המפגש עם הילדים, ההורים ואנשי הסגל מציג את הפנים הרבות והמרתקות של ירושלים וסביבותיה. לכאן יגיעו ילדים מכל רחבי הבירה והרבה מעבר לה, בין אם מדובר בילדים מהיישוב היהודי בחברון או מבית חורון, או בילדים שיצטרכו לחצות מחסומים בבואם מענתא או מכפר עקאב. 30 עובדי הסגל באים משני חלקי העיר, ובהם גננות, סייעות, עובדים סוציאליים, קלינאי תקשורת, פיזיותרפיסטים, מטפלים בתנועה, מטפלים במוזיקה ובנות שירות לאומי.
תשומת לב לאקוסטיקה
כאשר נכנסים פנימה, נדמה שהגן אינו יוצא דופן. לא במקרה: המטרה היא להעניק לפעוטות סביבה סטנדרטית, כדי להקל עליהם את ההשתלבות העתידית במסגרות הכלליות. אלא שההשקעה האקוסטית אינה רגילה, עקב הצורך להבטיח רמת הדהוד אפסית - החל מרצפת הלינוליאום, דרך חיפוי הקירות בחומר סופג רעשים ועד לתקרה האקוסטית, וגם מערכות הגברה, מיזוג אוויר ואינסטלציה שאינן מרעישות. "לולאות השראה" מסננות רעשי רקע ומשפרות את פעולת מכשיר השמיעה של הילדים שזקוקים לו.
בכל אחת משתי הקומות יש ארבע כיתות גן, חדרי טיפול וייעוץ, ספרייה, חדר צוות וחדר מוזיקה ובו אביזרי סאונד שמפיקים צלילים ומקצבים. בכניסה לכל גן יש חדרון קטן, כדי להשקיף מבחוץ באמצעות מראה חד-כיוונית ומערכת סאונד על הנעשה בפנים. כך יכולים ההורים והמטפלים לעקוב אחר התפתחותם של הילדים מבלי להפריע לשגרת הפעילות.
ערבים סובלים יותר מבעיות שמיעה
הודות להגדרתם כמעונות-יום שיקומיים, בכל גן יהיו לא יותר מ-10 ילדים, שמתקבלים לאחר מיון בוועדה מטעם העירייה. מכאן משתדלות הרשויות לשלב את הילדים בגנים "רגילים", ומיעוט הילדים ממשיך לגן שפה (גן טיפולי). בעיית השמיעה חמורה יותר במגזר הערבי: שלושה מתוך אלף ילדים ערבים סובלים מלקות שמיעה – פי שלושה יותר מאשר במגזר היהודי. בעוד שלילדים דוברי עברית יש כמה חלופות ברחבי העיר, זו האופציה היחידה לדוברי ערבית ולכן כשני שלישים מילדי הגנים בבניין הם ערבים. בני השכבה הנמוכה ילמדו בכיתה נפרדת ליהודים ולערבים, ולא בגלל הפרדה גזענית אלא מטעמי שפה: הצוות מסביר כי שפת הסימנים שונה מהותית, ולכן מעדיפים להפריד את הפעוטות כבר בגיל הרך כדי להשקיע בלימודה. בשכבה הבוגרת, כאשר כבר משולבים ילדים שומעים, כל הילדים לומדים יחד.
תיבה פשוטה, חלקה שקופה
הניקיון העיצובי הוא מרכיב בולט בבניין, שמתוכנן כמו תיבה ארוכה העטופה באבן ובזכוכית. "הבניין הוא המשך לרצף של שלושה בניינים", מספר האדריכל דניאל מינץ,
חתן פרס רכטר ומרצה בכיר במחלקה לאדריכלות בבצלאל, ושלושת קודמיו הם האודיטוריום במדרשת שדה בוקר, מתנ"ס בנתיבות ובית הספר להוראת השואה ב"יד ושם" (שזיכה אותו בפרס רכטר); את שלושתם תכנן מינץ בשיתוף האדריכל דוד גוגנהיים.
"גם כאן יש אדריכלות שלוקחת
כל פונקציה ונותנת לה את המרחב שלה, יש פרופורציה ומודולציה, אך לעומת הבניינים הקודמים, כאן רציתי להתקדם לאובייקט טוטאלי עם פרופורציות מושלמות" – להלן, הקופסה.
התכנון מתבסס על כפולות של מידה קבועה (מודול), מרכיב המתבסס על מידת גוף האדם אך מאפשר גמישות לקראת שינויים עתידיים כמו צורך לפצל חדר לשניים או לשלושה חלקים, והביצוע נראה ברמת דיוק גבוהה.
הבניין ממוקם בלב גינה ציבורית המפרידה בין שני רחובות מקבילים, שנמצאים במפלסים שונים בגלל השיפוע הטופוגרפי. החזיתות למזרח ולמערב אטומות ומחופות באבן, בעוד שבחזיתות לצפון ולדרום נפערו מסכי זכוכית חלבית גבוהים ורחבים, המקשרים את המבט אל החוץ ומאירים את הבניין לאורך כל שעות היום באור טבעי ונעים. "אנחנו לא מדליקים כאן בכלל אורות כי מספיק לנו האור הטבעי", מספרת סמאח דקידק, קלינאית תקשורת וסגנית מנהלת בית מיחא. הילדים בכיתות שפונות צפונה יזכו למבט מרהיב על הנוף ההיסטורי, ובכיתות שפונות דרומה משקיפים על חצרות המשחק ועל מתחם ערוגות קטן שבו ישתלו הילדים - בתום שנת השמיטה - ירקות וצמחי תבלין.
מרכיב מפתיע הוא גשר הולכי רגל המקשר בין הגג לרחוב עין רוגל, העובר בסמוך למפלס הגג. מאחר שהגג של הבניין הוותיק היה פתוח לציבור, דרשה הוועדה המחוזית מהמתכננים לעצב גם את גג הבניין החדש באופן שישמש מרפסת תצפית ציבורית. ספסל בנוי, ארוך ומקורה מאפשר לתושבים ולמטיילים לעצור וליהנות מהפנורמה.
רווחה משמעותית למיחא ולילדים
20 מיליון שקלים הושקעו בהקמת המרכז החדש בשכונת אבו תור, בעיקר בזכות תרומות שגייסה הקרן לירושלים, זו שהובילה את הליך התכנון וביצועו. את שאר התקציב נתן המוסד לביטוח לאומי, ואת הקרקע העניקה עיריית ירושלים. הקרן לירושלים ומיחא השכילו להעמיד קרן אחזקה, שתבטיח את תפעול המרכז בעתיד ותשחרר את מיחא מגיוס כספים סיזיפי לתפעול השוטף.
"מספר הילדים שאנחנו יכולים לקבל עכשיו הוא משמעותי", אומרת אתי זוהר, מנהלת בית מיחא ירושלים. "ניתן לקיים עכשיו פעילויות שלא יכולנו לעשות כי לא היה לנו מספיק מקום. יש לנו מכון לבדיקות שמיעה שפעל רק שעתיים עם צוות מצומצם, וכעת פועל כל השבוע עם צוות מלא".
לפני פחות משנה נשרף בית הספר הדו-לשוני בירושלים בידי פעילי ימין קיצוני. יש חשש?
"החשש תמיד קיים. אנחנו מנסים לשים אותו בצד ולהמשיך כרגיל. בקיץ שעבר, בזמן המבצע (צוק איתן, מ"י) היה הרבה חשש, אבל ברגע שנכנסים לתוך מיחא שוכחים את מה שבחוץ. בתוך הבניין מרגישים מוגנים ושמים את הפוליטיקה בצד. בשונה מבית הספר הדו-לשוני, אצלנו העיקרון הוא לא דו-קיום אלא לקדם כל ילד עם לקות שמיעה. באים לפה קודם כל בשביל השירות הטוב, ולאט לאט לומדים לחיות יחד. הדו-קיום פשוט קורה. באות לכאן משפחות מהתנחלויות וממזרח העיר, שסביר להניח שהדעות הפוליטיות שלהן שונות, אבל כשהמכנה המשותף הוא לקות השמיעה - הדעה הפוליטית נעלמת. אפשר היה לראות איך במסיבות הסיום שערכנו בסוף השנה האחרונה רקדו כאן כולם ביחד בחצר".
בעתיד יפעל המרכז גם בשעות אחר הצהריים והערב ויינתנו כאן שיעורי קפוארה, שיעורי עברית וערבית לציבור הרחב, הדרכה לקבוצות אמהות לילדים עם ליקוי שמיעה והרצאות בעברית ובערבית. בינתיים, מאפשר בית מיחא לקיים פגישות של ועד תושבי השכונה, שמבקשים לפתח את הגינה המקיפה את הבניין ולשלב בה מתקני משחק.
תכנון לחוד ומציאות לחוד
מינץ שאף ליישם כאן את רעיון "עידן הזכוכית", שאותו נהג לנסח בפני תלמידיו כמרצה בבצלאל. לתפישתו, האדריכלות מתפתחת לקראת היעלמות החומר לטובת עיסוק בנושאים כמו פרופורציות, שקיפות וגמישות. לכן, תכנן את בית מיחא עם מעטפת ממסגרת המאפשרת בחלקיה העיקריים שקיפות מלאה.
הרעיון התקשה לעמוד במבחן המציאות. "הקבלן נתן מחיר נמוך", אומר מינץ, "ואז במקום שחוויית הבנייה תיקח את הבניין רחוק יותר, נוצר מצב שכל תהליך הבנייה היה ריב על כל סנטימטר. אדריכלות היא דבר קשה שלא באמת ניתן להשגה, ואם אתה מרוצה מעצמך - אז זה המתכון לרדת מהסוס".
האדריכל אלעד מלמד, שהיה שותפו בפרויקט עד שהשותפות התפרקה, מסביר כיצד הושג בבניין התקן הירוק לבנייה ידידותית לסביבה: הבניין ניצב על ציר מדויק, כך שהחזיתות העיקריות פונות בדיוק לצפון ולדרום. זאת, תוך רכיבה על בניין ותיק וחד-קומתי (מ-1975) שמתחבא בחלקו התחתון ושבו ממשיכה לפעול לשכת רווחה עירונית. חלק מחומרי הבניין, כמו הדק במרפסות ובגג או חיפוי הרצפה, מורכבים מחומרים ממוחזרים. בכניסה תלוי מסך המציג את צריכת האנרגיה של הבניין בכל רגע נתון, וכך מגביר את מודעות המשתמשים. בחדר הסגל הותקנו מקלחות שנועדו לעודד הגעה באופניים. בינתיים אף אחד לא מגיע באופניים, אך כמה מחברות הסגל מנצלות את המקלחת בסוף יום העבודה.
האדריכל רועי זינגר מ"הקרן לירושלים", שגייסה את התקציב והובילה את התכנון והביצוע, מזכיר שהקרן קבעה לעצמה כלל לבחור באנשי מקצוע ירושלמים – וכך היה גם הפעם. השילוט בשלוש השפות - עברית, ערבית ואנגלית - ראוי לציון. סטודיו אבידני יצר עיצוב נאה וגמיש, המאפשר הודות לשימוש במגנטים לערוך שינויים במהירות ובקלות.
