תצוגת הדפסה של -- הדקורטור הגדול: אור יהודה כחצר הפרטית והמקושטת של דוד יוסף

רק רבע שעה נסיעה מתל אביב ודקות ספורות מנמל התעופה בן גוריון, ספק כמה ישראלים נכנסו אי-פעם לאור יהודה. לאחרונה היא צצה מול עיניהם בכותרות בולטות, שלא בטובתה, עם הגשתו של כתב אישום נגד ראש העירייה הקודם, דוד יוסף, בגין הטרדה מינית סדרתית של עובדות עירייה, גניבה וניצול כוחו לרעה. בין היתר, התברר שהוא קרא לאחד הרחובות (סמטה נידחת למדי) על שמה של "באלי", כינוי של אחת ממאהבותיו.

באור יהודה שוררת מדיניות לא עקבית במיוחד ביחס לקביעת שמות של רחובות, במה שמעורר תהיות ביחס לשלטון של גחמות פרטיות. חיים ומתים, חשובים ונידחים, מונצחים להם יחדיו: לצד כיכר ע"ש דינו רוקח (בעל מסעדה מקומית מנוח) ורחובות ע"ש משה חייק (רופא מקומי מנוח) ומשה אביב (קבלן מנוח), ניתן להיתקל בהנצחה לאריק איינשטיין (זמר מנוח), חיים גורי (משורר חי) וגבי אשכנזי (רמטכ"ל לשעבר חי). אפילו שר הפנים לשעבר, גדעון סער, זכה לרחוב משלו, שממשיך להתקיים גם כאשר סער הוציא עצמו מהחיים הפוליטיים.

הדקורטור הגדול

ההיסטוריה תזכור את דוד יוסף כדקורטור. מיד עם כניסתו לתפקיד ב-2009, הוא פתח במבצע דקורציה שאותותיו ניכרים גם אחרי לכתו. כמו עקרת בית משועממת שסובלת מחרדת הריק (Horror vacuum), דאג ראש העירייה לקשט את עירו - וכמה שיותר. כל העיר הייתה הסלון הפרטי שלו.

מוקדי הדקורציה הם מעגלי התנועה, המעוצבים כאיים של טבע מלאכותי וקפוא, הגולש ומתפשט לעבר הרחובות הסמוכים, לערוגות בצד הדרך ולקירות של גדרות הבניינים. הפסלים הנטועים במעגלי התנועה הם תמיד פיגורטיביים, האמנים אנונימיים, והתמות חוזרות על עצמן: להקות של עופות וציפורים, או עדר של כבשים/עזים/גמלים שפוסעים בבטחה אחרי רועה צאן.

הגינון המצועצע לא מתיישב עם בעיית המים בישראל. זו התוצאה (צילום: אלי סינגלובסקי)

הצמחייה ברחוב הראשי מטופלת באינטנסיביות ובקפידה: עץ הזית, שנחשב מאז ומעולם כסמל המקומיות והארץ ישראליות, לא נטוע באדמה אלא צומח בתוך מכלי בטון וגזום למשעי בסגנון בונסאי, גזעי העצים מסוידים כמו בבסיס צבאי, איי התנועה מצופים בדשא ירוק-עד מפלסטיק, וגם גושי האבנים התוחמים את הערוגות ומעגלי התנועה צבועים בגוון אחיד. רצועות ארוכות של גדרות, שניצבות על המדרכות ובאיי התנועה, באות להבטיח את זרימת התנועה לכיוונים הרצויים.

כתב האישום מתאר את יוסף כעריץ שניהל את העירייה ביד רמה, והטיל חתתו על עובדיה ועובדותיה בעוד מועצת העיר יראה אותו וחוששת לחלוק על שגיונותיו. נוף הרחוב הראשי מספר את הסיפור הזה בצורה מובהקת. אם בשיכונים המוזנחים גרים העניים, העדר, הם יכולים לזכור כי יש להם רועה צאן: הצמחים תמיד ירוקים וגזומים היטב, ופה ושם מפוזרים פסלי פטריות מבטון בצבע אדום עם נקודות לבנות, כאילו זה דיסנילנד. כי מוכרחים לשמוח.

מאיפה העיר באה ולאן היא הולכת

אור יהודה הוקמה אחרי מלחמת העצמאות כמעברה, שנבנתה על חורבותיהם של שני כפרים ערביים - סאקיה וכפר עאנה - שישבו על דרך עתיקה מיפו ללוד והתפרנסו בדוחק מחקלאות. במקום הערבים שוכנו בצריפונים עולים חדשים מלוב ועיראק. בשנות ה-70 הצטרפו אליהם עולים מרוסיה, מגרוזיה, מבוכרה ומאתיופיה, ובשנות ה-80, בניסיון לייצר מובלעת שתמשוך אוכלוסייה יותר מבוססת, נעקרו הפרדסים הנותרים והפכו למגדלי שכונת נווה סביון.

עם השנים התרחבה פעילותו של נתב"ג, וכיום כל אזור השיכונים שנמצאים מעבר לציר הקשת (הרחובות קזז-בן פורת-סעדון-עצמאות) נמצא בתוך רצועת הרעש של נחיתות המטוסים. תוכניות עתידיות מפנטזות על פינויו של האזור העני ומוכה הרעש, והעברת תושביו לעיר חדשה שתיבנה מצפון לכביש 461 במקום מחנה תל השומר של צה"ל.

מאחורי הדקורציה מסתתרת המציאות. בניינים ישנים באור יהודה (צילום: אלי סינגלובסקי)

עזיבתו של יוסף את תפקידו באה בתקופה שבה כל הארץ נתונה בקדחת בנייה. תנופת הבנייה לא תפסח על אור יהודה, שממוקמת בלב המדינה וסמוכה לצירי התנועה המרכזיים ולמוקדי תעסוקה גדולים. תוך כמה שנים תשתנה העיר ללא הכר, עם פינויו הצפוי של בסיס תל השומר והעברת מאות דונמים משטחו אליה. בימים אלה מקודמת תוכנית מתאר לעיר בתכנונו של האדריכל אלי פירשט, ובמקביל מתוכנן פיתוחו של פארק נחל איילון, משאב הטבע הקרוב לעיר, שיהווה המשך ישיר לפארק אריאל שרון (חירייה).

עדיין לא ברור מי יהיה ראש העירייה הבא של אור יהודה, אבל ההתרחבות העצומה שצפויה לה קוראת למנהיג עם חזון אמיתי - לא עוד שליט. גם העדר יצטרך להשתנות.