אם יש דבר שהדס סביון (21) מסרבת לעשות, זה לסכם את השנה שעברה עליה. "לסכם שנה זה לסכם את עומר, ואת עומר אני בחיים לא אסכם. הרי רק לפני שנייה דיברתי איתו והוא אמר שהוא אוהב אותי", היא אומרת.

 

>> בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק

 

סמ"ר עומר חי ז"ל (22), לוחם סיירת מגלן, החבר של הדס, נהרג ב"צוק איתן", והשנה שחלפה הייתה הקשה בחייה. "לאורך השנה מצאתי את עצמי כותבת לו", היא מספרת, "התגעגעתי, ועד לפני חודש עוד שלחתי לו הודעות בטלפון. כתבתי שאני רוצה שישוב, שאני אוהבת אותו, שהוא חסר לי, שיתפתי אותו במה שעובר עליי. זה היה קשר, אמנם חד צדדי, אבל היה לי חשוב להמשיך לשתף".

 

למה זה נפסק?

"אולי כי אני מתחילה להבין שאין ברירה, שעומר היה הכי רוצה שאתגבר ואמשיך הלאה. בחודשים הראשונים הייתי ממשיכה להתקשר אליו. הייתי נכנסת למיטה בוכה, מתקשרת, מסרבת להאמין שהוא לא עונה, אומרת: 'אין סיכוי שעכשיו יענה מענה קולי'".

 

חלם להיות רופא

 

הרעיון שעליה להמשיך הלאה קשה לה. צעירה יפהפייה עם עיניים כחולות גדולות, שואלות וכואבות, מסרבת להאמין שבעוד חודש תפשוט את המדים ותשתחרר מהצבא. "אני מפחדת מהיום שבו אשתחרר, כי אני יודעת שאני סוגרת פרק בחיים שעומר רצה לסגור בעצמו", היא אומרת. "יהיה לי קשה להיפרד מהמדים כשעומר נשאר לנצח בצבא. אבל אני מבינה שאין לי ברירה. החיים מאלצים אותי להמשיך הלאה, לחיות. אני חיה דרך עומר. אם זה סתם ללכת לים, כי עומר אהב, אם זה לעשות ספורט ולרוץ - דברים שלא עשיתי לפני כן. אם זה החייל הבודד ממגלן שהמשפחה שלי אימצה השנה. אני יודעת שעומר תמיד יהיה איתי, לא משנה מתי".

 

הדס גדלה בנופית, ליד טבעון, אחות לחן (26) סטודנט, וטל (20) חייל. היא התגייסה לצבא לפני שלוש שנים, יצאה לקורס קצינות ושובצה כמפקדת צוות בבסיס שלישות במרכז. את עומר, יליד סביון, בן בכור במשפחה בת ארבעה ילדים, הכירה לפני כשנתיים. "חברה ששירתה איתי הייתה הידידה הכי טובה שלו. הוא ראה תמונות שלי אצלה ושאל עליי. כשהיא סיפרה לי שהיא רוצה להכיר לי ידיד טוב שלה, נרתעתי".

 

למה?

"אני לא אוהבת פגישות ללא היכרות מוקדמת, אבל משהו בתמונה שלו שינה את דעתי, ראיתי אדם טוב ובסוף הסכמתי שהיא תיתן לו את מספר הטלפון שלי. כמה ימים אחרי זה קיבלתי ממנו הודעה: 'היי:–) זה עומר'. הסתמסנו, אחר כך עברנו לטלפון ודיברנו שיחה ארוכה, אחרי כמה ימים הוא הציע שנצא".

 

לפגישה הראשונה התכוננה בהתרגשות, "קבענו שהוא יאסוף אותי מהבית ולא ידעתי לאן אקח אותו, הוא לא תושב האזור. בסוף אמרתי: אזרום. ניסע לאן שהלב ייקח. ואז כשעליתי לרכב הבחנתי שהווייז פועל. מתברר שהוא עשה שיעורי בית ותכנן שניסע לבית קפה ברמת ישי. ישבנו יחד ארבע שעות וחצי, לא הפסקנו לדבר, כאילו שזה לא דייט ראשון".

 

מכאן הכל זרם. אהבה ממבט ראשון, זוגיות נעורים ראשונה לשניהם. "התקרבנו במהירות", היא אומרת. "כדי לשמור על הקשר, לא הוצאנו אותו לאוויר העולם. לקח כמעט חודשיים עד שהתחלנו לצאת גם עם חברים. אחרי חצי שנה עומר נהרג".

 

מתי הספקתם להיפגש? את קצינה בצבא, הוא לוחם במגלן.

"עומר היה יוצא לפעמים כל שבת או אחת לשבועיים. כשיצא ניצלנו כל דקה, היינו המון בים, טיילנו בקיסריה, אהבנו את העתיקות. בעיקר אהבנו לשבת, להסתכל אחד על השנייה ולדבר. השיחות בינינו היו עמוקות מאוד. הוא היה לי הרבה מעבר לבן זוג: חבר טוב, חברה הכי טובה, אח.

 

"בלוויה חברים שלו והמחנכת שלו ציטטו מתוך 'הנסיך הקטן'. אני יודעת שבהרבה מקרים מהללים אנשים שנהרגו, אבל עומר באמת היה נסיך".

 

"עומר תמיד שיבץ את עצמו לשמירות לילה קשות, ותמיד התנדב לנקות את השירותים. חברי הצוות אמרו לו שהוא חייב להפסיק להתנדב"

במה זה התבטא?

"הוא היה אחראי על סידור תורנויות השמירה בצוות שלו, ותמיד שיבץ את עצמו לשמירות לילה, השמירות הכי קשות. הוא תמיד התנדב לנקות את השירותים, יום אחד חברי הצוות אמרו לו שהוא חייב לקחת צעד אחורה, לאפשר לעוד אנשים לשאת בעול, להפסיק להתנדב. גם כשנכנסו לעזה, הוא התנדב לקחת את המאג. כזה הוא היה, תמיד שם את כולם לפניו. והוא גם היה צנוע. רק בשבעה גיליתי שקיבל תעודת מצטיין פלוגתי".

 

מה הוא תכנן לעשות בנובמבר, אחרי השחרור מהצבא?

"להיות רופא. אמא שלו, אורית, רופאת עיניים ואבא שלו, אילן, קרדיולוג. גם הסבא הנערץ שלו, פרופ' ברנרדו וידנה, רופא. תכננו לגור יחד בתל אביב, הוא מבחינתו סימן וי על הצבא, היה עם רגל בחוץ".

 

נסיך שלי, אהוב לבי

 

את פגישתם האחרונה לא תשכח הדס לעולם. כך גם את התמונה האחרונה שצולמה באותו יום, בטקס שבו קיבלה דרגת סגן. "זה היה ארבעה ימים לפני הכניסה הקרקעית לעזה", היא משחזרת, "ועומר הפך עולמות כדי להיות איתי שם ברגע הזה. עד הרגע האחרון לא ידעתי אם הוא יגיע או לא. עמדתי על הבמה, ההורים שלי מצד אחד, מפקד הבסיס מצד שני ועומר מולי. כשהניחו לי את דרגת הסגן על הכתף הוא שלח לי הודעה: 'אני אוהב אותך'. ראיתי אותה רק כשירדתי מהבמה". ביום חמישי, רגע לפני שנכנס לעזה, סימס לה שהסוללה שלו עומדת להיגמר. "בדיעבד אני יודעת שכתב את זה כי נכנס לעזה ולא רצה שאדאג".

 

דאגת?

"נורא, אבל לא הבנתי שזו ממש מלחמה ולא חשבתי שהוא ייכנס לעזה. כשהתחיל המבצע נרדמתי, התעוררתי בחמש בבוקר מכאבי בטן, ואז פתחתי את הטלפון וראיתי שעומר לא היה מחובר לווטסאפ משתיים בלילה. הייתה לי הודעה מאחותו, מאיה: 'אני לא מפסיקה לבכות'. פתחתי חדשות וראיתי שצה"ל נכנס לעזה. הבנתי שעומר בפנים והדמעות לא הפסיקו".

 

"שמעתי בקול שלו שקשה לו, שאלתי אותו כל הזמן מה הוא רואה ומה הוא עושה. הוא ענה 'מתוקה, אם אספר לך מה אני רואה - את לא תישני בלילות'"

מתי שמעת ממנו?

"הייתי בשיעור מד"ס עם החיילים, הנחתי את הטלפון על הרצפה ופתאום ראיתי שיחה נכנסת מ'נסיך שלי אהוב לבי' - ככה הוא כתב את השם שלו בנייד שלי. רעדתי כולי, עניתי ובכיתי מאושר. לעומר היה קטע שהוא היה שואל אותי 'מי זה' ואני הייתי עונה 'אהוב לבי'. הוא שאל ואני בכיתי. הוא אמר 'כל הדרך מעזה חשבתי מה המשפט הראשון שאגיד לך', הבנתי שהוא התקשר אליי ראשונה, אז ביקשתי שננתק את השיחה ושיתקשר להורים שלו.

 

"ב־48 השעות שבהן היה בשטחי הכינוס, לא הפסקנו לדבר. הוא שאל אם אני יודעת משהו על אחיו גיא, שגם הוא נלחם במבצע. הוא אמר 'כל פצוע שאני רואה, אני עובר ובודק אם זה לא אח שלי'. המשפט הזה שבר אותי. היה לי קשה לחשוב על הסיטואציה הזאת.

 

"שמעתי בקול שלו שקשה לו, שאלתי אותו כל הזמן מה הוא רואה ומה הוא עושה. הוא ענה 'מתוקה, אם אספר לך מה אני רואה - את לא תישני בלילות'. הוא לא רצה שאהיה מוטרדת ולכן נמנע מלספר".

 

בשיחת הטלפון האחרונה עומר שיתף את הדס בפחד שלו למות. "אמרתי לו שאני אוהבת אותו ושישמור על עצמו. הוא אמר שהוא חייב לנתק. אחרי כמה שניות הצטערתי שבכיתי בטלפון. התקשרתי שוב, אבל הטלפון כבר היה כבוי. נכנסתי חזרה למשרד ואמרתי לחברות שלי שיש לי תחושה שזו הייתה השיחה האחרונה עם עומר וחבל שלא הקלטתי אותה".

 

למחרת ביקשה לשלוח אליו מכתב, "שלחתי הודעה לחבר שהעביר אליהם את המכתבים, וסיכמנו שאעביר לו מייל. זה קרה בעשר וחצי בבוקר, בדיוק בדקות שעומר נפגע. ב־11 נקבע מותו. במקום לשלוח לו מכתב, הקראתי הספד בהלוויה", היא אומרת.

 

עומר נהרג ב־30 ביולי 2014, כשכוח של סיירת מגלן פעל לאיתור מנהרות בחאן יונס. מתחת למבנה הוטמנו חומרי נפץ שהופעלו מרחוק, המבנה קרס ועומר ושני חברי צוות נוספים, סמ"ר גיא אלגרנטי וסמ"ר מתן גוטליב, נהרגו. עומר פונה במסוק לבית החולים סורוקה, שם נקבע מותו.

 

מי סיפר לך?

"אחר הצהריים הייתי בשיעור עם הצוות שעליו פיקדתי. בסוף השיעור פתחתי את הטלפון כדי לעדכן אותם במה שקורה. מפקד הבסיס הנחה לעדכן אותם, כי הם לא הסתובבו עם טלפון נייד בקורס. פתחתי 'חדשות 2' ופרסמו שהיה פיצוץ של בניין ממולכד ויש נפגעים. חניכה אמרה לי 'המפק"צית, כשאומרים נפגעים מתכוונים להרוגים'. הנהנתי ואמרתי 'נכון, זה בטוח הרוגים'. בדיעבד אני יודעת שסיפרתי להם על המוות של עומר, עוד לפני שנודע לי שהוא נהרג. בסוף השיעור הלכתי לשק"ם כדי להתעדכן בטלוויזיה. פרסמו שיש שלושה הרוגים ולא אמרו מאיזו יחידה. היה לי ברור שעומר הוא אחד מהם".

 

את הימים הארוכים שבאו אחר כך היא מתקשה לזכור. "שתי תמונות חקוקות לי בראש", היא אומרת. "באחת אני נכנסת לבית של עומר ואמא שלו מחבקת אותי ואומרת לי 'תודה שעשית את הבן שלי מאושר בתקופה האחרונה בחיים שלו'. ובשנייה אחיו חוזר הביתה מעזה מלא אבק ורואים על העיניים שלו שעבר מלחמה".

 

הרגשת שהמעמד של חברה שכולה שונה ממעמד של אלמנה?

"קיים קושי. קיבלתי הודעה מסודרת כי ההורים של עומר ביקשו שיודיעו לי, אבל יש חברות שקיבלו הודעה דרך התקשורת, דרך ווטסאפ, שהורידו להם ימי חופש בשבעה ושלא נתנו להן לצאת מוקדם לאירועי יום הזיכרון. נחשפתי לסיפורים כואבים בעמותה לתמיכה נפשית בחברות של חללי צה"ל. אבל המשפחה של עומר עוטפת אותי, נותנת לי לישון בחדר שלו. זה לא מובן מאליו. שמעתי סיפורים על משפחות שסגרו את החדר של הבן, לא נתנו לחברה להתקרב ולא משתפים אותה. לצד זה שמעתי משפטים מעליבים: 'הוא כולה היה חבר שלה, זה יחלוף, היא לא אמא שלו'".

 

אמא ישנה איתי במיטה

 

הדס שואבת כוחות מהוריה חנה ואריק, "שלא עוזבים אותי לרגע", כדבריה. "אמא ישנה איתי במיטה בחודשים הראשונים, עד שהחליטה שאני צריכה להתמודד ולהצליח לישון לבד. בזכות אמא והמשפחה אני נמצאת איפה שאני היום", היא אומרת.

 

חודשיים אחרי שעומר נהרג, החליטה משפחתה לאמץ את נתן (20), חייל בודד שעלה מקולומביה. "היה ערב זיכרון במגלן, ושם סיפרתי למפקד היחידה על הרעיון", מספרת הדס. "אמרתי שאנחנו רוצים רק חייל ממגלן, כי עומר אהב את היחידה. בהתחלה היה לי קשה לראות את סמל היחידה, את הכומתה האדומה, אבל גם הרגשתי סיפוק. לפני שנתן הגיע אלינו הרבה פעמים שקעתי בדיכאון. הוא מכניס שמחה הביתה".

 

בעמותה היא נפגשת מדי שבוע עם חברות אבלות, והוריה נפגשים עם הורים של חברות אבלות ומקבלים כלים להתמודד עם האובדן. "זה מקל מאוד", אומרת חנה, אמה של הדס. "מסבירים לנו מה עובר עליה, איך לדבר איתה, איך להתנהג".

 

הדס: "בהתחלה לא ידעתי אם אני רוצה להיות חלק מעמותה כזאת, אם יש לי יכולת להכיל עוד כאב. היה לי קשה לשמוע בנות אחרות בוכות. עם הזמן החלטתי לא לוותר, הבנתי שרק שם הבנות מבינות אותי. כשאני משתפת אני לא נראית מוזרה בעיניהן. את הקבוצה מנחה נירה הירש, פסיכולוגית מדהימה שעוזרת לי לעמוד על הרגליים".

 

במארס נסעה הדס עם משלחת של צה"ל לפריז. מול קהל של מאות חברי הקהילה היהודית בעיר, סיפרה על עומר שלה. "השתדלתי לא לרעוד", היא נזכרת. "היה לי חשוב שישמעו וידעו מי היה עומר. אם הוא היה שומע אותי, היה נבוך, אבל אני רוצה להאמין שגם גאה". מפריז שלחה לעומר הודעה בטלפון: "חיים שלי, בא לי לבכות. אתה כל כך חסר לי... אני כאן בפריז, מרגישה רחוקה ממך וזה כואב לי..."

 

בהודעה האחרונה, שנשלחה ב־24/5/15, כתבה: "אני מתגעגעת אליך בטירוף, אהוב שלי!" מאז היא מנסה להפסיק לכתוב. "עומר יישאר איתי לנצח", היא אומרת. "יש שני מקומות שבהם אני מרגישה את עומר ומאמינה שהוא רואה אותי. כשאני נוהגת לבד, פתאום אני רואה אותו במראה מאחור ומאבדת לרגע ריכוז. זה קורה גם בבית הקברות. בהתחלה הייתי הולכת עם אמא, כי היא לא הסכימה שאלך לבד. היום אני הולכת לבד, מדברת אליו, מבקשת שישמור עליי ועל המשפחה שלו מלמעלה, בדיוק כמו שעשה כשהיה איתנו כאן".

 

__________________________________________________________

 

עוד אנשים: