הדפסה
לכתבה באתר
הנסיעה האחרונה להודו של תיאטרון "קליפה" הייתה חשובה במיוחד, אולם איש לא צפה כיצד היא תסתיים. "טסנו עם המופע 'ללא כוחות מזוינים' לפסטיבל BRM בניו דלהי", משחזרת עידית הרמן (43), מקימת התיאטרון. "רצינו להיות בהודו ולחוש מקום שבו פילוסופיית החיים היא זרימה, איך זה להיות כלום אל מול נהר שמכתיב הכל. היינו כבר בלאוס ובתאילנד, אבל הודו היא פסגת המזרח".
הם טסו בפברואר האחרון. רקדנים, מפיקה ואיש סאונד ותאורה, אמן מגרמניה. "היו לנו שתי הופעות מדהימות בדלהי, מול מפיקי סרטים מכל הודו ופרופסורים לתיאטרון. הקהל עמד על הרגליים, הפרופסורים שאלו שאלות והתנהלו שיחות פילוסופיות. היו לנו שתי הופעות ביום, תובעניות מאוד. היינו מאושרים ומעולפים. בסוף דימה התבדח ואמר שתכף יזמינו לנו אמבולנס".
>> בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק
דימה (דימיטרי) טולפנוב (48), בן זוגה של עידית, רקדן יפה תואר ושותפה לתיאטרון החזותי הייחודי "קליפה", שנחשב לפורץ דרך בישראל, לא ידע עד כמה צדק.
מה קרה אחרי ההופעה?
"הלכנו למסעדה שנחשבת לאחת הטובות באסיה. שתינו, עישנו, לא הפסקנו לאכול - אוכל חריף, הכי טעים שאכלנו אי פעם, מלבד האוכל של סבתא שלי", היא מחייכת, "אחר כך כולנו חטפנו קלקול קיבה. חזרנו למלון, ישנו שעתיים וחצי והתעוררנו כדי לטוס לג'בלפור, כחלק מתוכנית הפסטיבל.
"כשהתעוררתי, דימה אמר שלא ישן כל הלילה, שהקיא ושיש לו צרבת מטורפת. התחלתי עם ה'למה אכלת את כל החרא הזה, היום אתה אוכל רק אורז, לא שותה קפה, כלום'. היה שלוש בבוקר, הלהקה יצאה מהמלון. דימה הוריד עוד כוס קפה, שתה וויסקי - המלון כיבד אותנו, והגענו לשדה התעופה. דימה וארתור, רקדן נוסף, קנו אוכל ב־KFC וצעקתי על דימה שיפסיק. בטיסה הוא היה שקט, אבל ייחסתי את זה לעייפות. כשהגענו לג'בלפור ראינו שלט בשדה התעופה שמצביע על שמורת נמרים, ואמרתי לו, 'הנה, הגעת הביתה'. כי בשבילי דימה, מבחינת הפנים ותנועות הגוף, תמיד היה טיגריס.
"כשנכנסנו למלון הלכתי למקלחת, וכשחזרתי לחדר, ראיתי אותו מתנשף. הוא אמר: 'הקאתי, שורף לי...' אמרתי: 'התקף לב', והוא אמר: 'את תמיד רואה דברים איומים'. זה נכון. אני רואה תסריטים שחורים. הוא המשיך להתנשף, נסענו לתיאטרון ושם דחפתי לו שלושה כדורים נגד צרבת. ההודים שהיו שם אמרו שהוא לא נראה טוב, והציעו מיד בית חולים. דימה סירב - הוא היה חסון, כוח פיזי פנומנלי - אבל הם התעקשו".
אז נסעתם לבית החולים.
"כן, מקום מטונף. חיברו אותו למעין א.ק.ג כזה, ברזלים גסים, ועבר זמן ארוך עד שהרופא אמר שזה נראה כמו התקף לב ושחייבים להעביר אותו לבית חולים אחר. תקעו לו זריקה, הוא עוד הספיק לברר אם המחט סטרילית. על האלונקה שהביאו לו הוא סירב לעלות, והתעקש להיכנס לאמבלונס לבד".
בתוך האמבולנס המקרטע, בדרכים לא דרכים, עם נהג שלא דילג על אף בור ואבן, מתארת עידית את פניו של דימה כשהן מביעות את ייסורי הגוף, את האחות חסרת האונים ואת עצמה, מנסה בכל כוחה לעזור. "כל הנסיעה דיברתי איתו, ניסיתי למצוא נושאים, הייתי לחוצה, והוא 'מה את רוצה, תפסיקי לחפור'.
"כשהגענו לבית החולים אנשים הסתכלו עלינו בהלם. חשבתי שזה בגלל שאנחנו לבנים, ועוד לא הבנתי שדימה כבר מת. העברתי אותו לבד לאלונקה, העפתי את הבקבוק שהיה לי בתוך הנעל, עדיין הייתי בטוחה שהכל יסתדר. לקחו אותו לחדר עזרה ראשונה. דרך הווילון ראיתי את המוניטור: קו ישר. לא יכול להיות. אני נכנסת. רואה איך הם מנתקים את המכשירים ומתפזרים. אמרתי לעצמי, 'טוב, הם הלכו להביא עוד משהו'".
עיניה דומעות. ידיה מושטות קדימה, כרוקדת, מבלי משים, ריקוד אחרון ופרידה. "זה הרגע הראשון שבו הבנתי שהוא מת. נגעתי בו, והייתה לי תחושה שיש תודעה. שהמילים עדיין מגיעות אליו. אמרתי לו 'איי לאב יו', וזהו. לא יכולתי לגעת בו יותר".
ואז מה עשית?
"אישה הודית אחת בלבוש מסורתי, אפילו לא עובדת בבית החולים, הוציאה אותי בעדינות מהחדר. לא יודעת באיזו אינטואיציה היא לקחה אותי לשירותים, ושם, תסלחי לי, פשוט הוצאתי את כל הקרביים. כל הגוף שלי התפרק, והיא עמדה וניקתה אותי מכל החרא, הג'יפה, והושיבה אותי מחוץ לחדר. אני בחיים לא הייתי עושה את זה עבור אדם זר".
בינתיים הגיעה יתר הקבוצה. "ראו אותי על הרצפה במצב גמור, ודירק, האיש הטכני שלנו, חיבק אותי. אמרתי לו, 'לך לחדר, תהיה איתו עד שהתודעה עוזבת'. זה רגע של חוסר אונים מול תהליכי החיים, והדבר היחידי שיכולתי להתנחם בו, זה שדימה לא מת בתוך מכשירי מתכת ואלקטרוניקה, אלא בידיים שלי ושל דירק. דימה היה איש של מגע".
הדרך חזרה לארץ הייתה מלאת פרוצדורות. "נאלצנו לשלם למטוס פרטי שיטיס את הארון למומביי, אבל קיבלנו עזרה מדהימה משגרירות ישראל ומאנשי משרד החוץ. אני אמן רדיקלי שמנסה למחות, אבל באותם רגעים לא הייתי רוצה להשתייך לאף עם אחר, רק לישראל. אין לי מילים לכמות האנושיות שהם גילו".
דיברתם עם רופאים בארץ?
"כן. זה היה קריש דם. אין לי ספק שאם זה היה קורה פה דימה היה חי, אבל נשאר עם פגיעה גופנית ומוגבלות. הוא לא היה מסוגל להמשיך לחיות בלי לרכוב על אופניים, לרקוד, להרים את הבת שלו. לפחות הוא ניצל מההשפלה הזו".
היא שולפת קווצת שיער בלונדינית וחלקה, שנותרה כמזכרת ששמר לעצמו מאז גיל 20, אז כבר גילח את שערו. "דימה מאוד אהב את עצמו", היא מספרת, "היה לו ביטחון ענק בגוף שלו. היה לי בבית הרקולס. איש חזק שלא ויתר על תשוקה לספורט, לאמנות, וגם לא על תענוגות החיים: אכילה, שתייה וגם עישון".
כנוצרי, נקבר דימה בחלקה אזרחית בבית הקברות בכפר סבא. את מצבת האבן המיוחדת הקים חבר אמן שבא במיוחד מסנט פטרסבורג.
כשנפגשו עידית ודימה, שניהם עוד היו נשואים. עידית גדלה בתל אביב ולמדה בתיכון "תלמה ילין". בגיל 16 התקבלה ללהקת "בת שבע", וכדי לקבל פטור משירות צבאי נישאה לחבר קרוב. כשהתאהבה ברקדן אמריקאי נפרדה מבעלה, ובגיל 19, ימי מלחמת המפרץ, נסעה אחריו לארצות הברית ורקדה בלהקות בניו יורק ובלוס אנג'לס. משנזקקה לגרין קארד נישאה לו, וכשהוא שב לארץ, שמה פעמיה להולנד. "בעיקר חיפשתי את עצמי", היא אומרת. באותה תקופה הרבו לדבר בטלפון, "להתכתב, לבקר אחד את השני. אהבתי אותו".
עד שפגשה את אהבת חייה - אהבה שתהיה שזורה מכאן והלאה גם ביצירה.
איך את ודימה הכרתם?
"ידיד שלי גרר אותי להופעה באמסטרדם של קבוצה שהגיעה להולנד מסנט פטרסבורג. זה היה מופע שלא ראיתי כמוהו עד אז. פיזי מאוד, ללא מילים, עם עלילה ועומק, ויחד עם זה מצחיק בטירוף. דימה היה אחד השחקנים. מרגע שראיתי אותו על הבמה, אמרתי לידיד שלי, 'זהו, זה הגבר שלי'. ראיתי את התגשמות כל חלומותיי: יופי גופני נשגב, הומור אינטליגנטי, משחק מושלם".
אחרי המופע ניגש הידיד לדימה והאיץ בעידית לתת לו את מספר הטלפון שלה. "כשהוא צלצל סוף סוף, קבענו פגישה. הסתובבנו שעות, הוא בא אליי הביתה ומאותו יום לא עזב. קיוויתי לא להיקשר אליו יותר מדי, אבל התאהבתי".
בסנט פטרסבורג אמנם חיכו לו אישה וילדה בת חמש (חכו, תכף נחזור אליה), אך הוא בחר שלא לשוב עם הלהקה לרוסיה ועבר עם עידית לארץ. לפרנסתם עבדו בעבודות מזדמנות - היא ניקתה משרדים, הוא בנה מצבות ("אבא שלו היה רסטורטור של שיש בהרמיטאז', המוזיאון הגדול בסנט פטרסבורג, והוא למד ממנו").
כל אותה עת בעבעה בשניהם התשוקה לאמנות, וב־1995 ייסדו את "קליפה". "שנינו אנרכיסטים, וקיווינו שבאמצעות הריקוד נסלול דרך לפריצת גבולות", אומרת עידית.
בהמשך קיבלו מהעירייה האנגר גדול בדרום תל אביב, שם הם פועלים עד היום. עד מהרה יצא שמה של הלהקה כאחת הקבוצות המסקרנות בארץ בתחום אמנויות הבמה, והיא אף הוזמנה לפסטיבלים ברחבי העולם – מארצות הברית ועד יפן.
אישה יפה נכנסת הביתה ומצטרפת אלינו. "תכירי", עידית מציגה לי את סשה (אלכסנדרה) בת ה־26, ואת בתה אליסה בת הארבע, שצמודה אליה בביישנות. סשה היא בתו של דימה, שנשארה ברוסיה כשדימה בא לארץ בעקבות עידית. "13 שנה הוא לא ראה אותה, עד שיצאה מהאפוטרופסות של אמא שלה. כשהייתה בת 18, נסענו לסנט פטרסבורג ופגשנו אותה. היא ודימה בכו. היה מרגש. הוא היה מאוהב בה והם דיברו המון בסקייפ.
"שלושה שבועות לפני שנסענו להודו, היא באה לבקר בארץ עם הבת שלה, הנכדה של דימה, והיה להם כיף ענק יחד. עכשיו שוב נעזבה. אמא שלה מתה מדום לב לפני ארבע שנים, והמוזר הוא, שאני, האישה שבגללה היא ננטשה, נשארתי הבנאדם היחידי שיש לה".
מאוחר יותר מצטרפת לחבורה גם לילה - בתם המשותפת של עידית ודימה, שחוזרת מן הגן. יפהפייה בת חמש, בחצאית משי ורודה ונעליים ורודות, שלא מפסיקה להתרוצץ עם סשה, לקפץ, לרקוד, לשיר.
ילדת את לילה בגיל 38. החלטה מאוחרת להיות אמא?
"כן, אבל היו לי קשיים עצומים להיכנס להיריון. דימה ואני היינו כל כך בני מזל כל השנים, עד שאמרתי לעצמי, 'הנה, פה נתפסנו. הנה המקום שלא הולך לנו בחיים'. כשלא הצלחתי להיכנס להיריון חשבתי שזה משום שכל החיים עיניתי את עצמי, חייתי בדיאטות מטורפות מגיל 14, רקדתי עד כלות, ניסיתי כל אקסטרים - קרקסים, בנג'י, סמים, מה שאת רוצה, והנה אני משלמת את המחיר".
עברתם טיפולים?
"כן. זה היה קשה פיזית והיו רגעים שחשבנו לוותר. בסוף, אחרי שלוש שנות מאבק וציפייה, נכנסתי להיריון בנס והסיוט נגמר. זה היה היריון מדהים, הרגשתי שבפעם הראשונה בחיי אני לא שולטת בגוף, אלא הוא שולט בי. תחושה של שחרור עצום עבור מישהו שכל הזמן מחזיק ומחזיק את הפיזיות שלו. הרגשתי חיים. אני שוקלת 50 קילו, אבל בסוף ההיריון שקלתי 83 כי אכלתי בלי לדאוג. הייתי סוסה כזו וזה נראה די טוב. הפתיע אותי שדימה אהב את זה מאוד. זו הייתה גם תקופה יצירתית, יצרנו אז את אחת ההופעות הכי חשובות שלנו - 'קוף', מופע לפי סיפורים קצרים של קפקא".
איזה מין אבא הוא היה?
"אחרי הלידה אני טיפלתי, חיתלתי, נלחמתי על הנקה והינקתי במשך שנה וחודשיים, אבל היה לי קשה להתחבר אליה רגשית מיד. את תחושת החום והאהבה הראשונית הילדה קיבלה ממנו".
מה אמרת לה כשלא חזרתם יחד מהודו?
"שלאבא הייתה בעיה גדולה, הלב הפסיק לפעום והוא מת. היא שאלה המון שאלות, כמו מתי יתקנו את הבעיה בלב. עכשיו קשה לה לראות אותי בוכה, אז היא מנסה להימנע משאלות. לפעמים, היא קמה בבוקר, שואלת: 'אמא, איפה א..'. ומשתתקת. אבל אני מניחה שזה יגיע. אני שומעת אותה מדברת ברוסית עם אליסה, בת אחותה, על אבא שלה".
הייתם 22 שנה יחד. זוג בר מזל.
"מאוד. הרגשנו ממוזלים. מצאנו גם אהבה וגם שותפות מלאה ביצירה, זה לא מובן מאליו. יצרנו לעצמנו מקצוע, קבוצה, תנאי חיים, הקפנו את עצמנו באנשים שאהבנו, זכינו בהמון פרסים, הוזמנו להופעות. לפעמים חשבתי שאפילו מעצבן לראות מהצד שני אנשים, גם יפים, גם מוכשרים, גם אוהבים, גם מצליחים בטירוף".
חודשיים אחרי מותו ראיתי אותך מופיעה בפואייה של מוזיאון תל אביב במופע "פוראבר". איך ממשיכים בלעדיו?
"אין לי מקצוע אחר, זה מה שאני יודעת לעשות. כך או כך, הרי הכל כל כך קצר מועד".
_________________________________________________________
עוד באנשים:
- הסימנים לא עוררו חשד: מותה של ג'ני גסר (36) זעזע את טבריה
