הדפסה
לכתבה באתר
מריאן פרדריקסון, סופרת ועיתונאית שוודית, נולדה ב-1927 ומתה ב-2007
נערה שוודית צעירה, מריאן פרדריקסון, שוכבת במיטתה. היא מושכת את השמיכה עד מעל לראש, מסתתרת מתחתיה כמו בתוך אוהל. הוריה וידידיהם בטוחים שהיא ישנה, אבל היא ערה, מתוחה, מאגרפת את ידיה בסתר. היא מקשיבה למבוגרים וסופגת את דאגתם ואת הכעס שהם מביעים. מלחמה איומה משתוללת בעולם המקיף אותם. לא הרחק ממיטתה צווח היטלר מתוך מכשיר רדיו המונח על שרפרף.
אף על פי שהיא חיה במדינה שממשיכה לשמור על נייטרליות, בכל בוקר, כשהיא מתעוררת, היא אסירת תודה על כך שארצה לא הותקפה; על כך שהקרבות ושפיכות הדמים מופיעים במציאות חייה רק במהדורות חדשות, כידיעות על מה שמתרחש בארצות אחרות. הזוועות המאיימות ממשיכות לפסוח עליה, אבל המבוגרים מלבים את חרדתה. כל ערב הם קוראים זה לזה קטעים מהעיתון ומשוחחים בדאגה על מצב החירום.
לימים, לאחר שתכתוב את הרומן "סימון והאלונים", תספר כי המלחמה ההיא עיצבה את השקפת עולמה. "למדתי שיש לקחת את החיים ברצינות ולהיות אנשים אחראיים", הסבירה, "כי הכול יכול לקרות, תמיד". הרומן עוסק בנער מאומץ שאינו יודע שהוא יהודי ושמתיידד עם ילד יהודי שחיילים נאצים פגעו בו כשהיה רך בשנים. שניהם כהים ושונים במראה שלהם משאר הילדים בכיתה, ושניהם נאלצים להתמודד עם אנטישמיות וגזענות.
לא רק המלחמה עיצבה את חייה של פרדריקסון. כל חייה זכרה את התמונה שליוותה את ילדותה והתקבעה בתודעתה: המראה של אמה העומדת במטבח ומחכה ביד פשוטה לקבל את הכסף שבעלה נתן לה - הקצבה החודשית שבאמצעותה הוטל עליה לכלכל את משק הבית.
"בגיל צעיר מאוד החלטתי שזאת לא תהיה לעולם מנת חלקי; שאני אתפרנס בכוחות עצמי", סיפרה כשניסתה להסביר מדוע, חרף הגינוי המר שספגה מאמה, סבתה ודודתה, התעקשה לדבוק בעבודתה - תחילה כמגיהה בעיתון ואחר כך ככתבת - גם לאחר שילדה את בתה הבכורה. "עבדתי כל יום משמונה עד אחת והתרוצצתי כמו חיה נרדפת כדי להגיע הביתה בזמן ולטפל בילדות. הן לא סלחו לי על כך, אבל לא הייתי יוצאת דופן. נשים שוודיות רבות ילידות שנות ה-30 וה-40 נהגו בדיוק כמוני. סירבנו להידמות לאמהות שלנו ולהיות תלויות בגבר".
במשך השנים שבהן עבדה כעיתונאית, שאפה לצייר תמונה אמיתית של המציאות. "מאז שהייתי ילדה רציתי לפענח את העולם", סיפרה. "אני כותבת בצורה כזו שגם אנשים רגילים יוכלו להבין אותי". פרדריקסון האמינה שניסיונה כעיתונאית העניק לה את הכלים לכתיבה ברורה, ושזה היה סוד הצלחתה הספרותית.
למה היא עשתה את זה?
בכתיבת פרוזה החלה בגיל מאוחר יחסית. הרומן הראשון שפירסמה ראה אור כשהייתה בת 53, ואחריו יצאו עוד 15 רומנים פרי עטה, שתורגמו ל-47 שפות ונמכרו במיליוני עותקים.
בזכות הצלחתה חיה פרדריקסון באחוזה נאה, מעוטרת בגינה פורחת ובמדשאה ששבילים מחוממים חצו אותה כדי שאפשר יהיה לפסוע עליהם בנוחות גם בימים קרים. בקצה המדשאה ניצבו שני בתים נמוכים: האחד שימש את הסופרת למגורים, והאחר לכתיבה. היא ניהלה סדר יום קבוע - בבקרים כתבה, ובצהריים שוטטה ביער הסמוך לביתה - אבל נראה כי החיים השלווים הסתירו סודות, שרמזים להם נחשפו רק לאחר מותה.
בצוואתה כתבה כי בנותיה כבר קיבלו ממנה די צורכן, והורישה את אחוזתה לסמואל רייס, מי ששימש במשך שנים כעוזרה האישי. שתי בנותיה ניסו לערער על הצוואה, אבל אחרי מאבק ממושך דחה בית המשפט את עתירתן.
ספרה הידוע ביותר של פרדריקסון, "אנה חנה ויוהנה", עוסק באישה שמנסה לפענח את הסודות האופפים את חייהן של אמה וסבתה. בהקדמה לרומן כללה אזכור מהתנ"ך בנושא עוונות של אבות הנפקדים על הבנים עד דור שלישי ורביעי, והוסיפה: "אין מילים תנ"כיות למעשי האמהות, למרות העובדה שהם חשובים, כנראה, הרבה יותר מאלה של האבות. דפוסים נושנים עוברים מאמהות לבנות, שיולדות בנות בתורן, וכן הלאה".
אי אפשר שלא לתהות מדוע היא עצמה בחרה לנשל את בנותיה מהרכוש החומרי שצברה בחייה, ואם החלטתה מעידה על איזשהו עוון נסתר.
כך נראו החיים בשוודיה בתקופת מלחמת העולם השנייה