מוטי שמש מצייר על כל מה שאמא ביקשה מכם לא לקשקש עליו כשהייתם קטנים: על קירות, על עוגות, על הגוף. שמש (35), תושב פתח תקווה, בוגר המחלקה למדיה אינטראקטיבית ותקשורת חזותית בשנקר, הוא אמן רב תחומי, המתמחה בציור באיירבראש. מה זה איירבראש? טוב ששאלתם.

 

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

 

"אני אענה על השאלה דרך הסיפור האישי שלי", הוא אומר. "כבר בגיל 11 אני זוכר שהייתי לוחץ על כפתור הפאוז בווידאו ומצייר פריימים שלמים מסרטים של דיסני. נולדה לי אז אחיינית ראשונה, ואחותי ביקשה שאצייר לה בחדר ציור קיר של דמויות מסרט. לקחתי את זה כאתגר, ובטקסיות רבה ציירתי את ציור הקיר הראשון שלי. אחר כך חברה שלה, גננת, הזמינה אותי לצייר בגן שלה. ההורים ראו את הציורים, ולאט-לאט הסתובבתי ביניהם ועשיתי ציורי קירות לפי הזמנה. הייתי אז בן 11 וחצי. בתיכון המשכתי עם זה, ומאז ועד היום אני מתפרנס מהאמנות שלי".

 

בתיכון, לדבריו, חווה משבר יצירתי. "הייתי עושה המון ציורי קיר לבתים ולעסקים, והיו כאלה שלקחו חמישה ימי עבודה ויותר. התייעצתי עם המורה לאמנות שלי בתיכון קריית שרת בחולון, משה הדרי, ושאלתי אם יש טכניקה שיכולה לעזור לי לקצר את התהליך. הוא אמר לי שיש, נתן לי במתנה מכשיר שמרסס צבע בלחץ אוויר, וסיפר שקוראים לזה איירבראש. עשיתי סדנה אצל שלומי ארז, שלימד אותי את בסיס העבודה, וזה היה עבורי כמו משאלה שהתגשמה. פתאום ציורים שלקחו שישה ימים עשיתי בתוך יום אחד, והיה בהם אפקט חדש של וואו. מאז, האיירבראש הפך להיות חלק ממני והרגשתי שמצאתי סוג של ייעוד".

 

בצבא איירת על מגדלי שמירה?

"אתה תצחק, אבל הייתה תקופה ששירתתי בקריה וסגרתי שם חג. שיעמם לי, אז ציירתי את רובוקופ שובר את הקיר ויוצא מתוכו. הרס"ר התחיל לצעוק: 'מי עשה את זה?' למזלי, בדיוק עבר שם מפקד הבסיס, התלהב, ואיפשר לי לקשט את הבסיס בעוד שלושה ציורים. הם היו שם כמעט שנתיים, אבל הכול נמחק כשהשתחררתי".

 

אני מניח שמעולם לא קיבלת תגובה שזכורה לך יותר מזו.

"לא בציורי קירות, אבל כשאני מצייר פורטרטים, התגובה הרגשית של אדם הרואה את הבבואה של עצמו היא עצומה. יש גם המון תגובות כשאני מצייר גוף של אישה. נשים הן אחת ההשראות הגדולות בחיי. הכול מתחיל מאמא, שדווקא אותה עוד לא ציירתי. אמא שלי היא סוג של מודל שגרם לי להבין איך הייתי רוצה שנשים יהיו נוכחות בחיים שלי ואיך הייתי רוצה להתנהג לנשים. בכל ציור גוף של אישה יש שני סוגים של תגובות: הודעות נאצה על ביזוי המין הנשי והודעות קורעות לב מנשים שחושבות שזו העצמת נשים. אגב, יש לי אחות דתייה שמתגאה באלבום ציורי הגוף שלי ורואה את היופי במה שאני עושה.

 

"התחלתי לצייר נשים בעירום בתור נער, וישר מיתגו את זה כביטוי של חרמנות ובהקשר מיני, למרות שאני רציתי להציג את העירום כסוג של סמל. יש משהו מזוקק וטהור בלהוריד את תוספות התרבות שהבגד מביא עימו, בין אם זה בגד של נזירה או בגד של פרוצה. אני רואה באישה לא מכוסה משהו עוצמתי: היא פשוט היא עצמה. תמיד הפריע לי שמתייחסים לאנשים כאל משהו טמא ואסור שצריך להיות מוסתר".

 

הצצה לסטודיו של מוטי שמש

 

18 מטרים של ציור

 

התלמיד שקיבל את מכשיר האיירבראש הראשון מהמורה שלו בתיכון, הפך בעצמו למורה והקים את "המרכז הישראלי לאיירבראש", בו הוא מעביר לתלמידים סדנאות לציורים בטכניקה זו. השבוע הוא חוגג ציון דרך משמעותי בקריירה שלו: תערוכה בשם "טריק ארט", שתוצג בביתן 2 בגני התערוכה בתל אביב, ושמוגדרת כ"תערוכת תעתועי ראייה": המבקרים בה גם משתתפים בה. האורחים, למעשה, הם גיבורי התערוכה, שכן הם יכולים להיכנס לציורים ובאמצעותם לעוף בשמיים, להילחם במפלצות, לטפס על בניין בן שלוש קומות, לנחות בלב ג'ונגל או לצלול עם לווייתנים. כל הציורים הם עבודות של שמש ושל תלמידיו. "יהיה מתחם קסום של אגדות, מתחם של ג'ונגל, מתחם חלל ומתחם אקשן", הוא מספר. "לצד ציורי הקיר יהיו גם מתחם מראות ומתחם שיוקדש לתעתועי פרספקטיבת גובה. מתחם הג'ונגל חביב עליי במיוחד, כי יש בו הומור לצד דינוזאורים ותנינים, והוא כולל ציור באורך 18 מטרים. מתחם החלל עורר לא מעט דיונים בין הציירים. דיברנו על חורים שחורים וגילינו שכל הציירים הם חננות".

 

"אם תשאל בני נוער למה הם לא באים למוזיאונים, יגידו לך: 'כי זה משעמם'. אם היום אני יכול לראות כל משיכת מכחול על מסך ענק ברזולוציה מדהימה מתי שאני רוצה וכמה שאני רוצה, למה ללכת למוזיאון?"

אולי אתה חננה, אבל אתה מוכיח שאפשר להתפרנס מאמנות.

"מוכרחים להשתחרר מהקלישאה הזו שאי אפשר להתפרנס מאמנות. כמעט כל האמנים שבאים ללמוד אצלי מדוכאים, כי אמרו להם שאמנות היא לא מקצוע ושאמנים מתים רעבים. גורמים להם להרגיש נחותים. אני מכיר אמנים שמתפרנסים יפה מאוד ועדיין חושבים ככה. אפשר לחלק את עולם האמנות לשניים: יש אמנות שהיא עבודה לצורך מכירה, אמנות להמונים, ושם אתה מוצא ציורים על קירות, מכוניות, עוגות, חולצות ואיפור. לא מעט אמנים יכולים למצוא בזה כסף: צריך לדעת למכור ולעשות שיווק נכון; העולם השני הוא של אמנות גבוהה. זו האמנות של הגלריות והמוזיאונים, וקיים סביבו שיח. היצירות האלה נמכרות במכירות פומביות ובגלריות לאנשים שמוכנים להשקיע סכומים בהתאם להערכה שלהם לעולם הזה".

 

והנה אחרית הימים: הגבוה והנמוך חיים זה לצד זה, ואמנות הרחוב החתרנית של הגרפיטי מקבלת תערוכה.

"אני מאוד אוהב גרפיטי, אבל זה לא הסגנון שלי. אני תמיד ציירתי בהזמנה ולא ברחתי משוטרים. יש נדידה של אמנים מאמנות שההמונים צורכים לכיוון אמנות גבוהה. לדעתי, אם ההמונים צורכים משהו, זה מלכתחילה אומר שהוא מעניין. אני חושב שאם לאמן יש רעיונות טובים, הוא יכול לבצע את המעבר הזה בקלות".

 

להיות מישהו אחר

 

התערוכה החדשה עלולה להיות משהו שהמבקרים יסתייגו ממנו. יהיו בוודאי שיגידו שאם דור הסלפי מואיל בטובו ללכת לתערוכה, זה רק על מנת להצטלם בה. שמש לא מתרגש. "מי שיגיד דבר כזה, יצדק", הוא אומר. "אני לא הייתי אומר את זה בגנאי. דור הסלפי רוצה להיות העיקר: הוא רוצה לעבור חוויה ולשתף אותה מיד. הפיכת הצופים לחלק מהיצירה היא מהלך שעוזר לתערוכה, וזה מאוד שינה את החשיבה שלי".

 

אולי לא רחוק היום מתערוכת "גרין סקרין", שבסופה יישלחו למשתתפים תמונות שלהם ברקעים מתחלפים?

"בקצב שבו הטכנולוגיה מתפתחת, הכול יכול להיות, אבל 'גרין סקרין' זה לא מעניין. מה שכן, השוק ההייטקי מוצף בטכנולוגיות של מציאות מדומה, ואני מאמין שלאט-לאט ייכנסו למוזיאונים חוויות תלת-ממדיות שמפעילות הרבה יותר חושים. אנחנו חיים את סרטי המדע הבדיוני שגדלנו עליהם".

 

אז כל העניין בתערוכה זה חוויית הצילום והבידור?

"אני בעד לשתף את הקהל כל עוד זה נעשה בצורה חיובית בלי לפגוע. ואם זה בידור, למה לא? למה שלא נהפוך להיות הגיבורים? ביום-יום שלך אתה לא מקפץ לחור שחור מעל לוויין. זו פשוט אבולוציה. יש מוסדות שצריכים להתקדם ולהשתנות, והמוזיאונים ביניהם. בהרבה מוזיאונים לא מבינים למה בני הנוער לא באים. אם תשאל בני נוער, יגידו לך: 'כי זה משעמם'. אם היום אני יכול לראות כל משיכת מכחול על מסך ענק ברזולוציה מדהימה מתי שאני רוצה וכמה שאני רוצה, למה ללכת למוזיאון? אז נכון שכאמן אני יודע שאין כמו לעמוד מול היצירה האמיתית, ושום צילום לא ייתן לי את העומק של היצירה עצמה, אבל היום גם המוזיאון צריך לתת לקהל חוויה. בתערוכה שלי תהיה רמה חווייתית: תוכל להיות מישהו אחר, וזה יהיה מעניין ומגניב. וכן, זה יהיה בידור. נשמח אם זה יצליח ושאנשים יראו שאפשר להתפרנס מאמנות".

 

___________________________________________

 

עוד באנשים:

  • עידית הרמן על יומו האחרון של בן זוגה, השחקן דימה טולפנוב