21.6, היום הארוך ביותר בשנה, שפותח באופן רשמי את הקיץ, מורגש היטב בתל אביב. בדרך כלל, באמצע יוני ניתן האות להדלקת המבערים: הטמפרטורות נוסקות והאוויר לח ומהביל. ההישרדות מחוץ למזגן כבר לא פשוטה.

 

אחד מסיפורי ההצלחה בקדנציה של רון חולדאי כראש העירייה, אם לא הבולט ביותר, הוא ההחיאה של השדרות המרכזיות בעיר והפתרון שהן מעניקות גם בקיץ. שדרות רוטשילד, ח"ן, בן גוריון ונורדאו הפכו לציר הליכה ארוך ומתפתל ברחבי העיר, שבו נעים ללכת או לרכוב על אופניים יומם ולילה. אבל ההצלחה הזו אינה שלמה.

 

ההליכה הנינוחה מתחת לעצים הוותיקים נגדעת במקום אחד: כיכר הבימה. כל מי שיורד אליה מדרום (שדרות רוטשילד) או נקלע אליה מצפון (שדרות ח"ן) ינסה להימלט ממנה במהירות המרבית. מדובר בשטח בוער: השמש קופחת על הראש ללא רחם, הריצוף הבוהק מסנוור, ואין מקום שבו אפשר להתגונן. אין עצים, אין הצללה. זהו מרובע בוהק ורותח. הדרך היחידה היא לברוח לגן יעקב הסמוך, להיכנס לבית קפה בפינה, או - כמו שרוב האנשים עושים - לברוח הלאה, למקום שבו לא מזיעים.

 

כל זה משתנה אחר הצהריים. מאזור שצריך לברוח ממנו, הכיכר שואבת אליה מאות ואלפי תושבים ואורחים שנהנים להישאר בה, לשחק עם ילדיהם, לרכוב על אופניים בנחת ולהשתרע על מדרגות הגן החפור במרכזה, לדבר עם חברים ולהאזין למוזיקה. הצל עושה את כל ההבדל. בזכותו כבר לא בורחים, אלא רוצים להישאר.

 

 

כמה זה פשוט. אז איך מתרחשת טעות תכנונית כזו בעיר חמה עם קיץ לח מיוחד? מבחינת המתכנן, דני קרוון, זאת בכלל לא טעות אלא כוונת מכוון. "ממני הזמינו כיכר, לא גן", הוא אמר כאן כאשר נחנכה הכיכר לפני ארבע שנים. כבר אז היה ברור שהכיכר חשופה מדי לשמש, אך קרוון הביע ביטחון: "לרחבה הזו יש מידות יפות לכשעצמן. לא צריך לעשות הרבה כדי שהיא תיצור מקום שאנשים יוכלו לעבור, לחלוף ולשבת בו (...) אם היו ממשיכים את השדרה, זה היה הורס את הרחבה".

 

רם כרמי, מתכנן ''הבימה'', צועד בכיכר החשופה. באופן אירוני, הבניין שלו נותן פתרון לכיכר החשופה (צילום: איתי סיקולסקי)
רם כרמי, מתכנן ''הבימה'', צועד בכיכר החשופה. באופן אירוני, הבניין שלו נותן פתרון לכיכר החשופה (צילום: איתי סיקולסקי)

 

קרוון מתח ביקורת על התכנון של בניין ''הבימה'' שסוגר על הכיכר ממערב. כמה אירוני: רק בזכות "הבימה" אפשר להיות בכיכר אחר הצהריים בלי להינמס. קרוון, שנטע שורת עצים סמלית שתסתיר את ''הבימה'', אמר למיכאל יעקובסון ב-Xnet כי העצים "ירככו את גודלו המעיק של בניין הבימה על הסביבה וגם על הכיכר". אך כפי שרואים בסרטון, הבניין המושמץ של רם כרמי מתחיל להטיל צל על הכיכר של קרוון בשעות הצהריים המאוחרות, ובהתאמה, הציבור מתחיל להיכנס לאזור הצל, שלב אחר שלב, עד שהבניין מטיל את מלוא הצל על הכיכר ומאפשר ליהנות ממנה. 

 

יש שיגידו שזה ההבדל בין אדריכל לבין אמן: כיכר הבימה לא נועדה להיות מעשית, אלא תוכננה כיצירת אמנות. הציבור מצביע כבר ארבע שנים ברגליים: מדיר את רגליו ביום ומחזיר אותן בלילה. כי עם כל הכבוד לחזון האמנותי, בלי צל אף אחד לא רוצה להיות כאן.

 

>> ודני קרוון משיב לכתבה

 

 

(עיצוב: להב הלוי, מתוך התערוכה)
(עיצוב: להב הלוי, מתוך התערוכה)