לעתים נדירות מוצאות את עצמן ידיעות על אדריכלות, עיצוב עירוני או תכנון בעמוד השער של המקומונים בניו יורק. במיוחד הצהובים שבהם, שתמיד יעדיפו תמונה של פוליטיקאי מושפל או אשה עירומה כדי לעודד מכירות ספונטניות. השבוע, לרגע קצר, הדיון הוסט לתכנון עירוני. ליתר דיוק, למלחמה האידיאולוגית בין חסידי כלי רכב לבין אלה שמאמינים כי הולכי רגל הם המפתח לעירוניות משגשגת.

 

תשומת הלב של המקומונים לדיון הוסטה לשם בגלל, איך לא, נשים חשופות חזה.

 

סיפור רקע א': ב-2009 הכריזו ראש העירייה, מייקל בלומברג, והאחראית על מחלקת התחבורה העירונית, ג'נט צדיק-כהאן, על תכנית שתטביע את חותמה על העיר הרבה אחרי כהונתם. הם החליטו שטיימס סקוור, הכיכר המרכזית שרק לפני 20 שנה הייתה סמל הזנחה וריקבון ומאז הפכה ליעד תיירותי לכל המשפחה, תהיה כיכר עירונית להולכי רגל. כדי לממש את החזון, רחוב ברודוויי הפך למדרחוב וביטל מפגש של שלושה רחובות בצומת מרומזר אחד. המבקרים יצאו מגדרם כדי לסכל את התוכנית ויזמו קמפיין הפחדות על פקקים עתידיים, ירידה בפעילות עסקית, פשיטות רגל – לטענתם, עתיד כלכלת העיר עמד בסכנה אם מכוניות יודרו (חלקית) מצומת כל כך חיוני - אבל התחזיות השחורות הופרכו. להיפך, זו הצלחה מסחררת. התיירים באים בהמוניהם, העסקים התחזקו, שכר הדירה לעסקים הסמוכים רק עלה, יש פחות נפגעים בתאונות דרכים, והעיר לא שותקה בפקקים.

במדינת ניו יורק מותר לנשים להסתובב חשופות חזה במרחב הציבורי. גברים ונשים יכולים/ות להיות חשופי/ות חזה במרחב הציבורי במידה שווה, לרבות רחובות, פארקים וחופי רחצה

 

סיפור רקע ב': במדינת ניו יורק מותר לנשים להסתובב חשופות חזה במרחב הציבורי. בית המשפט לערעורים של המדינה קבע ב-1992 שהחוק הקיים מפלה נגד נשים, וקבע שגברים ונשים יכולים/ות להיות חשופי/ות חזה במרחב הציבורי במידה שווה, לרבות רחובות, פארקים וחופי רחצה.

 

סיפור רקע ג': טיימס סקוור, בדומה לכיכרות עירוניות בערים מרכזיות בעולם, החלה להתמלא באנשים שמתלבשים כדמויות קולנוע וקומיקס, שמתפרנסים מתצלומים עם תיירים. הם אינם מציקים יתר על המידה, אך היו מקרים שבהם הופרה השלווה הציבורית: אם בסכסוכים בין "הדמויות" לבין עצמן (הלו קיטי ומיני מאוס הלכו מכות ביוני האחרון), בין הדמויות למשטרה (ספיידרמן תקף שוטר ומצא עצמו כבול באזיקים), ועוגיפלצת תקף מינית נערה באפריל האחרון, אבל שוחרר ממעצר כי לא ניתן היה לזהותו בוודאות (הוא בכל זאת היה מכוסה מכף רגל ועד ראש בזמן התקיפה).

 

נדמה שהמשטרה לא ידעה איך להתמודד עם התופעה, אך היא לא נתפשה כבעיה גדולה עד שהגיעו ה"דזנודות" – Desnudas, עירומות בספרדית – נשים בחזה חשוף וצבוע כדגל ארצות הברית – שגם הן באו להצטלם עם תיירים תמורת טיפים.

 

נפשו הרכה של הנוער הניו יורקי

 

תחילה היו אלו המקומונים, בראשות "דיילי ניוז", שהתקוממו נגד הזימה שפשתה בכיכר. הרעש התקשורתי התרחב לערוצי הטלוויזיה, והפוליטיקאים מיהרו להופיע באולפנים. כיאה לדיון שמרני ("איך ניתן לחשוף ילדים לזימה ברחובות העיר!?"), הפוליטיקאים נכנסו למגננה וכולם הבטיחו פתרון. ראש העירייה הנוכחי, ביל דה בלאזיו, הקים ועדה רב-אגפית בהשתתפות נציגי המשטרה, מחלקת תכנון ערים, נציגי העסקים המקומיים ועוד. אחד הפתרונות שהוא ומפכ"ל המשטרה ביקשו לבחון הוא החזרת הכיכר לשימוש כלי רכב, וביטול המדרחוב.

 

ניו יורק פוסט ודיילי ניוז מזועזעים מהמתרחש (צילום: gettyimages)
ניו יורק פוסט ודיילי ניוז מזועזעים מהמתרחש (צילום: gettyimages)

 

עכשיו התגובות לא איחרו לבוא מכיוון חדש. עיתונאים השוו את ההיגיון של הרס הכיכר מתוך פחד מקבצנים לביטול מדרכה כדי להרחיק הומלסים או לסלילת כביש בפארק כדי להרחיק סנאים. מאמר מערכת ב"ניו יורק טיימס" הגדיר זאת כהצעה "חריפה ובלתי מידתית", וכותב אחר בעיתון הכריז שדה בלאזיו ניחן באפס חזון. כתב האדריכלות של "ניו יורק מגזין" הרחיק לכת, וקבע כי בעיר יש משבר מנהיגות. נשיא איחוד העסקים של טיימס סקוור הגיב באירוניה: "אנחנו לא יכולים לשלוט, לנהל או לשטר את המרחבים העירוניים שלנו, אז נצטרך להרוס את כולם". פעילים למען הולכי רגל הצטרפו באופן טבעי לוויכוח, כשהזכירו לראש העירייה המכהן את התכנית שלו עצמו – להוריד לאפס את מספר ההרוגים בתאונות דרכים בקרב הולכי הרגל. הם תמהים כיצד כניסת מכוניות נוספות לכיכר העמוסה יכולה לתרום להצלחה של תוכניתו.

 

מעבר להתחסדות המוגזמת בביטול כיכר עירונית מצליחה מתוך אימת החזה הנשי החשוף, הדיון חשף בעיה בסיסית בשינויים מערכתיים בנוף העירוני. משטרת ניו יורק בשלטונו של המפכ"ל הנוכחי, שהיה גם המפכ"ל של רודי ג'וליאני, אינה מנוסה בשיטור של כיכרות ציבוריות ובאתגרים שהן מעמידות כיום. כוח שיטור שתורת הלחימה שלו פותחה כשהעיר הייתה קרקע פורייה לפשע, מתקשה להתמודד עם סוגיות זוטרות כמו רוכלי רחוב או קבצנים מחופשים. בעוד שפארק ציבורי מאפשר מגוון אפשרויות שיטור, כמו איסור על קיבוץ נדבות או שהות אחרי שעה מסוימת, הרי שכיכר עירונית היא דרך ציבורית, ולציבור יש יותר זכויות להשתמש בה כל עוד הוא אינו פוגע בזכותם של אחרים.

 

האם מתגעגעים לבלומברג?

 

התגובה המאולתרת של דה בלאזיו מותירה רושם, כי הוא לא מבין את הצורך בחללים ציבוריים ואת התפקיד שממלאים תכנון ועיצוב עירוני בעיר מצליחה. המדיניות הנוכחית שלו מזניחה את שבילי האופניים ונמנעת מליצור שבילים חדשים, מוסיפה אלפי יחידות דיור לשכונות קיימות מבלי לעבות שירותים או להוסיף שטחים פתוחים, ומקצצת את תקציבי הפיתוח והתפעול של הספריות העירוניות, שמשחקות תפקיד חיוני כמרכזי שירות לאוכלוסיות מוחלשות.

 

מעמדם של הולכי הרגל ורוכבי האופניים בניו יורק חווה זינוק, אך בקדנציה של דה בלאזיו יש בלימה (צילום: gettyimages)
מעמדם של הולכי הרגל ורוכבי האופניים בניו יורק חווה זינוק, אך בקדנציה של דה בלאזיו יש בלימה (צילום: gettyimages)

 

עכשיו, עם תשומת הלב המחודשת למשמעויות של מרחב ציבורי שנועד להתקהלות רחבה, מגוונת ודמוקרטית, אפשר לקוות שהרעיון ייגנז. תחת שלטונו של מייקל בלומברג, עיריית ניו יורק השתמשה במרחבים ציבוריים ככלי להרחבת השירותים שהיא מספקת לתושבים, והרחיבה את תוכנית הכיכרות לשכונות רבות. כעת צריך מחליפו בלשכת ראש העירייה, שחרט על דגלו ערכים של שוויון וצדק חברתי, לומר אם הוא מכיר בתפקידם של הולכי הרגל ביצירת עיר חיונית – כפי שטיימס סקוור הוכיחה בשש השנים האחרונות.