הדפסה
לכתבה באתר
מאת ענת ציגלמן
הסטודנט: שי שניידרמן (37)
מחלקה: עיצוב טקסטיל, שנקר
מנחים: קטיה אוייכרמן, רועי שכנאי, אורי צייג ומריה זברין
את העבודה של שי שניידרמן בתערוכת הבוגרים של המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר אי אפשר לפספס. במסדרון הרחב, בין החדרים שבהם נתלו בדים מתנפנפים, מרהיבים, עומד פרויקט הגמר שלו, סוג של מיצב שמזקק את סיפורו: הוא מתחיל בספר הילדים שהיה מבחן הכניסה שלו לשנקר, דרך פריטים שנעשו בקורסים השונים, ועד הטוסטוס שלו שהוטלא, נסרג ונשזר פנימה.
זו תצוגת תכלית של הטוטאליות שלו בחיים, כמו בתערוכה, והיא מלווה בפסקול קבוע של מוזיקה שנשמעת למרחוק. "טקסטיל זה מלה נרדפת למוזיקה", הוא אומר, "אלה דברים קשורים, עם מקצבים, עם דפוסים".
הוא בן 37, מה שאומר שהגיע ללימודים בגיל מאוחר יחסית. "הפסקתי ללמוד בכיתה ט'", הוא מספר על עצמו, "ילד בעייתי עם הפרעת קשב וריכוז בכל הכוח. היה לי קשה עם מסגרות. לפני הצבא טסתי לדרום אמריקה, אחרי הצבא השלמתי בגרויות ובגיל 22 שוב חזרתי לעשות כלום. הייתי ברמן, ובעיקר השתדלתי לבלות ולטייל. בגיל 30 התחלתי להתבשל עם עצמי, לשאול מה קורה".
מה שעזר לו להחליט היה מעבר לקיבוץ נען בעקבות האהבה, וריתוק של חצי שנה לבית בגלל רצועה קרועה בברך. "הכיוון היה עיצוב כי תמיד הייתי מאוד מוקפד, אפילו קצת פנאטי. לקחתי שיעורי רישום, הלכתי לחוג קדרות, לימדתי את עצמי לצייר כדי שאוכל להיכנס לשנקר, כל יום משש בבוקר ועד חצות. כתבתי ספר על בסיס כמה סצינות שראיתי מהדלת של הבית שלי בקיבוץ, וקראתי לו 'במקום שבו לרחובות אין שמות'. לקח לי שלוש שנים עד שהתקבלתי. בחרתי טקסטיל כי בדים מושכים אותי".
בשנות הלימודים שימשה בוטקה קטנה כבית המלאכה שלו. "אני מתפרנס מזה שבכל שישי-שבת אני שומר בחווה ליד הקיבוץ. לבוטקה אני סוחב אתי שני רמקולים, מגבר ומכונת סריגה".
איך נולד הרעיון לפרויקט הגמר?
"אני תמיד אוהב לספר סיפור. שם הפרויקט הוא 'כורח הוא אבי ההמצאה' וזו האמת – זה התחיל בזה שהמושב של הקטנוע נקרע ואני הטלאתי אותו, ואז התחלתי לשלב את העבודה בהכל. הנעליים התחילו בזוג אולסטאר ישנות שנפתחו בהן חורים. הרמקולים נולדו מקורס בשם פיתוח מבנים טקסטיליים, שבו כל אחד בחר חיה מהספארי כהשראה. שלי הייתה ציפור ענקית, שהמבנה של המקור שלה מאפשר לה לשלוח קולות למרחקים. המבנה של הרמקול מחקה את המקור שלה".
מבחינה טכנית הוא סורג משטח, ואז תופר אותו ישירות לחפץ. גם לקטנוע: "עם חוט ומחט. גוף הקטנוע מחורר. פעם אחת ניקבתי בטעות את מכל הדלק. בתערוכה היה אמור להיות רכב ולא קטנוע, אבל לא יכולתי לעמוד בזמנים. אני רוצה המון וכמה שיותר מגוון".
ולמה אתה מטליא ומשלב בעיקר בד דנים?
"מגיל 15, כשלראשונה זכיתי ללבוש ליווייס 501, אני אוהב את הבד הזה. גם כי אני לא יכול להרשות לעצמי משי, וגם כי הוא בד עמיד, להיפך – ככל שתתעלל בו הוא ישתבח".
כמה זמן עבדת על פרויקט הגמר?
"אני אף פעם לא מפסיק. זה מה שאני עושה, כל הזמן. כדי לבנות את הקומפוזיציה הנכונה לתערוכה גרתי כאן שבוע וחצי".
איך התגובות?
"מחזקות מאוד ומתגמלות מאוד. אנשים לא מגיבים למשהו ספציפי אלא לגיוון, לרוחב של העבודה. אני מרגיש כמו בסיפור סינדרלה, כי לפני הלימודים הביטחון שלי היה ברצפה. למדתי מכונאות, עבדתי בעבודות כפיים, לא היה לי אופק מיוחד. לא העזתי להגדיר את עצמי כאמן. הלימודים הם התקופה החשובה בחיי".
כבר בערב הפתיחה שניידרמן קיבל הצעות להמשך הדרך והוא לא פוסל עבודה כשכיר, אבל בסופו של דבר הוא חולם להיות עצמאי: "הקיר בתערוכה הוא מבחינתי הכותל המערבי שלי, הקיר הראשון של המקדש/חנות שלי. הכיוון הוא אופנה ואביזרים. מבגדים ועד רמקולים". די ברור ששיווק ומיתוג של עסק לא צריך ללמד אותו: יש לו כבר אתר ופיד אינטסגרם פעיל, והוא בהחלט הצליח לגנוב את ההצגה בתערוכת הבוגרים.
- תערוכת הבוגרים של שנקר פתוחה לקהל עד 31.7. עוד עבודות שתוכלו לראות בה:
