לילה לפני תחילת שנת הלימודים. בפינת המסדרון מצפים בדריכות שני הילקוטים החדשים ועליהם הכבשה ניקי (לבת) ודרקונים (לבן. ואת חשבת פעם שאצלך לא תהיה הסללה מגדרית. פחח). את נכנסת למיטה ונרדמת. בחלום את עולה לשמיים ופוגשת את השכינה. היא זקנה ויפה עם עיניים טובות, כמו המורה לחשבון שבאמת היתה לך פעם, ברגע נדיר שבו הוקצתה דווקא המורה הכי טובה להקבצה הכי מאותגרת. בדרך כלל היו זורקים עליכם מורה סופר בעייתית כי ממילא נחשבתם למפגרים ואז כל ההורים היו חייבים לשלוח אתכם לשיעורים פרטיים.

 

כצפוי, השכינה מתמקדת בנושא החזרה ללימודים:

השכינה: מה זה השטויות האלה בית ספר? לא חראם?

את: מה! למה הביקורתיות הזאת, הם לומדים לקרוא ולכתוב. זה חשוב מאוד.

השכינה: מסכימה איתך.

את: נו. וחשבון – גם חשוב. שידעו להכפיל מתכונים ולהוסיף מע"מ לחשבונית.

השכינה: חשבון זה קריטי, אין ויכוח. אבל מה עם השאר?

א: מה איתו?

ש: כאילו – כל ידע הוא חשוב ואפילו מעניין. אני למשל קוראת עכשיו ספר על הסימבוליקה של האצ"ל ומפלגת חרות. אני מתה על היסטוריה ומדעים וגיאוגרפיה, אבל ברור שההחלטה מה לומדים היא נורא נורא שרירותית! סתמית אפילו! אין באמת שום עדיפות להיסטוריה על פני, לדוגמא, ערבית ברמה גבוהה, שבאמת הילדים יוכלו לדבר ולהבין. אין עדיפות לביולוגיה – ואני אומרת את זה למרות שהרחבתי ביולוגיה והכל – על פני כלכלת בית.

א: ???

ש: כשאני הייתי בבית ספר למדנו כלכלת בית בכיתה מיוחדת עם מטבחים. היום רואים כיתות כאלה רק במאסטר שף. חבל. עם כל הבעיות שיש עם תזונה וג'אנק פוד זה היה יכול רק לעזור. ואת יודעת מה?

א: מה?

ש: גם תפירה למדנו. עד היום אני משתמשת בידע הזה. עכשיו לומדים את זה רק בבתי ספר אנתרופוסופים, כאילו תפירה זה פריבילגיה! והייתי מוסיפה פעילות גופנית ברמה הרבה יותר טובה ומגוונת, שאפשר יהיה ממש להגיע להישגים בספורט ממה שיש בבית הספר ולא רק בחוגים למצטיינים.

א: טוב, את באיזה חזון אוטופי! סבבה, את השכינה, זה הפוינט אוף וויו שלך. אבל אנחנו פה במציאות, את יודעת. עובדים עם מה שיש.

ש: עזבי אוטופי, לא דיברתי על קבוצות קטנות והתאמת הלימודים למאה ה-21. לא אמרתי מתחמי למידה מדהימים עם שימוש בטכנולוגיה מתקדמת. אני לא מדברת על זה! זורמת איתך על בית ספר עם לוח מחיק ו-35 ילדים בכיתה, נעשה כאילו זה המאה ה-19 עכשיו, אין בעיה.

א: אז איפה הבעיה?

ש: התוכן. זה שההחלטה מה לומדים היא סתם שרירותית, סתם מתגלגלת מתוכניות לימוד עתיקות. תראי, הכל חשוב ומעניין, גם תנ"ך וספרות, אבל גם עוד שפות וגם ניהול תקציב והיכרות עם מוצרים בנקאיים ביתיים. וגם נגינה.

א: אבל אי אפשר להכניס הכל בחמש-שש שעות ביום!

ש: ברור שאי אפשר, אבל צריך לבחור ולא להמשיך סתם עם מה שיש. זה קיבעון והעמדת פנים.

א: שמה?

ש: שמה שלומדים הוא דווקא מה שחשוב! סליחה שאני רדיקלית (אבל אני אלוהים ממין נקבה, אז למה ציפית?) אבל זה יותר מזה. אם היית עוצרת לרגע לחשוב מה את באמת רוצה שהילדים שלך ילמדו, היית אולי הולכת עוד צעד וחושבת מה בכלל לעשות עם הילדים בגיל שבע והלאה בשעות הבוקר. מה? איך לנצל את הזמן שלהם, הסקרנות, הרצון לשחק והיכולת לקלוט דברים – מה עושים עם כל זה? כי לא נראה לי שהיית מגיעה דווקא לבית ספר!

א: אבל...

ש: מה?

א: את יודעת מה. אני חייבת כמה שעות שקט לעבוד בבוקר.

ש: או! אז בואי נגיד את זה, כל המצב שילדים הולכים במשך שנים לבית ספר וכל החיים שלהם סובבים לפי זה – כל זה נועד לאפשר להורים ללכת לעבודה, זהו. לא נראה לי סביר שאפילו לא מדברים על זה!

א:

ש: מה?

א: לא, קצת בהלם ממך.

ש: זה בזבוז מטורף. בזבוז של כסף, של כשרון של מורות ותלמידים, של זמן של כולם. בשנתיים-שלוש בתיכון אפשר להשתלט על המקצועות שמלמדים אצלכם לבגרות כמעט בלי שום הכנה בשנים שלפני זה. אינרציה זה מעולה בשביל גופים פיסיים, אני יודעת כי אני המצאתי את זה, אבל זה ממש גרוע למערכות של המדינה. גרוע!

א: אז מה עדיף? שכל ההורים יפסיקו לעבוד וילמדו את הילדים בעצמם?

ש: ממש לא. לא כולם מתאימים ללמד. עלייך למשל אני לא ממליצה, אבל כל הרפורמות האלה, מה קרה איתן? משהו השתנה?

א: לא יודעת, בטח לא. תקשיבי, אני חושבת שאת צודקת. בית ספר זה בעיקר בייביסיטר ואני לפחות עושה מאמץ לבחור את הבייביסיטר הכי טוב ואפילו משלמת אקסטרה בשביל זה. אני לא מצפה ליותר. מה שהיה הוא שיהיה, ביולוגיה ושעתיים חינוך גופני לנצח. אף אחד לא יעשה פה מהפכה.

ש:

א: מה?

ש: עזבי, ייאשת אותי. אני מעירה אותך מהחלום הזה. ביי.