בעולם של מסכים מהבהבים מכל פינה ובכל גודל, ימיו הראשונים של הקולנוע נראים רחוקים כמו עלילותיה המאובקות של תרבות קדומה. למעשה, סרטי הראינוע הראשונים הגיעו לעולם בסך הכל לפני כמאה ועשרים שנה. נכון, הם היו אילמים (אם לא מחשיבים ליווי של פסנתר או תזמורת באולם ההקרנה) והתבססו על שפה חזותית ודי שטחית, אבל הם שינו את העולם. לפחות את הדרך שבה בני האדם הסתכלו עליו.

רבות נכתב ונאמר בנושא ההשפעה של הקולנוע על חיינו מבחינה תרבותית, חברתית ופוליטית, אבל לא רבים התייחסו לחיבור המיוחד בין הקולנוע ועולם הביוטי. הבמאי והקולנוען ניסים דיין ("מישל עזרא ספרא ובניו", "מפריח היונים" ועוד) מתייחס להשפעה ההדדית של שני העולמות זה על זה בהרצאתו "מאה שנות יופי בקולנוע", שתתקיים ביום ששי ה-3/7 בביוטי סיטי. הנה טעימה קצרה ממה שהוא הולך לדבר עליו.

 

הרצאתו של ניסים דיין והרצאות נוספות בענייני יופי ממתינות לכם בימי הפעילות של ביוטי סיטי הוליווד, בתאריכים 30/6-3/7 בגני התערוכה בת"א

 

עידן הראינוע - הסרט האילם

 

סרטי הראינוע היו הצלחה אדירה והתפשטו במהירות בארה"ב ואחריה באירופה, בעיקר עם תום מלחה"ע הראשונה (1918), כשההמונים השתוקקו להסיח דעתם בבידור. בארה"ב שגשגו בעיקר הקומדיות הקלילות, בצרפת שלט ז'אנר האוונגרד, ובגרמניה הטביע האקספרסיוניזם את חותמו על היצירה המקומית.

 

כיוון שהסרטים צולמו בשחור-לבן בלבד, לא היה הרבה טעם להעניק תשומת לב לצבעי שיער, איפור ולבוש. בין הראשונים שהשפיעו על התחום היה ג'ורג' וילהלם פאבסט, במאי מוביל בימי תור הזהב של הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי. בסרטו "תיבת פנדורה" (1929) הוא עיצב מחדש את המראה של השחקנית הדיווה לואיז ברוקס כמו שלא הייתה מעולם, והפך את השיער השחור הקצר לאופנתי, הרבה לפני שנצרב בתודעה בדמותה של הפאם פטאל.

 

עד אז, המראה האופנתי הנחשק בגרמניה לאשה היה להיות בלונדינית מתולתלת. ברוקס גילמה את דמותה של לולו, אשה פתיינית וקשוחה, שמזגה חסר הרסן מוביל בסופו של דבר לחורבן שלה ושל אוהביה. הסרט השערורייתי הפך ללהיט, דמותה של לולו הפכה לסמל של שחרור חברתי ומיני והקארה השחור והמחודד של ברוקס הפך לטרנד. אגב, בשנת 1994 יצאו שני סרטי קולנוע שהדמות הנשית המובילה בהם הייתה בתספורת זהה: מיה ולאס ב"ספרות זולה" (אומה תורמן) והילדה מטילדה ב"לאון" (נטלי פורטמן). זו ללא ספק הייתה מחווה מודעת מאוד לכל מה שייצג בעבר המראה של ברוקס.

 

עידן הקול והצבע

 

עם בואו של הסרט המדבר, ששינה סדרי עולם בקולנוע בזכות הסאונד, החלה להתפתח טכניקת הצילום וההדפסה בצבע- הטכניקולור, שהתבססה על שלושה פילטרים של שלושה צבעי היסוד כחול, אדום וירוק. למרות זאת, הסרטים המשיכו להצטלם בשחור-לבן עד אמצע שנות הארבעים, כיוון שהצילום בצבע נחשב ליקר ולא כדאי. הסרט "חלף עם הרוח" (1939) זכור, בין היתר, כנדיר לתקופה בזכות היותו צבעוני.

 

בסרטי השחור-לבן, שיער בלונדיני הצטלם כאפור. כדי להתגבר על הבעיה הזאת הומצא הצבע "פלטינה", גוון צהבהב לבן שלא נראה כלל כמו בלונד טבעי, אך מצטלם בהיר מאוד. הראשונה שצבעה את שיערה לפלטינה הייתה השחקנית ג'ין הארלו, והגוון שלה הפך לבלונד הרשמי של הוליווד עד המעבר לצבע (בשנת 1931 יצא גם סרט בכיכובה שנקרא "פלטינום בלונד"). בעקבות הופעותיה של מרלין מונרו כבלונדינית בסרטים "גברים מעדיפים בלונדיניות" (1953) ו"חמים וטעים" (1959), התקבע הבלונד כסימן זיהוי לאישה סקסית.

 

נציגה ראשונה לבלונד פלטינה. ג'יין הארלו על סט הצילומים לסרט "פלטינום בלונד", לצד כרזת הסרט משנת 1931 (צילום: gettyimages)
נציגה ראשונה לבלונד פלטינה. ג'יין הארלו על סט הצילומים לסרט "פלטינום בלונד", לצד כרזת הסרט משנת 1931 (צילום: gettyimages)

 

 

מרגע כניסת הקול לקולנוע, התפתחותם של סרטים מוזיקליים הייתה רק עניין של זמן. שנות הארבעים עד שנות הששים היו שנות הפריחה של מחזות הזמר ההוליוודיים. המיוזיקלס היו פסגת האסקפיזם, גדולים מהחיים, והפכו למקום מפלט פופולארי לקהל הצופים. הצבעים העזים והרוויים של הטכניקולור שימשו היטב את הגרנדיוזיות שלהם - האדום הוא אדום מאוד, הכחול הוא כחול מאוד והצהוב הוא צהוב מאוד (זה מורגש היטב גם בסרטים "חלף עם הרוח" ו"קלאופטרה").

 

 

הטכניקולור סיפק צבעים עזים וגדולים מהחיים. למעלה: כרזות הסרטים "שיר אשיר בגשם" (1952) ו"חלף עם הרוח" (1939).  למטה "קלאופטרה"   (1963)
הטכניקולור סיפק צבעים עזים וגדולים מהחיים. למעלה: כרזות הסרטים "שיר אשיר בגשם" (1952) ו"חלף עם הרוח" (1939). למטה "קלאופטרה" (1963)

 

הצילום בטכניקולור גרם לכך שכל דבר הפך לבולט יותר, גם עור הפנים- לטוב ולרע. הסומק החל להיות פופולארי מאוד, אפשר לזהות את זה בצורה ברורה בסרטים של ג'ודי גרלנד, ולראשונה הושם דגש גם על השימוש בליפסטיק ובלק. עד אז, השימוש בליפסטיק היה בעיקר נחלתן של נשים מהמעמד הגבוה במאה ה-19, ובבורדלים. בשנות ה-30 של המאה העשרים, תסריטאי ובמאי קומדיות מצליח בשם פרסטון סטורג'ס שינה את זה.

סטורג'ס הגיע ממשפחה שבבעלותה חברת קוסמטיקה. בצעירותו הוא היה מעורב בעסק המשפחתי ואף המציא ליפסטיק אדום בוהק שלא נמרח, הראשון בז'אנר kissproof lipstick. כשהפך לקולנוען מצליח בהוליווד, הוא הקפיד לקדם את הליפסטיק המשפחתי והשתמש בו בסרטיו. הקולנוע אימץ את האדום הבוהק הזה בחום, והגוון שלט במראה הנשי בקולנוע, ומחוצה לו. בשנות השבעים הופסק השימוש בטכניקולור וצבעי הליפסטיק הפכו לרכים יותר, בהתאם לשינוי בטכנולוגיה והיעלמותם של הצבעים הרוויים.

 

 

איזו כוכבת הוליוודית את? עני על השאלון ותקבלי כרטיס כניסה לביוטי סיטי הוליווד