איפה הן, הגיבורות ההן: ד"ר שרון גבע רוצה להחזיר לתודעה נשים שנשכחו

את השם חיה לזר לא רבים מכירים, וחבל שכך. לזר נולדה בווילנה ב-1924, וכשכבשו הגרמנים את העיר, במהלך מלחמת העולם השנייה, היא עברה עם משפחתה לגטו. בספטמבר 1943, כשהחלו הנאצים לפעול לחיסול הגטו ולהעברת היהודים למחנות ההשמדה, הצטרפה לפרטיזנים: יצאה ליערות, הוכשרה כלוחמת והצליחה לברוח לארץ ישראל. תוך זמן קצר נקלטה כעיתונאית בעיתון "מעריב" ואחר כך עברה ל"חירות". אחד הפרויקטים המרכזיים שלה היה הסיקור של משפט אייכמן בירושלים ב-1961, שהיה חלק ממפעל חייה: תיעוד זוועות השואה והנצחת הניצולים. היא עצמה, למרבה הצער, נשכחה. מי שרוצה לתקן את המעוות היא ד"ר שרון גבע, מרצה להיסטוריה בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטת תל אביב, שיזמה לאחרונה פרויקט שמבקש להחזיר לתודעה נשים חשובות ומעניינות שרוב הציבור אינו מכיר את פועלן ואף לא את שמן. חיה לזר היא אחת מהן.

"זה לא שהייתה לי התגלות והחלטתי שזה מה שאעשה", אומרת ד"ר גבע. "זה מסוג הדברים שקורים תוך כדי תנועה. הרעיון נולד לפני כמה שנים, כשלימדתי קורס שעסק בנשים בישראל בשנים הראשונות של המדינה. הסטודנטים קראו מחקרים על התקופה וחיפשו מידע עליה באינטרנט, והתברר שבכל פעם שהם חיפשו חומר על אחת הנשים והקישו את שמה בגוגל, הם לא מצאו כלום. הבנתי שיש בעיה, והחלטתי לתת לסטודנטים מטלה: להכניס לאינטרנט מידע על נשים שעשו דברים חשובים, ובכל זאת הן כמעט לא קיימות במרחב הווירטואלי.

"ניקח לדוגמה את רחל כהן-כגן, שהייתה חברה בכנסת הראשונה. היא וגולדה מאיר היו שתי הנשים היחידות שחתמו על מגילת העצמאות. היה לה ערך בוויקיפדיה, אבל לא היה בו כמעט מידע. החלטתי שבמקום שהסטודנטים יכתבו עבודה עליה, הם יכתבו ערך שיהיה נגיש וזמין לכולם. כך נולד הפרויקט 'מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה'. זה התחיל כמטלה בקורס והפך למפעל שכל הציבור יכול ליהנות ממנו".

אחת הנשים המרתקות שעליהן כתבו הסטודנטים היא שרה טהון, שהייתה דמות מפתח במאבק לשוויון האישה בארץ ישראל ונלחמה על עצמאותן הכלכלית של הנשים ועל זכותן לבחור ולהיבחר למוסדות היישוב היהודי. פעילותה של טהון מהווה אבן דרך משמעותית בהתפתחות הפמיניזם בישראל, ואם הסטודנטים לא היו מעלים ערך בוויקיפדיה שמוקדש לה, סביר להניח שרק מעטים היו נחשפים אליה. עכשיו המידע הוא נחלת הכלל.

"ויקיפדיה היא פלטפורמה מצוינת לדבר הזה, כי היא אנציקלופדיה חופשית, שכל אחד יכול לתרום לה, והיא גם תמיד עולה ראשונה בחיפוש בגוגל", אומרת ד"ר גבע. "היום העולם השתנה. כשמחפשים משהו, ישר מוצאים אותו בגוגל, וההיסטוריון צריך להתאים את עצמו. היסטוריונים אמורים לעשות עבודת שטח בארכיונים, אבל זה לא סביר שאנשים ילכו לחפש בארכיונים ויעבדו נורא קשה כדי למצוא כל פרט מידע הכי קטן. מאוד משמח שאפשר להנגיש מידע דרך הוויקיפדיה. זה כמובן לא תחליף לעבודת השטח, אבל זה בהחלט מבורך".

קישור אקטואלי בלתי נמנע

כשד"ר גבע (41) מדברת על עבודת שטח של היסטוריונים, היא יודעת על מה היא מדברת, שכן הנושא מוכר לה היטב: יש לה תואר ראשון בהיסטוריה כללית, תואר שני בהיסטוריה של ארצות הברית ודוקטורט בהיסטוריה, שבמסגרתו חקרה את יחס החברה הישראלית לשואה מנקודת מבט נשית. בין השאר, בדקה מיהן הנשים שנחשבות ל"גיבורות שואה", וכמובן ששמה של חיה לזר הוזכר בהקשר זה. במחקר גם יצאה גבע נגד התפיסה המקובלת, לפיה עד משפט אייכמן נמנעה החברה הישראלית מלדבר על השואה והייתה חומת שתיקה בנושא. לטענתה, הדבר פשוט לא נכון. הדוקטורט של גבע הבשיל לספר בשם "אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית" (הקיבוץ המאוחד) שמוכיח שלנשים יש מקום מרכזי לכל אורך ההיסטוריה. הבעיה היא שבמקרים רבים מנסים – ואף מצליחים – להעלים אותן.

"למה זה קורה? כי הנשים הן מיעוט", אומרת ד"ר גבע. "הנשים אמנם מהוות 51 אחוז מהאוכלוסייה, אבל אין להן כוח שמאפיין רוב. מכיוון שהן מיעוט מבחינת הכוח שלהן, הן מיעוט גם בספרי ההיסטוריה. הרי מי כותב את ההיסטוריה? מי שיודע לכתוב ולקרוא, ומי שיש לו פנאי וכסף לעשות את זה, ובדרך כלל מדובר בגברים. אותי זה מקומם, ואני רוצה לתקן את המצב ולהעלות את המודעות לתרומתן של הנשים. העיסוק בנשים היסטוריות מתכתב עם העיסוק בנשים בימינו, וזו דרך לחזק אותן. כשנשים לומדות על נשים מהעבר, זה גורם להן לחשוב על עצמן, על מה שהן עוברות ועל מה שקורה להן. יש לזה קישור אקטואלי בלתי נמנע".

כן, היא פמיניסטית, "ואני יודעת שיש בזה משהו מרתיע", היא אומרת. "משהו במילה 'פמיניסטית' מרתיע נשים, הדימוי של פמיניסטית נתפס כמשהו כוחני, שנשים פוחדות להיות חלק ממנו. הרבה נשים אומרות: 'אני מסכימה עם הרעיונות, אבל אני לא פמיניסטית'. חשוב לי שהן יבינו שזה לא רע להיות פמיניסטית".

על הספר "אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית"

קיפוח נשים בכיתה ב'

היא גרה ברעננה, בן זוגה עוסק בהייטק ויש להם שלושה ילדים. לדבריה, הפמיניזם נמצא אצלה בבית ומתבטא בכך שהיא ובן זוגה מקיימים "הורות שוויונית": לדוגמה, כשהבן האמצעי נולד, היה זה בן הזוג שיצא לחופשת לידה, והיא המשיכה לעבוד. "אני מאוד בעד הורות שוויונית", אומרת גבע. "אני אף פעם לא משתמשת במשפט שנשים רבות משתמשות בו: 'הוא מאוד עוזר לי'. בן זוגי ממש לא עוזר לי. זו שותפות, והיא שוויונית".

לדבריה, הניסיונות שלה להעלות את המודעות למעמד האישה לא נגמרים באקדמיה. "אני כל הזמן שמה לב לזה", היא אומרת. "למשל, אני קוראת סיפור לילד, ומיד שמה לב לחלוקת התפקידים: אני רואה מה עושה הנסיכה, לדוגמה, ואיזה דמויות אחרות יש בסיפור. כשאחד הילדים שלי היה בכיתה ב', הייתי באיזשהו אירוע בבית הספר שלו; הלכנו לכיתה שבה הוא למד, וראיתי שיש בה שלטים שכולם מנוסחים בלשון זכר: 'אתה צודק', 'אני מתנצל', 'הוא מבקש' וכו'. רק שלט אחד היה מנוסח בלשון נקבה: 'בבקשה הגבירי את קולך'. זה היה בוטה. הסבתי את תשומת ליבה של המורה, והיא אמרה לי שזה נועד להסביר לילדים תרבות דיבור בכיתה, והיא פשוט לא שמה לב לבעיה. וזה העניין: צריך פשוט לשים לב.

"חודש וחצי אחר כך הגיע חג פורים והכינו משלוח מנות, והבן שלי סיפר לי שהמורה אמרה להם לכתוב ברכה שמתאימה לשני המינים. הבנתי שהיא לקחה משהו מהשיחה שלנו, וזה מהות העניין".

כדי לעורר מודעות ציבורית לנושא, פתחה ד"ר גבע בלוג בשם "אל מדף ספרי ההיסטוריה: בלוג פמיניסטי". "הוא עלה לפני שלוש שנים", היא אומרת, "כשהמטרה המקורית הייתה שישמש בית לפרויקט 'מעלים ערך'. רציתי שכל החומר ירוכז בו. בנוסף, התחלתי לכתוב שם מאמרים פמיניסטיים. כל פעם שיש לי משהו להגיד, אני כותבת אותו שם. אנשים הזהירו אותי לא לעשות את זה, אמרו שזה יתריע נשים מלהיכנס לבלוג, אבל לשמחתי, יש כניסות, של נשים וגברים גם יחד".