לפני כשנה, ביולי הרותח של 2014 פוצצו מופרעי דאעש את קבר יונה הנביא בעיר מוסול בעיראק. בתוך שניות נמחק אחד המוקדים החשובים בהיסטוריה של העם היהודי בארץ הפרת והחידקל. שנה חלפה וג', תושב עיראק, התבקש על ידי החברים הישראלים בקבוצת הפייסבוק "משמרים את השפה העיראקית" להסתנן לקבר נחום הנביא ולתעד אותו, לפני שגם הוא יושמד. לא חלף זמן רב וג' העלה לקבוצה תמונות של המקום ופוסט נרגש שמתאר את הביקור בו.

 

"זוהי איננה הפעם הראשונה שאני מבקר כאן, "הוא כותב בערבית, ואחד מהחברים מצרף לדבריו תרגום לעברית, "אבל בכל פעם אני מרגיש שזוהי הפעם הראשונה. בעודי מביט אל המבנה, הבנוי אבן מעל הקבר, אשר מאיים ליפול, לקחנו מהשומר את מפתחות המבנה. כאשר נפתחה הדלת רגשותיי הפכו מעורבים; רגשות של יראה ושמחה יחד עם ניחוח ההיסטוריה באוויר.

 

"בכל פעם שאני וידידי יורדים במדרגות הללו אנו מתווכחים כמה זמן עוד יחזיק מעמד המבנה הזה, שעליו ניכרים סימני הזמן. אנחנו נותנים לו חודשים ספורים. אך החודשים עוברים ואנו שבים והוא עודנו עומד איתן, אך לא לעוד הרבה זמן... הרי המקום זקוק לשיפוץ. ובפעם הזו שאלתי בפעם הראשונה, האם חבריי מהקבוצה יבקרו כאן במקום הזה, האם תהיה כאן גילה ודנה וסמי ויהודה, אושרת ואילנה ורימונד, ואולי מאלכ ואימאן ואחרים מהקבוצה... והאם אהיה איתם בביקור הזה".

 

ג' אינו המוסלמי העיראקי היחיד, לכאורה, שכותב בקבוצה שפועלת כבר שלוש שנים. ביום חמישי הקרוב יחגגו חברי הקבוצה באירוע ענק בפארק הירקון את הצטרפות החבר העשרת אלפים — בני הדור הראשון, השני והשלישי ליהודים שעזבו את עיראק, והותירו מאחוריהם רכוש רב ובעיקר זיכרונות שאותם הם מנסים לשחזר באמצעות אותם חברים מוסלמים שמתגוררים עדיין בעיראק.

 

רק תבואו

 

הצטרפתי לקבוצה בתקופה שבה כתבתי את "כותבת ומוחקת אהבה", רומן המתעד בין השאר את חייה של סבתא-רבתא שלי, ננהג'ולייט, בבצרה בתחילת המ‬אה ה-20. כדי לשחזר את החיים ברובע היהודי ואת מנהגי היהודים באותם ימים, נעזרתי רבות בחברי הקבוצה ששלפו למעני צילומים וזיכרונות מחייהם ומחיי הוריהם שם, כולל עזרה בתרגום של הטקסט לעגה הערבית של יהודי עיראק.

 

בקבוצה, אותה מנהלת ביד רמה ובהתמסרות מוחלטת זהבה ברכה, בת העדה, התוודעתי בחודשים האחרונים לקשר הנרקם בין חברים ישראלים לבין עיראקים המתגוררים בבגדד ובסביבותיה. ד', למשל, הוא צעיר בן 21 שהתחבב מאוד על חברי הקבוצה בשל תחביבו: צילום. לעיתים תכופות הוא מתעד את החיים בבגדד כיום, וחברי הקבוצה שולחים אותו למשימות ומבקשים ממנו צילומים של הבתים, השכונות והנופים שבהם גדלו ונולדו.

 

ד' מספר כיצד הוא נע ונד בין הרחובות הקרועים של הבירה העיראקית הרותחת ("חם מאוד גם אצלנו כאן ואני נמצא במזגן") הוא מרגיע את חברת הקבוצה אביבה שמדווחת על החום הישראלי ושואלת איך אצלו, ומעלה צילומים של בתים שהיו פעם בבעלות יהודית, של רחובות בגדד, של דייגים היושבים על גדת הפרת והחידקל, ולפעמים גם משתף תמונות מטעם של עמותת התיירות העיראקית שבהן כמובן כל המבנים מוארים, הרחובות מצוחצחים, המכוניות נוסעות בנחת מתחת לירח עגול וזורח. רק תבואו. ברור.

 

"כל החברים שנמצאים איתנו בקשר בקבוצה כבר חודשים ארוכים הם עיראקים אינטלקטואלים, מהנדסים, עורכי דין, אנשי אקדמיה, סטודנטים". אומרת חברת הקבוצה, סא"ל (מיל')‬ ציונית פתאל-קופרווסר, שהוריה עלו מעיראק בשנות החמישים. היא עצמה שירתה במגוון תפקידים רגישים באמ"ן וביחידת מתאם הפעולות בשטחים, ומשם הערבית המצוינת שלה, שמאפשרת לה להתכתב עם העיראקים בשפתם.

 

"כאשר פונים אליהם רואים על הקירות שלהם את התארים, התפקידים שלהם כיום והמוסדות בהם למדו. זה מצחיק אבל אנחנו, הישראלים בני הדור השני והשלישי, שמתגעגעים לשפה שעליה גדלנו, שואלים את החברים מעיראק איך אומרים מילה כזו או אחרת שפרחה מזיכרוננו והם עונים לנו", היא מספרת.

 

"כולנו משתתפים באופן פעיל בשיח בקבוצה, בין אם זה בערבית, באנגלית ואפילו בעברית, שבה נעזרים החברים מעיראק בתרגום של גוגל", מוסיפה ברכה, מייסדת הקבוצה, שהיא גם זו שמאשרת את כל החברים מהארץ ומחו"ל. "ברור לי לגמרי שהם מתגוררים בעיראק, כי הם שולחים לנו משם תמונות עדכניות. הם גם דואגים לתעד עבורנו כל סרטון שמופיע בטלוויזיה, כל צילום של אחד המקומות הקדושים ליהודים - קברי צדיקים, בתי קברות יהודיים, בתי כנסת, בתים של יהודים לשעבר בבגדד ובבצרה - הם מצלמים עבורנו ומעלים לעמוד של הקבוצה", מדגישה ברכה.

 

יודעי דבר טוענים שבבגדד נשארו חמישה יהודים שיש להם בני משפחה בארץ, אבל לא חושפים אותם כדי לא לסכן את חייהם. במוזיאון מורשת יהדות בבל באור-יהודה, ערים לקשר החם והאמיץ המתקיים בין ישראלים לבין עיראקים ומברכי עליו, אבל מסרבים להסגיר שמות ופרטים של העיראקים עימם נמצא המרכז בקשר. "אנחנו מאמצים כל קצה חוט כדי להמשיך ולשמר את המורשת בהיותנו המרכז הגדול בעולם שהוא בית ליהודי עיראק באשר הם, בין אם הם גרים בישראל ובין אם הם גרים מחוצה לה", הם מוסרים.

 

לאחרונה פירסמה פתאל-קופרווסר את ספרה "התמונות שעל הקיר", שפותח צוהר אל חייהם של היהודים בעיראק לפני קום המדינה. מאמר על הספר התפרסם לא מזמן באתר אינטרנט עיראקי, ובו נכתב בערבית שהספר של הציונית נכתב מתוך "געגועים עזים של בני הקהילה היהודית העיראקית בארץ ישראל למולדת העיראקית, ולראיה, בני הדור השני והשלישי בישראל, שמקור הוריהם בעיראק, עדיין מתחקים אחר הזהות הלאומית העיראקית".

 

"זו ההגדרה של העיראקים של ימינו לחיפוש של היהודים אחר השורשים שלנו", היא אומרת. "האינטלקטואלים העיראקים תופסים אותנו, בני הדור השני והשלישי, כבני העם העיראקי לכל דבר שמתגעגע לאותה עיראק של פעם. אבל הם לא מבינים שאנחנו לא מתגעגעים לעיראק עצמה, אלא לזיכרונות ולטעמים ולשפה ולמוזיקה ולחיים שהיו שם להורינו מבחינה תרבותית בלבד".

 

מולדתו של אברהם

 

במוצאי השבת האחרונה, שעות ספורות לאחר הפיגוע הקטלני בבריכת השחייה בבגדד שבו נהרגו 12 בני אדם, שלחתי הודעת טקסט באנגלית לחברת הקבוצה א' עיראקית גולה המתגוררת בעמאן שבירדן א', בת 52, ברחה לירדן בגפה לפני מספר שנים ואינה מוכנה לשמוע על שיבה למולדתה, שבה נותרו אביה הקשיש ושלושת אחיה המבוגרים ממנה, מהם היא מקבלת דיווחים על הקורה במולדת. "למה בדיוק אתגעגע?" היא כותבת. "ברחתי מבגדד כיוון שאיימו שם על חיי. אין שום סיכוי שאחזור".

 

לקבוצה הגיעה לאחר שהוזמנה על ידי אחד החברים הישראלים. "זה היה מוזר ומפחיד בהתחלה להתכתב ולהיות בקשר עם האויב שלנו, אבל במשך הזמן גיליתי שהאנשים בקבוצה מאוד נחמדים. אתם, היהודים העיראקים, בעצם כמו האחים שלנו משום שאתם חלק מההיסטוריה של הארץ שלי, וגם כמוני אוהבים את המולדת של פעם. אני אוהבת ומעריצה את משה הנביא", היא כותבת פתאום ומדגישה שוב שרוב העם העיראקי היה רוצה לעזוב את המדינה מזמן, אבל בגלל סדאם חוסיין אי-אפשר היה לעזוב. "יש עיראקים שמרגישים שהמצב היום טוב יותר מאשר היה בתקופה ההיא".

 

למרות האיומים של דאעש?

"דאעש נמצאים רק בכמה ערים. שאר עיראק בטוחה מפניהם".

 

אם תשאלו את ד' הצעיר, לבת עמו אין סיבות מספיק טובות להיות רגועה. הוא דווקא מודאג מאוד. מהפיגועים בבגדד הבירה ובעיקר מהשתלטות דאעש. "אנשים כאן פוחדים!" הוא מקפיד על סימן קריאה. "אני מצטער להגיד את זה, אבל אני לא יכול להבטיח שעיראק תהיה טובה אליכם. שני הצדדים רעים עבורכם, גם דאעש וגם השיעים".

 

העיראקים שעימם מתכתבת פתאל-קופרווסר חוזרים וכותבים לה בערבית שעל המדינה העיראקית להשיב ליהודים שנמלטו את הרכוש שנגזל מהם. "אלה יהודים צאצאי הגלות העתיקה ביותר שחיו בעיראק כבר לפני אלפי שנים, ויש להם זכויות", כותב לה אחד. חבר נוסף מפרט: "אני מאמין שיהודי עיראק מתגעגעים לריח ולטעם של מולדתם. אני אומר שהגיע הזמן שנחזיק את כספם ורכושם של אותם אנשים שהם עיראקים ושזכויותיהם נשללו מהם. האם הצדק החברתי לא מצריך שניתן לכולם את זכויותיהם? נכון שהיום חוסר היציבות המדיני לא עוזר לשיבה, אבל חובה על הממשלה לחוקק חוק שיחזיר את הזכויות לבעליו. האם עיראק לא הייתה מולדתו של אברהם?"

_______________________________________________

 

עוד באנשים:

  • מדוע המשוררת הכי גדולה של ארצות הברית הסתגרה בבית כ-30 שנה?