זה אף פעם לא בא עם הכנה מראש. אתה פשוט מוצא את עצמך, יום אחד, צופה מהצד במישהו שמאיים על הילד שלך באלימות. ילד גדול ממנו או קטן ממנו. זה בדר"כ לא משנה. גם לא משנה אם זה בגן השעשועים, בג'ימבורי או בדרך לבית הספר. זה לא משמעותי אם זה חבר מוכר או ילד זר לחלוטין ואתה אף פעם לא יודע מה באמת הולך לקרות.

 

מפלצת אכזרית בת 5

תופעת האלימות בחברה שלנו מתחילה לתפוס את מקומה כבר כשהם קטנים. כל ילד, בכל משפחה, גם אצלי, יכול לגדול להיות ילד אלים שמשתמש באלימות להשגת מטרותיו בשלב כזה או אחר של החיים. כשזה במשפחה שלי, אני יודע שבאחריותי למגר את זה, אבל לא תמיד יש מי שימגר או בכלל יהיה מודע. והאלימות נמשכת.

בפעם הראשונה שאחד הילדים שלי הותקף בגן השעשועים היה לי מאוד קשה לעצור בעד עצמי. זה היה כשגיא היה בן שנתיים וחצי. ילד אחד, בסביבות גיל חמש, ניגש אליו פעם אחר פעם בגן השעשועים, דחף אותו והלך. האמא / מטפלת שהייתה איתו לא באמת השגיחה עליו. אני, שהייתי לחלוטין לא מוכן לסיטואציה, קפאתי במקום בפעמיים הראשונות. בפעם השלישית תפסתי את ידו של הילד שנייה לפני שהפילה את גיא שוב על הרצפה ונבחתי עליו שיעוף לי מהעיניים ולא יחזור. יכולתי לטפל בזה באופן עדין יותר, אבל באמת שהגעתי לא מוכן.

נחסוך מכם את תגובת האם המבוהלת שהחליטה לפתע שאולי כדאי לבדוק מה הלך שם, כמו גם את תשובתי הצינית, הקרירה והמזלזלת לאותה האמא שמבחינתי, לפחות באותו רגע נתון, הביאה עמה לגן השעשועים מפלצת אכזרית ושחררה אותה לזרוע אימה, בעודה משחקת קנדי קראש בטלפון.

האמת היא שלמרות שבמבט לאחור, כנראה שהייתי עושה את זה שוב, קצת התביישתי באופן התגובה שלי כלפי אותו ילד. אבל כך או כך, דבר אחד היה ברור לי - זה הולך לקרות שוב. לא רק בגני השעשועים ולא רק בגיל הרך. הילדים שלי הולכים להיות מוטרדים על ידי בריונים כאלו ואחרים לאורך כל תקופת ההתבגרות שלהם והתפקיד שלי הוא לחמש אותם בדרכי התמודדות שפויות.

 

אז מי התחיל?

החוקיות החברתית המאוד ברורה בין "מי שהתחיל", לבין מי ש"החזיר" נעלמת מעיניהם של ילדים. לתת לילד בגיל הרך את הלגיטימציה להכות בחזרה יכולה להתגלות כהימור בהפיכת הילד לכזה שמשתמש באלימות גם לפתרון בעיות אחרות. ובכל זאת, זה נתיב שבחרתי ללכת בו. מאז אותו יום ואילך התחלנו לעודד את הילדים שלנו להשתמש באלימות כשהם מותקפים. לא ללכת להגיד, לא לרוץ לגננת. להחזיר. ולהחזיר חזק.

אני לא אדם אלים. מעולם לא יזמתי אלימות כנגד אדם אחר, אך אני מחזיק באמונה שבאקלים הסוציו-פוליטי שאנחנו חיים בו, להפנות את הלחי השנייה דינו כדין הפיכה לסמרטוט רצפה לטווח הארוך. על השוני שבין לפתור בעיות באלימות לבין לעמוד על שלך ולא להתכופף כשמישהו משתמש בכלי הנאלח הזה כלפייך, עמלנו קשות. בינתיים נראה שזה מצליח.

אתמול, בגן שעשועים שונה, שוב נתקלנו בביריון. ילד בן 7 שנטפל לילד בן 5, הבן שלי. מהרגע שהגיע בן ה-5 לגן השעשועים, הכריז בן ה-7 ממרומי המכונית עליה עמד, חמוש באקדח הצעצוע שלו, שזה גן השעשועים שלו ואין בכוונתו לאפשר לאחרים לשחק בו. פרט לאביו אולי, ששיחק באותה השעה בטלפון.

אותו ביריון נטפל לבן ה-5 שהיה נמוך ממנו בראש, בכל מתקן אליו הלך. כשראה שהוא אינו מייצר את אפקט הפחד לו ציפה, פנה לאלימות פיזית. נדרכתי. נעמדתי בצד וחיכיתי לבאות. צפיתי בהלם בבן החמש שלי נעמד בעמידת קרב, כפי שלימדו אותו בשנה האחרונה בחוג הטייקוואנדו שלו ומסכל בתמרוני הגנה כל מכה שיועדה לפגוע בו, עד שלאחר קרב קצר, הדף את הביריון ממנו ואל הרצפה. אותה סיטואציה בדיוק חזרה על עצמה פעם נוספת ואז הביריון הציע לו לשחק ביחד. הוא הסכים. התמלאתי גאווה פעמיים.