תמר פרידמן

רוגע היא לא המילה הראשונה שעולה לראש בהקשר של אושרת קוטלר, אבל במציאות, ובניגוד לדימוי הציבורי שלה, זה בדיוק מה שהיא משדרת. סוג של נינוחות שקטה, של מי שמרגישה לגמרי בסדר בעור של עצמה. את השקט הפנימי הזה היא הרוויחה בדרך הארוכה והקשה. זה הבונוס שהחיים חילקו לה על כך שחוותה משבר גדול ויכלה לו. על כך שהייתה מוכנה לעבוד קשה כדי להשתנות. אם תשאלו את קוטלר, היא תגיד שלא ממש הייתה לה ברירה אלא לעצור הכל ולחשב מסלול מחדש.

"בשנת 2003 פשוט קרסתי", היא מספרת. "הייתי אז בשיא הדהירה המטורפת של החיים, ממש ריצת מרתון בספרינט. הייתה לי תוכנית אקטואליה יומית, 'שש עם אושרת', וסחבתי שלוש שנים של אינתיפאדה שנייה יום־יום בשידור ולפעמים שעות של שידורי פיגועים. הייתי מתעוררת בארבע לפנות בוקר, חושבת על היום שמחכה לי ומתחילה לבכות. כל הקולגות שלי, לפחות כפי שזה נראה לי אז, הצליחו להתמודד עם הזוועה ולשמור על ריחוק מקצועי מהסיקור החדשותי, ואילו אני רצתי במבוך שאין ממנו יציאה.

"בסוף, שלא במפתיע, פרצתי בבכי בשידור חי. היום אני יכולה להבין למה זה קרה, אבל אז מבחינתי היה מדובר בכישלון מקצועי קשה. הבכי הזה היה רק סימפטום לדיכאון, לחוסר האונים. לא יכולתי להתעלם יותר ממה שעובר עלי, מהכאב הפיזי שנבע מהעיסוק בשכול, מהמלכוד המדיני, מחוסר התכלית ומחוסר הכישרון של הנהגת המדינה, ובאיזשהו שלב פשוט החלטתי להתנתק, לעזוב הכל. חשבתי שהפתרון יהיה להפסיק לעבוד".

 

לפרק את האגו


מה שהתחיל כחופשה זמנית בת שלושה חודשים נמשך בסופו של דבר כמעט שנתיים. קוטלר לקחה פסק זמן מהתחרותיות, מהאמביציה ומהחריצות שמאפיינים אותה, וניסתה להבין איך להיפטר משאריות הבכי שעדיין ישבו אצלה עמוק בפנים. "במסגרת הניסיונות לעצור את המירוץ, ומכיוון שזה נורא מפחיד לצאת מהמשחק, החלטתי לעשות שלושה דברים: ראשית, התחלתי טיפול אצל פסיכואנליטיקאי שלוש פעמים בשבוע. הדבר השני שעשיתי היה ללכת ללמוד באוניברסיטה. לא למדתי לתואר אלא רק את מה שעניין אותי: זן בודהיזם, פילוסופיה הודית, קבלה, פילוסופיה יהודית והפילוסופיה של שפינוזה".

 

ומה הדבר השלישי שהחלטת לעשות?
"בשלב הזה, דרך לימודי הזן בודהיזם, הגיעה גם התובנה שאני צריכה להתחיל לעשות מדיטציה. משהו בפילוסופיה של המהאיאנה הבודהיסטית, שהזן הוא שלוחה שלה, הפעים אותי. זו פילוסופיה גאונית בפשטותה, וככל שזה כך, היא קשה ליישום. מה שמצא חן בעיניי במדיטציה מהסוג הזה הוא שזה לא מחייב אותך ללכת לאשראם או לגור במערה. כל הרעיון הוא לחיות בתוך ההמולה ולמצוא בה את השקט. זה מאוד קשה ליישום, בטח כיום, כשחזרתי בצורה מסוימת אל המבוך, אל הטלוויזיה. קשה לחיות את זה כשאת בתוך עולם שכולו מירוץ להישגים, תחרותיות ואגו. זה עולם שואב, ולא פשוט לאזן אותו עם פילוסופיה שבה מתייחסים לדברים בדיוק הפוך, שבה הרעיון הוא לפרק את האגו ולהפסיק להגדיר מטרות כל הזמן".

 

איך נושפים מחשבה?


קוטלר אומרת על המדיטציה שהיא "כמו לימון: אפשר לדבר שעות ולנסות להסביר את הטעם שלו, אבל עד שלא תטעם, לא תבין". את הפרקטיקה היא למדה לבד, בעזרת חצי עמוד של הוראות למדיטציה של מורה הזן היפני דוגן זן ג'י בתרגום מסנסקריט, שקיבלה מהמרצה שלה לזן בודהיזם. "בהתחלה זה היה נורא קשה, כל הזמן הייתי מסתכלת בשעון ותוהה מתי זה ייגמר כבר, חושבת על עוד 700 דברים שיכולתי לעשות בזמן הזה. אבל המשכתי. מאוד רציתי להגיע כבר לתוצאות, וכמובן שזה בדיוק מה שחיבל לי במדיטציה. זו הייתה התמודדות עם עצמי, אבל אני אוהבת אתגרים, ובמובן מסוים ניצחתי את עצמי, כי הצלחתי למשמע את חוסר השקט וליהנות. וכשהצלחתי, התברר לי שזה בעצם נורא פשוט.

 

"הפרקטיקה היא לשבת נוח, לא משנה איך. כואב הגב? שימי כרית נוחה. הדבר היחיד שצריך להקפיד עליו הוא לא להניח את הראש, כי אז אפשר להירדם. אחר כך אני פשוט מקשיבה החוצה. לציפורים, לרוח, לקולות ילדים בחוץ, לריתוך המעצבן של הפועל בבניין ליד, לכביש, לנשימות. באופן הזה נוצר השקט. זאת הטכניקה כדי לעקוף את האינסטינקט לחשוב על משהו מיד. וכשבאות מחשבות, אני נושפת בהן, אם אפשר לתאר את זה ככה".

נושפת במחשבות?
"כל דבר שאגיד על מדיטציה יישמע נורא מוזר, אבל 'לנשוף במחשבות' זה הדימוי הכי קרוב שאני יכולה לגייס כדי לגרום למישהו להבין את התהליך. כאילו לקחת מאוורר ענק ולהעיף בעזרתו את העננים. העננים הם המחשבות, וכשמצליחים להעיף אותם נשאר הכחול האינסופי. התהליך המדיטטיבי הוא מעגלי: מקשיבים, נמצאים במכונת הכביסה האינסופית של מחשבות לא רצוניות, נושפים אותן החוצה וחוזר חלילה. איך נושפים מחשבה? נזכרים שזו רק מחשבה ואין לה קשר למציאות, היא לא הדבר האמיתי אלא רק פרשנות שלנו למציאות. ככל שמתאמנים יותר, המעגל הופך להיות יותר איטי וגדול".

 

עם כל הכבוד לרוטינת המדיטציה של קוטלר, כדי להשתנות היא נאלצה להכיר בכך שעד המשבר היא תפקדה על תקן פליזרית סדרתית. "מילדות היה בי דחף לעשות כל הזמן את מה שנכון: להיות בת טובה, תלמידה טובה, קצינה טובה, אשת טלוויזיה טובה. הייתי חייבת להצטיין. תמיד עשיתי את מה שהיה מצופה ממני, ועוד קצת. בעקבות המשבר יכולתי לבעוט בזה. האנליזה והמדיטציה נתנו לי את הכלים לשאול את עצמי, בפעם הראשונה בחיים, מה אני באמת רוצה לעשות".

ומה ענית לעצמך?
"הבנתי שאני רוצה לעשות טלוויזיה אבל ממקום אחר. ובאמת, אחרי שנתיים חזרתי לעבוד אבל אחרת, בתנאים שלי, יודעת בדיוק מה אני רוצה לעשות, בלי להיגרר למסלול שכולם רצים בו. מתוך מודעות מלאה לקחתי תפקיד צדדי בהתחלה והתמקדתי במה שאני אוהבת: בעשייה דוקומנטרית".

 

עוד לפני שחזרה לטלוויזיה, הספיקה קוטלר לכתוב את ספרה "סיפור שמתחיל בדמעות" (הוצאת כתר), מעין יומן אישי שנודד בין החוויות, ההשראות והתובנות שצברה בעת המשבר. היא הראשונה להודות שמדובר בספר למיטיבי קרוא ולחובבי פילוסופיה, אבל מבחינתה המדיטציה היא דווקא עניין יומיומי ופרקטי מאוד. לרוב היא מבצעת אותה על מרפסת דירתה בהוד השרון, כשאת אווירת השאנטי מספק הנוף הפסטורלי שנשקף ממרומי הקומה ה־16. "אני עושה מדיטציה פעם ביום על הבוקר", היא אומרת. "מבחינתי, לאורך השנים, זה הפך למשהו טבעי כמו לשטוף פנים ולצחצח שיניים. אני שותה קפה ומתחילה למדוט, חצי שעה שמשנה לי את כל היום. יום שבו לא עשיתי מדיטציה הוא בפירוש יום פחות טוב, היכולת שלי להתמודד פחות נקייה".

איך המדיטציה שינתה אותך?
"אני אדם מאוד אימפולסיבי ואמוציונלי. אין לי פילטר שמבדל את הפנים שלי מהמציאות החיצונית. מבחינתי המטרה הייתה לבנות חיץ בין הפנים לחוץ. ובאמת, הצלחתי לבנות פילטר שבזכותו אני מסוגלת הרבה יותר מבעבר להגדיר לעצמי מה אני רוצה ולא מה אני צריכה לעשות כדי שאחרים יעריכו אותי. המדיטציה נוגעת בכל המקומות בחיים: זוגיות, קריירה, אימהות. היא מאפשרת לי להגדיר בכל התחומים האלה מה טוב לי ומה לא.

"לדוגמה, בתחום המקצועי: יציאות של מעורבות רגשית עדיין יש לי, אני דומעת לפעמים, מתעצבנת לא מעט פעמים, אבל כבר לא שופטת את עצמי לחומרה. זו מי שאני, לטוב ולרע. היציאה על אייל גולן בשידור, למשל (קוטלר התפרצה בשידור בתגובה לדבריו של גולן כי השד העדתי השפיע על סיקור הפרשה שלו, ת.פ) - התעצבנתי, אמרתי את מה שאמרתי, וזה היה לחלוטין לשבור את הפרוטוקול, אבל זהו. היה, נגמר. לא יצאתי למסע צלב. אותו דבר עם עוד אמירות שנויות במחלוקת שהרשיתי לעצמי לומר בשידור במדינה שמרנית כמו ישראל.

"היכולת להגדיר במדויק מה טוב לי ומה לא גם אפשרה לי לסיים חצי שנה של הגשת חדשות במהדורה המרכזית ולהגיד 'זה לא מתאים'. לחזור לעשות את מה שאני באמת אוהבת, שזו עבודה דוקומנטרית על נושאים שחשובים לי, ולהיות העורכת האחראית של 'המגזין' בערוץ 10 בשבת".

איך התרגול שינה את האימהות שלך?
"המדיטציה הפכה אותי לאמא הרבה יותר רגועה לבנותיי, בנות 19 ו־14. זה לא שאני בן אדם רגוע פתאום, אל תתבלבלי. אבל אני הרבה יותר רגועה ממה שהייתי, הבנות מעידות, קיבלתי מהן ציון לשבח. אתה לא נהיה אדם אחר בעקבות תרגול מדיטציה, אבל קצוות מתעגלים, הכל מאוזן יותר".

 

כלי עזר לחיים


הבנות של קוטלר לא עושות מדיטציה, והיא מעולם לא ניסתה להשפיע עליהן בכיוון. "הקטנה לפעמים מספרת לי שהיא עושה כל מיני דברים שהם בעצם מדיטציה. למשל, משפטים כמו 'אמא, קמתי בבוקר והייתי חייבת לשבת קצת על המרפסת, להירגע'. אני חושבת שצריך להיות מאוד זהירים בנוגע לשאלה אם, איך ובאיזה גיל ללמד ילדים מדיטציה. ובכל זאת, הלוואי שמערכת החינוך הייתה מאמצת את המדיטציה, או לחלופין טאי צ'י, או צ'י קונג - שזה אולי יותר נכון לילדים. לא סתם עשיתי לאחרונה כתבה על בית הספר בתל אביב שהכניס את המדיטציה לתוכנית הלימודים. לי זה ברור שזה מה שצריך לקרות. בית הספר שתיעדתי היה אחד הנחשלים בארץ, עם רמה גבוהה של אלימות, ובעקבות הכנסת המדיטציה האלימות ירדה וההישגים עלו. הילדים תיארו בצורה כל כך יפה איך המדיטציה עזרה להם".

 

באופן מפתיע קוטלר לא מגדירה את עצמה כרוחנית. "אני לא אוהבת את המילה הזאת, כי יש לה אסוציאציה של משהו אסקפיסטי, מנותק, לא מעשי, בעוד שמדיטציה בשבילי היא חלק מתפיסת עולם מאוד מאוד פרקטית וארצית ומחוברת ב־100% ליומיום הכי קטן", היא אומרת. עם זאת היא מודעת לכך שרוב הציבור הישראלי לא רואה את הדברים באופן הזה. "יש דימוי לא טוב לכל העיסוק במדיטציה. הישראלים מאוד חשדנים כלפי אנשים שעושים דברים עם שמות מוזרים, ובעיקר כלפי אנשים שמפארים טכניקה של אי עשייה. ולכן, חשוב לי להדגיש שהמדיטציה לא קשורה בשום אופן לבריחה או לאי התמודדות עם משהו. בדיוק להפך. זה נראה להרבה אנשים כמו עבודת אלילים, כת, ומאוד חשוב לי להדגיש שעם המדיטציה בכל בוקר אני נזכרת בתפילת 'מודה אני' ואומרת אותה בלבי. אני אדם חילוני, אבל השקט הזה וההתבוננות הפנימית מאפשרים לי להגיד תודה".

יש משהו שאת מודה עליו במיוחד?
"אני חושבת שהדבר הכי גדול שהמדיטציה עשתה למעני הוא היכולת להישאר מאוזנת בתוך הטרגדיות הגדולות של החיים. בשלוש השנים האחרונות התגרשתי, אבי בתי הגדולה נפטר מדום לב, מקום העבודה שלי, ערוץ 10, נמצא תחת איום של סגירה, ואני מפרנסת כמעט יחידה. לאדם מן השורה קשה מאוד לעמוד בקומבינציה כזאת, אבל האפקט המצטבר של המדיטציה מייצר אצלי משקולת פנימית שמאזנת את הסירה. יש סערות, הסירה מיטלטלת, אבל ההבנה שהדברים תמיד משתנים היא עוגן. בזן בודהיזם הכל משתנה כל הזמן וזה מחזק ומרגיע, כי גם אם עכשיו קשה, זה לא תמיד יהיה כך".

 

אז את בעצם ממליצה שכולנו נתחיל לתרגל?
"אני לא מטיפה לזה. אבל אני יודעת בוודאות שהמדיטציה היא כלי עזר לחיים, בטח במדינה כמו ישראל, עם כל כך הרבה סבל אנושי ומצוקות קיומיות. המדיטציה היא כלי אישי מאוד שמאפשר ליחיד להגן על עצמו ולהיות פחות סובל. זה הכל".