"יש לי עוד שנתיים להיות כאן, ואני מקווה שכשאשתחרר אעבוד בנגרייה. אני כל הזמן חושב על העתיד שלי ועל העובדה שעכשיו יש לי מקצוע שאוכל לעבוד בו. זו פעם ראשונה שאני עובד, שיש לי משכורת טובה והרגשה טובה, כי הבנתי שאני יכול לעשות עוד דברים". הדובר הוא א', בן 30, שמרצה עונש מאסר לאחר שהורשע בגניבת כלי רכב. כשהגיע לכלא מעשיהו ביקש להתקבל לעבודה בנגרייה שמפעילה במקום חברת "האוס אין", שמייצרת ומשווקת רהיטים (בעיקר לחדרי ילדים ותינוקות, אך הקולקציה האחרונה מתרחבת לכל חלקי הבית).

 

כבר שנה שא' עובד במחלקת הרכבות בכלא, במשכורת של כ-3,300 שקל בחודש. "רציתי להגיע למפעל ברגע ששמעתי עליו, לקח לי כמה שבועות לעבור הדרכה ורכשתי מקצוע. חוץ מזה שאני מפרנס את עצמי ולא צריך עזרה מבחוץ, אני עוזר למשפחה שלי עם מה שנשאר ומוציא כסף בחופשות במקום שהם ידאגו לי ויעבירו לי כסף לקנטינה".

 

יצא לך להשתמש בחוץ בדברים שלמדת?

 

"הילדים שלי יודעים שאני עובד, אני מספר להם על המיטות והסולמות שאני מרכיב וזה מדליק אותם. לא מזמן קניתי לבן שלי מיטה ובזמן החופשה הרכבתי אותה, הרגשתי טוב".

 

במה עבדת לפני שהגעת לכלא?

 

"לא היה לי מקצוע, עבדתי בעבודות מזדמנות".

 

איך מגיבים האסירים שנמצאים אתך באגף?

 

"חלק גדול מהם רוצה לעבוד ולהתפרנס. בניתי לעצמי מסגרת, אני מגיע למפעל בשמונה וחוזר לאגף בארבע, נח, אוכל ומתקשר למשפחה. בין העובדים במפעל נוצר קשר, אנחנו מדברים אחרי שעות העבודה על הזמנות ועל דברים שקשורים למפעל וזה מעסיק אותנו. סדר היום שלי השתנה: מלא לעשות כלום הפכתי לאדם עובד שמעסיק את עצמו. זו דרך חיים חדשה".

 

הנגרייה במעשיהו. בשב''ס מאשרים שרק מעטים מבין אלפי האסירים שעוברים ''שיקום תעשייתי'' חוזרים לבתי הכלא (צילום: ענבל מרמרי)
הנגרייה במעשיהו. בשב''ס מאשרים שרק מעטים מבין אלפי האסירים שעוברים ''שיקום תעשייתי'' חוזרים לבתי הכלא (צילום: ענבל מרמרי)

 

גם עמנואל ביארי, בן 43, עובד במפעל של "האוס אין" בכלא, והסכים להתראיין בשמו המלא. הוא נכנס ויוצא ממתקני השב"ס ב-20 השנים האחרונות. במהלך מאסרו האחרון, לאחר שהורשע בשוד, החל לעבוד בנגרייה בתור רפד. "העבודה במפעל היא תרפיה מבחינתי, אני מעסיק את עצמי כך. לפני המאסר עבדתי מדי פעם בתור שיפוצניק ועכשיו אני לומד מקצוע חדש, שאני מקווה שיהיה שימושי בחוץ".

 

עמנואל ביארי. ''אני לומד מקצוע חדש, שאני מקווה שיהיה שימושי בחוץ'' (צילום: ענבל מרמרי)
עמנואל ביארי. ''אני לומד מקצוע חדש, שאני מקווה שיהיה שימושי בחוץ'' (צילום: ענבל מרמרי)

 

גם לו האפשרות להתפרנס היא תוצאה נלווית חשובה. "אני שמח שאני לא תלוי באף אחד. להשתקם ולעבוד בחוץ זה משהו שאנשים בגילי ובמצבי רוצים. כשהגעתי למעשיהו סימנתי את המפעל כמטרה, גם בגלל העתיד וגם בגלל הכסף. יש לי שני ילדים, בן ארבע ובן 14. לגדול שלחתי כסף כי יש לו חברה והוא יוצא אתה לבלות ויודע שזה מאבא. יובל ומלי הם אנשים טובים ואין הרבה כמותם. ליובל יש גישה לאסירים, הוא יודע איך לגשת אליהם ואיך לדבר אתם. אני יודע שיש אנשים שהשתחררו והוא סידר להם עבודה ואני אשמח אם זה יקרה גם לי".

 

ביארי מדבר על מילי ויובל עשור, הבעלים והמייסדים של "האוס אין". לפני 15 שנה הם העבירו את המפעל שלהם משפיים לשב"ס, וכיום הם מעסיקים בו 90 אסירים שמרוויחים כ-3,000 שקל בחודש, מקבלים עדיפות ביציאה לחופשות וזוכים להמלצות מול ועדות שחרור. "כשפנו אלינו מהשב"ס והציעו לנו לפתוח נגרייה היו לנו חששות, אבל בשנייה שנכנסנו לכאן נפתח לנו הלב, כי הבנו את הפוטנציאל החברתי והרגשנו שאנחנו עושים משהו מעבר לעבודה", מספרים בני הזוג.  

 

בתוכנית השיקום התעסוקתית של שב"ס נמצאים היום 2,600 מתוך 8,000 האסירים הפליליים שמרצים עונש מאסר. הם מפוזרים בין 66 מפעלים, מחציתם שייכים לחברות פרטיות, דוגמת "טבע נאות", "ויסבורד" ו"מרכבים". יום עבודה נמשך בממוצע 6.5 שעות, מוסרים בשב"ס (א' סיפר שהוא עובד שמונה שעות ביום), והחברות משלמות שכירות, הוצאות חשמל ומשכורות צנועות. בשנים הראשונות גם נהנו בחברת הרהיטים מזמינותם של עובדי הייצור ומהיכולת לעבוד שעות נוספות, אבל זה השתנה יחד עם שינוי הסיווג הביטחוני של כלא מעשיהו, והיום הלוגיסטיקה מסובכת בהרבה. לכן יש ל"האוס אין" גם מרכז לוגיסטי בנתניה, עם מתפרה גדולה. נגרייה יש לחברה רק במעשיהו.

 

מפעל בתוך כלא חוסך בעלויות הייצור?

 

מילי: "לפני 15 שנה זה באמת חסך כי התפוקה הייתה גבוהה ויכולנו לעבוד שעות נוספות. בשנים האחרונות הכלא עבר לרמת סיכון אחרת, הוסיפו חומות וגדרות ושינו נהלים. היום יש רק שני כלי רכב שאפשר להעמיס עליהם ציוד, וזה חייב להתרחש בשעות מסוימות ובימים מסוימים, תחת סדרי האבטחה של המקום. כמה פעמים ביום יש בדיקות שבמהלכן סופרים את העובדים ומפסיקים לשם כך את העבודה. אבל בכל פעם שיש מחשבות לצאת מפה, הלב משאיר אותנו. יש פה אנשים שהפכו בחוץ לעצמאיים, שהתחילו בעבודה במחלקת האריזה אצלנו והיום יש להם משאיות בחוץ והם מרכיבים מוצרים ומתקשרים בחגים. זה מחמם את הלב".

 

מילי ויובל עשור, בעלי ''האוס אין'' (צילום: ענבל מרמרי)
מילי ויובל עשור, בעלי ''האוס אין'' (צילום: ענבל מרמרי)

 

יובל עשור: ''לגרום לאסיר להאמין שהוא מסוגל לעשות את מה שנדרש ממנו, זה אתגר גדול'' (צילום: ענבל מרמרי)
יובל עשור: ''לגרום לאסיר להאמין שהוא מסוגל לעשות את מה שנדרש ממנו, זה אתגר גדול'' (צילום: ענבל מרמרי)

 

אתם עוזרים גם למי שהשתחרר?

 

יובל: "יש כאלה שסידרנו להם עבודה בחוץ בתור צבעים או בחיתוך לייזר cnc ומשתכרים יפה, כי זה מקצוע שיש בו ביקוש. יש גם כאלה שפתחו נגריות קטנות. מי שמוכשר ויש לו פוטנציאל, מממש אותו בחוץ. אני רואה את התהליך שהם עוברים - הם באים בהתחלה בשביל להרוויח כמה גרושים, ומהר מאוד זה נהפך לעניין של אגו, חשוב להם להצליח והם מקבלים פידבקים חיוביים ומרגישים גאווה. מי שעובד זוכה לעצמאות, הוא מרוויח ועוזר למשפחה, שתופסת אותו אחרת. אני פה 15 שנה, מתוך אלפי עובדים שהיו אצלי, אולי עשרה חזרו לשב"ס".

 

דוברות שב"ס אישרה לנו, כי רק אסירים מעטים מאלה שעבדו בנגרייה חזרו לפשוע. עוד מסרו, כי הם עוסקים באופן קבוע בגיוס יזמים ומפעלים שיתאימו להפעלה כמפעל שיקום. פניות נוספות ייענו ברצון.