שלושה פרפרים מקועקעים על ידה של רויטל בוקובזה (37) מאשקלון, שניים גדולים ואחד קטן. מי שרואה אותם לא יוכל לנחש איזה אסון הם מנציחים.

 

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

 

ב־8 באוקטובר 2009, חול המועד סוכות, לקראת שמונה בערב, עצרה אחותה הקטנה של רויטל, אלינור טויטו (28), את רכבה ברמזור בצומת הרחובות יצחק רבין ואלי כהן באשקלון. היא הייתה בחודש הרביעי להריונה. אמה, ורדה (52), ישבה לידה, ודודתה, לאה (58), ישבה מאחור. הרמזור שמאלה התחלף, הנהגת שלפניהן טעתה וחשבה שמדובר ברמזור המיועד לנוסעים ישר והחלה בנסיעה.

 

אלינור היססה לשנייה, אבל צפירות מאחור דחקו בה להמשיך בעקבות הנהגת שהתבלבלה. במקביל הגיח מצפון לדרום רכב הסעות שחצה את הצומת במהירות גבוהה. הוא פגע ישירות ברכב הקטן. אלינור, ורדה ולאה נהרגו במקום. חמש שנים וחצי עברו מאז, אבל בני המשפחה של ההרוגות אינם מוצאים נחמה.

 

מוקדם יותר באותו יום נפגשו כולן לארוחת צהריים משפחתית גדולה ושמחה בביתה של ורדה באשקלון. לאה, ורדה ואלינור היו צמודות זו לזו במטבח משעות הבוקר המוקדמות - שרות, צוחקות ורוקדות. "הצחוק חיבר אותן", אומרת הילה חלויה (39), בתה של לאה, אם לשלושה מאשקלון. "כשהיו נפגשות, תמיד היו משתטות. פעם, למשל, שלושתן נסעו לדיזנגוף סנטר בתל אביב, טיול חגיגי בעיר הגדולה, ולאה נדלקה על דלי ספונג'ה והתעקשה לקנות אותו דווקא שם. אלינור אמרה לה: 'מה נסגר איתך, באנו עד לכאן בשביל ספונג'ה?' בכל פעם שהן נזכרו בסיפור הזה, הן היו מתפוצצות מצחוק מחדש".

 

רויטל: "הקשר בין האמהות שלנו ואחותי היה חזק מאוד. הן אהבו זו את זו אהבת נפש, דיברו הרבה בטלפון ונפגשו פעם־פעמיים בשבוע. זה בלתי נתפס שהן מתו יחד".

 

יום התאונה אלינור הייתה במצב רוח מרומם. היא ובעלה, יובל, עמדו לעבור לבית חדש. "אלינור התקרבה לדת אחרי החתונה", נזכרת רויטל. "לפני זה היא הייתה חיית במה, רקדנית בטן מדהימה שהופיעה באירועים משפחתיים. כולם התעלפו ממנה. לפעמים הייתה נסגרת בחדר לשעות, שומעת מוזיקה בקולי קולות ורוקדת".

 

באותו יום אלינור חששה במקצת לרקוד, בגלל ההיריון, אבל לא הצליחה להתאפק. "היא שמה דיסק ובתוך שנייה רקדה עם אמא שלי ולאה בסלון, עם דרבוקות", נזכרת רויטל. "מי שעבר בחוץ חשב שיש חינה. כזו הייתה אלינור, היא סחפה אותן ואת כל מי שהיה בסביבתה".

 

לאה קטני, אמה של הילה, נולדה בעיראק ב־1950, בת שלישית מבין שישה אחים. כשהייתה בת שנה עלתה לארץ עם משפחתה. בגיל צעיר מאוד יצאה לעבוד, כדי לעזור להוריה לפרנס את המשפחה. בת 21 התחתנה וילדה ארבעה ילדים: עוזי, הילה, כרמית ואורטל. בני משפחתה מתארים אותה כאישה צנועה ואצילית, עמוד התווך של המשפחה.

 

"אמא הייתה המבשלת הקבועה בגן שהיה לי אז", מספרת הילה, גננת במקצועה שעובדת כיום במחלקת הכספים בסופר־פארם. "הילדים בגן קראו לה 'סבתא לאה'. כל צהריים אבא היה מקפיץ לי את הסירים שלה. הם כל כך אהבו את האוכל שבישלה. ביום שנהרגה היא באה לגן עם אבי להביא לנו סירים מלאים ושאלה אם אסתדר, כי בשבת היא נוסעת עם אבא לים המלח".

 

אחותה של לאה, ורדה בוקובזה, עבדה כמזכירה. היא נולדה ב־1957 באשקלון, בת זקונים. במשך שירותה הצבאי הכירה את בעלה והם התחתנו ב־1977 והביאו שלושה ילדים: רויטל, אלינור ודודי. בשנתיים האחרונות לחייה הייתה גרושה.

 

"הן היו קשורות מאוד", נזכרת רויטל, עובדת סוציאלית, קצינת נפגעי תאונות דרכים. "לפחות פעמיים בשבוע נפגשו אחרי העבודה של אמא ובילו שעות ארוכות יחד. הן קיבלו אחריות על כל דבר והיו המייצבות של המשפחה. כולם התרכזו סביבן. הן היו בשלניות אדירות שאהבו לארח בכל הזדמנות".

 

הסעודה המשותפת האחרונה הייתה טעימה ושוקקת חיים, כמו תמיד. אחרי שהסתיימה ביקשה אלינור מהשתיים להתלוות אליה לחנות רהיטים במושב ניר ישראל הסמוך, ובדרך חזרה משם התרחשה התאונה. לפני שיצאה הספיקה ורדה לענוד צמיד אדום על ידה של רויטל. "מעולם לא עשתה דבר כזה", אומרת רויטל. "חצי שנה לפני כן עברתי ניתוח שאחריו הודיעו לי הרופאים כי לא אוכל להרות. אמא לקחה את זה קשה. היא כל כך רצתה להיות סבתא. זה הזיכרון האחרון שלי ממנה".

 

השלוש נסעו ורויטל נשארה בבית, לחכות לבחור שהכירה זמן קצר לפני כן. "היינו ממש בתחילת הקשר ורצינו להעביר ערב שקט בבית", היא נזכרת. הטלוויזיה דלקה והחדשות התחילו. "בזווית העין ראיתי את יונית לוי מדווחת על תאונה קטלנית עם שלוש הרוגות בנות משפחה אחת, אבל לא חשבתי שזו המשפחה שלי", היא אומרת. "בשבילי תאונות דרכים היו עבודה, לא יותר. שיערתי שאוקפץ בקרוב לעבודה".

 

החבר הגיע ורויטל הלכה להתקלח. "פתאום התקשר חבר של אחי הקטן, שמעולם לא דיברתי איתו", היא משחזרת. "הייתי בטוחה שקרה משהו לאחי, אבל הוא אמר שהייתה תאונה לאחותי ולאמא שלי. התחלתי לבכות. הרגשתי שהאדמה נשמטת תחתיי ומיהרתי לחדר המיון.

 

"בחדר המיון ראיתי מחזה הזוי. אלפי אנשים היו שם: מהעבודה של אמא שלי, מהעבודה של אלינור, חברים. ככל שהתקדמתי, הבנתי שמשהו איום קרה. ראיתי את אבא של הילה יושב עם הידיים על הראש, ראיתי את דוד שלי מקיא, ראיתי אנשים בהלם, אנשים בוכים. ראיתי את אחי זורק את עצמו על הרצפה, תופס את הלב, נקרע מבכי וצועק: 'היא הלכה, היא הלכה'. חברות של אלינור באו לחבק אותי. לא הבנתי מה הן רוצות מהחיים שלי. ניסיתי לאסוף את עצמי רגע בתוך ההמולה ולברר מה קרה. תפסתי אחות במיון ושאלתי אותה מה המצב והיא אמרה: 'למה אתם במתח? הם בחדר ניתוח'. בדיעבד התברר לי שהיא דיברה על הנהג הפוגע ובני משפחתו".

 

רק כאשר התקרב אליה צוות הנפגעים, חבריה לעבודה, נחתה עליה הבשורה המרה. "אני עובדת בחוליה הפסיכולוגית של קצין העיר ומודיעה למשפחות ההרוגים, הם לא היו צריכים להגיד כלום", היא אומרת.

במקביל, הגיע האמבולנס עם הגופות. "ראיתי שמביאים אותן מכוסות בשקית לבנה", היא נזכרת. "בכל פעם שהורידו גופה לאלונקה מישהו אמר 'זו ורדה', 'זו אלינור', 'זו לאה'". רויטל סירבה לראות את הגופות. "רציתי לזכור אותן רוקדות וצוחקות כמו שהיו בצהריים", היא מסבירה. קרובי המשפחה יצאו מבית החולים בזעקות שבר. "חיבקתי את הילה ובכיתי", נזכרת רויטל. "אני זוכרת שאמרתי לה: 'מה נשאר לנו, רק אני ואחי'".

 

מתברר שהילה חלפה במקום התאונה דקות לאחר שאירעה, אבל לא העלתה על דעתה מיהן קורבנותיה. "נסעתי עם חברה לאירוע וראיתי טרנזיט הפוך ורכב פרטי מעוך לגמרי, אבל לא זיהיתי אותו", היא משחזרת. "התקשרתי לבעלי ואמרתי: 'אתה לא מאמין איזו תאונה מחרידה ראיתי עכשיו, לא נראה לי שמישהו יצא משם חי'".

 

איך נודע לך שמדובר באמא?

"ברגע שהגענו לאירוע, אחותי התקשרה ואמרה לי לרוץ לבית החולים כי אמא, ורדה ואלינור עברו תאונה. תוך כדי נהיגה, אבא שלי התקשר וצעק: 'אין לך אמא, אין לך אמא. תגיעי לפה. אמא נהרגה. אמא, ורדה ואלינור כבר לא בחיים'. התחלתי לצרוח ולבכות באוטו. אני לא יודעת איך לא עשיתי בעצמי תאונה בדרך".

 

ביתה של ורדה עדיין עמד ריח הלחם שאפתה בצהריים. הבגדים שאלינור והיא מדדו היו זרוקים עדיין על המיטה, הכלים חיכו בכיור. "זה נראה כאילו הן יצאו לשנייה לגינה וכבר חוזרות", נזכרת רויטל. "אחי, שקיבל כדורי הרגעה, נרדם על המיטה של אמא, ואבא שלי הגיע להיות איתנו".

 

בשש בבוקר נשמעה נקישה בדלת. "לא הצלחתי להירדם כל הלילה ולא הייתי מסוגלת להיכנס הביתה. שכבתי על הדשא בחוץ", היא מוסיפה. בדלת עמדו שני בחורים. אחד מהם הציג את עצמו כנהג שעמד מאחורי הרכב של אלינור ברמזור. "הוא סיפר לי שכשהרמזור התחלף והאוטו לפניה התחיל לנסוע, הוא צפר כדי להזהיר אותה אבל רק אחר כך קלט שאולי בעצם האיץ בה ודחף אותה לאמצע הצומת. הבחור השני היה ממכבי האש שחילצו אותן. היה לו חשוב לומר לי שהן מתו במקום ואף אחת מהן לא סבלה".

 

הנהג שפגע בשלוש נפצע קשה, נותח וניצל. בנו וחברו של בנו, שהיו ברכב, נפצעו גם הם. חקירת המשטרה קבעה שלא יכול היה למנוע את ההתנגשות. בריאיון שהעניק לאחר האירוע למקומון "זמן הדרום" אמר: "המחשבות על התאונה ילוו אותי עד יום מותי".

 

השבעה והימים שאחריה היו סהרוריים. אלפי אנשים באו והלכו, סלים של אוכל הגיעו ובלילות בני המשפחה היו מתרסקים לשינה טרופה. "הייתי בטוחה שאחרי שתיגמר השבעה אמא, ורדה ואלינור ייכנסו הביתה", אומרת הילה. "הנוכחות שלהן הייתה כל כך חזקה. היו לילות שהייתי מתעוררת ורואה את אמא ישנה לצדי. הייתי נבהלת ועוצמת מהר את העיניים, אבל כשפתחתי אותן שוב ראיתי אותה. אמא שלי ודודה שלי היו מעורבות כל כך בחיים שלנו, עם הילדים שלנו, הריק היה בלתי נסבל".

 

רויטל: "האבל היה כל כך גדול, לא ידעתי על מי לבכות קודם. על אמא שלי? על אמא של הילה, שאהבתי כמו את אמא שלי? על אחותי אלינור? כמה זמן בוכים על כל אחת? איך מצליחים בכלל לבטא בכי כזה? הוא גדול ממני".

 

גם זיק, הכלב של ורדה ואלינור, לא הפסיק לבכות במשך כל השבעה. "זה היה כלב שתמיד ברח מהשער ואמא שלי דאגה לו כל הזמן", אומרת רויטל. "בשבעה הוא לא זז ממני וישן איתי כל לילה. רב אחד נכנס אלינו ואמר שלא טוב שהכלב בבית, אמרתי לו שאם לא נאה לו שייצא. זה בן משפחה וכואב לו כמו לכולנו. לפני שנה, שעה לפני האזכרה, הוא מת לי בידיים".

 

"ביום שהסתיימו השלושים, התעוררתי בבוקר מחלום", מתארת רויטל, "אמא באה אליי, נתנה לי שטר של כסף, שמה לי יד על הבטן ואמרה לי: 'עכשיו את צריכה לשמור על עצמך'. לא קיבלתי מחזור באותו חודש והייתי בטוחה שזה קרה בגלל המתח וההלם, אבל באמבטיה נשארה ערכה לבדיקת היריון של אחותי. ניסיתי. הבדיקה יצאה חיובית. לא יכולתי להאמין שזה קורה לי. הרופאים לא נתנו לי שום סיכוי".

 

רויטל לא הייתה בטוחה שהחבר החדש ישמח לשמוע על ההיריון הלא צפוי. היא הודיעה לו שאין לה דרישות כלפיו, אבל היא ממשיכה את ההיריון. הוא בחר להישאר לצדה, עד היום, לאורך כל הדרך. "לא ידעתי שיש לי תאומים. בשבוע השמיני נפלתי במדרגות ודיממתי. בבית החולים עשו לי אולטרסאונד והתברר שיש לי תאומים. זה היה הזוי, כזו בשורה גדולה ומדהימה, ואמא שלי לא כאן לשמוח איתי".

 

רויטל ובן זוגה עברו לגור בבית של ורדה, שם הם מגדלים את התאומים. לפני שנה וחצי נולד להם ילד נוסף. "אמא נמצאת איתי כל הזמן", היא אומרת. "אני מבשלת את האוכל שלה, וכשכולם באים לאכול אני מרגישה שזה מחבר אותנו אליה. לא פעם אני מרגישה שהיא מחזיקה לי את היד, עוזרת, מנחה, מחייכת.

 

"אמא חלמה להיות סבתא, אבל הילדים שלי לא מכירים אותה. היו נשמות טובות שאמרו: 'לא נורא, הנה יש לך תאומים', אבל ילדים זה לא במקום. השמחה לא משנה, להפך, היא רק מדגישה את החוסר.

 

"גם הזמן לא מפחית את הכאב. הדברים הקטנים כל כך כואבים. שקשוק הכלים במטבח ביום שישי בבוקר מזכיר לי את אמא. כשאני שומעת את המילים 'אמא' או 'אחות', לבי נחמץ. לעולם לא אהיה כבר בת לאמי או אחות לאלינור. החלק הזה בזהות שלי אבד".

 

בעיניים של ילד

 

במשך השנים עשו רויטל והילה רבות כדי להנציח את בנות משפחתן, ובין השאר הוציאו לזכרן ספר ילדים בנושא זהירות דרכים. הספר "משפחה בטוחה", שכתבו יחד בעזרתה של אורטל ארבלי (הוצאת EPUBLISH), יצא בסמוך ליום השנה למותן של השלוש.

 

"היה לנו חשוב לספר את המקרה מנקודת מבט של בנות משפחה רגילה ומאושרת, שיום בהיר אחד מאבדת כלב", מסבירה הילה. "הספר מבטא מה מרגיש ילד קטן בזמן שהוריו נוהגים. רצינו ללמד הורים לעשות את מרב המאמצים למנוע הרג בדרכים".

 

ההכנסות ממכירת הספר נתרמות למרכז העירוני לבטיחות בדרכים, והשתיים גם מתנדבות במסגרות חינוכיות, מקריאות את הספר לילדים ועורכות הפעלות לחיזוק המודעות לנהיגה נכונה.

 

 

_______________________________________________________________________

 

 

עוד באנשים: