הדפסה
לכתבה באתר
מאת דקל גודוביץ
הסטודנט: צחי רז-אל, 31
בית הספר לאדריכלות, אוניברסיטת תל אביב
מנחה: טולה עמיר
פרויקט הגמר של צחי רז-אל נקרא "שבש נא – הפרעות במרחב העירוני כרגעים קטנים של חופש". הפרויקט הוא רגע קטן ומרענן באמצע הקיץ, רגע לפני שאחת ההפרעות הגדולות במרחב העירוני - הרכבת הקלה - תשבש את חייהם של תושבי גוש דן.
"הפרויקט דווקא לא התחיל מהרכבת. הרכבת היא רק אפשרות ליישומו", מסביר רז-אל. "זה התחיל מהפרעות של הסדר הקיים כמו אמבולנס שעובר בפקק, צינור מים שמתפוצץ, הפגנה, מחאה ועבודות שיפוצים. אלה רגעים קטנים של חופש, ושם נמצא החופש שלנו להשתמש במרחב העירוני כמו שאנחנו רוצים".
זה נושא מעניין. הסבר, נמק והבא דוגמאות.
"אני מרגיש שלאט-לאט נגזל מאיתנו חופש הפעולה במרחב הציבורי, ונוכחות הריבון – העירייה או היזם - מורגשת יותר ויותר. גן משחקים, למשל, הוא המרחב הכי לא מעורר השראה: הוא מגודר, ובכל דבר ברור איך משתמשים. או קח למשל את כיכר הבימה
החדשה: לכל דבר שם יש תקן ופונקציה. מדברים על עירוב שימושים בתכנון עירוני, אבל עדיין יש חלוקה ל-zoning (אזורי שימוש מוגדרים, ד.ג.), והכל מאוד קשיח. יש שומר שיגיד לא לרוץ בשבילים בגינה המונמכת ולא להיכנס לבריכה. אתה מרגיש איך האח הגדול צופה בך".
יש דוגמה למקום מוצלח לטעמך?
"במובן מסוים, דני קרוון עשה את זה באנדרטת הנגב בבאר שבע.
הגעתי לשם והייתי בהלם מהאפשרות של החיבור עם המרחב - לעלות, לרדת, ללכת מפה, לטפס שם. והכל פתוח, בלי גדרות וללא תשלום".
אותו קרוון שתכנן אחר כך את כיכר הבימה.
"כן. זה באמת מעניין, השינוי, ובתל אביב באמת יש בשנים האחרונות פחות ופחות מקומות-שהייה קלאסיים".
באיזו עיר אתה כן נהנה מהשימוש במרחב העירוני?
"בברצלונה. כל קיץ יש שם Fiesta de barrio - מסיבות שכונה שמתארגנות על ידי התושבים, והעירייה מאפשרת אותן. סוגרים רחובות, מוציאים אלכוהול ואוכל, הזקנים מכינים קישוטים ונותנים אופי לכל מסיבה בהתאם לשכונה. זה הקשר בין האדם למרחב העירוני. דבר דומה היה בארץ עם מסיבות פורים שהתחילו ספונטנית ברחוב, אבל העירייה השתלטה על הארגון, האופי השתנה, ותראה מה קרה: זה התחיל בפלורנטין, נדד צפונה לרוטשילד, אחר כך לשאול המלך ובסוף הגיע עד כיכר המדינה בצפון. ובפלורנטין, בדרום, כבר אין יותר מסיבות".
כי העירייה מנסה לארגן את האירועים האלה, לא?
"העירייה צריכה רק לאפשר אותם, ובמקום זה היא מנכסת אותם לעצמה. הנה דוגמה טרייה: בשנה שעברה היה אירוע שנקרא parking day - פעולה ביקורתית שהתחילו התושבים - והשנה העירייה כבר ניכסה אותו לעצמה וביקשה מאמנים להשתתף. העירייה צריכה להיות רגישה, סובלנית, לאפשר, לתמוך, ובעיקר לא לפחד לאבד שליטה".
יש עיריות שכן מתנהגות ככה?
"בת ים איפשרה את הביאנלה לאדריכלות הנוף, וכשאני נוסע לירושלים אני נחשף לעשייה פחות שבעה מאשר בתל אביב, כמו של קבוצת סלה-מנקה או במוסררה. אבל גם שם זה בעירבון מאוד מוגבל".
כל הדיבור עם רז-אל קשור לשליטה, והפרויקט עצמו נע על הגבול הדק שבין חתרנות לאנרכיסטיות. הוא גר כרגע מעל שוק לוינסקי בדרום תל אביב ועובד במשרד אדריכלות נוף ששמו 1:1, כחלק ממשיכתו לתכנון המרחב הציבורי. בהמלצת המשרד קרא גם את הספר שהשפיע עליו בעבודת הגמר - " T.A.Z– אזור אוטונומי ארעי" של חכים ביי - קלאסיקה אנרכיסטית משנות ה-90 של המאה הקודמת. הספר, לדברי רז-אל, "מכיר בכך שכבר לא תהיה מהפכה, והחופש הוא רק ברגעי ההתקוממות, ברגעים של הפרות סדר".
אתה מגדיר את עצמך כאנרכיסט?
"לא הגדרתי את עצמי אף פעם, אבל גיליתי בשנה האחרונה שיש בי משהו שמתחבר לזה מתוך החוויה והתחושה. אני לא אלך לרסס גרפיטי, אבל אני מתחבר לערעור על יסודות יחסינו עם הריבון. ויחד עם זה, אפשר לשאול איך התחלתי ממניפסט אנרכיסטי וסיימתי עם פרויקט גמר לנתיבי תחבורה עירוניים (נת"ע). אבל אני לוקח את הצד של התושבים".
יש משהו בפרויקט הגמר שלך שיכול להתממש?
"אני חושב שחלק מהדברים יכולים להתממש במידה מסוימת, ואפילו הוספתי פרטי ביצוע. תראה את הגדר האדומה ששמים מסביב לפרויקט הרכבת: היא הולכת להיות שם לפחות חמש-שש שנים, זו לא גדר זמנית, כך שאפשר להתערב בה".
יש מקום עירוני בארץ שיש בו חופש?
"אה... תן לי לחשוב על זה. אין לי משהו כרגע בשלוף. שאני אחזור אליך במייל?"
