הדפסה
לכתבה באתר
המגמה אמנם לא התחילה השנה, אבל נראה שהיא מתעצמת. חברות הרהיטים הגדולות, שמחזיקות בזכויות לייצור הרהיטים שסימנו את אבני הדרך של העיצוב התעשייתי במאה ה-20, מציעות יותר ויותר מהדורות חדשות של הרהיטים האיקוניים; לעתים הן אפילו מתמקדות בהם יותר מאשר בעיצוב חדש.
המשבר העולמי הוא אחת הסיבות האפשריות שעומדות מאחורי התופעה: חברות רהיטים מעדיפות להימנע מהסיכונים הכלכליים הכרוכים בהשקת מוצר חדש בימי מיתון, ומבכרות השקעה בטוחה במוצר שכבר הוכיח את הצלחתו בעבר. יש להניח שגם הביקוש הגואה לרהיטים הללו בשוק האספנות, ובעקבותיו המחירים המאמירים (כל פריט שכזה עולה אלפי שקלים), קורץ ליצרניות שרוצות פרוסה מהעוגה הדשנה. בעידן של תחרות גלובלית, שבה כל עסק מבקש להדגיש את ייחודו, ובתעשייה איטלקית שנלחמת על שמירת מעמדה המוביל, החזרה לימי הזוהר ולמאסטרים הגדולים היא מהלך מיתוגי הגיוני. הנה הרהיטים הבולטים שחוזרים לקו הייצור:
בעקבות לה קורבוזיה
Cassina ציינה השנה 50 שנה למותו של האדריכל והמעצב המהולל-מושמץ לה קורבוזיה,
ומציינת גם יובל שנים לייסודו של אחד האוספים המשמעותיים של עיצוב בן-זמננו. שנה לפני שלה קורבוזיה הלך לעולמו, ב-1964, חתמו הוא ושותפיו למשרד - שארלוט פריאנד ופייר ז'אנרה - הסכם המפקיד בידי קאסינה את הזכות לייצר את רהיטיהם מכאן והלאה. זו הייתה הצהרת אמון ביכולות החברה האיטלקית, וגם נקודת הפתיחה של אוסף המאסטרים שלה.
LC Collection (שמו של האוסף, הכולל את עבודות הטריו הצרפתי) הושק ב-1965, ובשבוע העיצוב האחרון במילאנו הציגה החברה אוסף מיניאטורות מדויק של אחדים מדגמיו האיקוניים; מהדורה מוגבלת בת 90 פרטים של LC2 Maison La Roche, הכורסה שעיצבו השלושה ב-1928 לביתו של הבנקאי השווייצרי ראול לה רוש, חברו של לה-קורבוזיה; וגימורים חדשים (משטח זכוכית או שיש קררה) לשולחן LC6.
גם על תור הזהב של העיצוב האיטלקי התרפקה קאסינה. לאוסף המאסטרים שלה, המציג מהדורות מחודשות של אובייקטים מופתיים של גדולי מעצבי המאה ה-20, צורף השנה מרקו זאנוסו (1916-2001) – אדריכל, מרצה, מעורכי המגזין "דומוס" וממובילי התנועה המודרנית בעיצוב האיטלקי. שלוש כורסאות של זאנוסו – Lady, Antropus, Woodline - נכללות באוסף, שכל רהיט בו זוכה לחותמת אותנטיות המורכבת ממספר ייצור אישי, חתימת המעצב ולוגו של האוסף.
"ליידי" נחשפה בטריאנלה התשיעית של מילאנו, ב-1951, וזכתה במדליית הזהב. בשעתו נחשבה הכורסה לפורצת דרך בריהוט התעשייתי, הודות לחידוש המהפכני שהציגה בתהליך הייצור: כל אחד מחלקיה יוצר בנפרד, ורק בסוף תהליך הייצור חוברו החלקים יחדיו. את תהליך הייצור שאל זאנוסו מתעשיית הרכב, ובהשפעתה שילב בכורסה – במה שנחשב למהלך חסר תקדים בפני עצמו - את הקפיצים וספוג הריפוד האיכותי שנועדו למושבי המכוניות. את בדי הריפוד של "ליידי 2015" עיצב ראף סימונס, ממעצבי האופנה הנחשבים בעולם, ולצד דוגמת השחמט של הריפוד המקורי אפשר לקבל את הכורסה בשלושה גוונים חמימים - סגלגל, בורדו וצהבהב.
את "אנטרופוס" הוורדרדה-במקור עיצב זנוסו כחלק מעיצוב התפאורה למחזהו של תורנטון ויילדר The Skin of Our Teeth, שהוצג ב-1948 בתיאטרון פיקולו במילאנו, ומשם היא נדדה לייצור התעשייתי. "וודליין" עוצבה שנה מאוחר יותר לקראת תחרות עיצוב שיזם המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. MoMa ביקש להיות חוליה מקשרת בין האדריכלים, המעצבים, התעשייה והקהל, ולהוות קטליזטור לקידום העיצוב התעשייתי לטובת הציבור בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה. 15 שנים אחר כך, ב-1964, עודכנה הכורסה וזכתה לגרסה חדשה.
אובייקט היסטורי אחר שזכה לשחזור מדוקדק הוא יחידת המדפים שעיצב האדריכל היפני Kazuhide Takahama ב-1965 למותג SIMON, שקאסינה רכשה לפני שנתיים. DADA הוא רהיט אחסון מודולרי ורב-שימושי, המאפשר לסדר את יחידותיו בקומבינציות רבות.
את שולחן Rio עיצבה שארלוט פריאנד ב-1962 כדי שיפאר את ביתו של ז'אק מרטין בריו דה ז'ניירו. זהו שולחן נמוך, ששטחו המעוגל חולק לשש גזרות עם משחקי גודל ביניהן. במרכז השולחן הותירה פריאנד "חור", ואת השוליים תחמה בעץ מלא. כעבור כמה שנים היא יצרה גרסה נוספת של השולחן, הפעם לשגרירות יפן בפריז, בגרסה מוגדלת. "ריו" הנוכחי מגיע עם המידות המקוריות של השולחן (140 X 127 X33 ס"מ) ומשטחו משלב מקלעת קש וינאית, שיש קררה בהיר ושיש מרקינה (Marquiña) כהה.
Réaction Poétique Collection של המעצב הספרדי חיימה חיון היא סדרה חדשה שכוללת כלי הגשה, מגש ושולחן צד קטן בצורות של מבנים מפורסמים של לה קורבוזיה - הכנסייה ברונשאם ובית העירייה בצ'נדיגאר, הודו. זו "תגובה פואטית" לצורות האורגניות שהופיעו במבנים מסוימים של לה קורבוזיה, כמו גם לעבודת האומנות שהושקעה באוסף הרהיטים שהוא תכנן לפרויקט. Esprit Nouveau היה ארכיטיפ של בית מגורים שלה קורבוזיה הציג ב-1925 בתערוכת האמנויות הדקורטיביות. המבנה נהרס שנה מאוחר יותר' והעתק מדויק שלו נבנה מחדש ב-1977 בבולוניה.
גם הכורסה והמיטה מסדרת Cab הן אובייקטים חדשים, אך בדומה לאוסף של חיון הן מגיבות לאובייקט קיים, אם כי באופן שונה. כיסא CAB של מריו בליני (1977) – כיסא עם שלד מתכת דק העטוף כולו בעור - נחשב לאחד משוברי-הקופות של Cassina ולאחד הדגמים הכי מועתקים שלה. כעת, לקראת יום הולדתו ה-80 שנה של בליני, זוכה הכיסא לתוספת המשפחתית (ראו צילום בראש העמוד).
בדומה לקאסינה, בחרה סוודזה השוודית לחדש את ספריית העץ המודולרית שלה בעיצוב אינגבה אקסטרום. למען האמת יש דמיון בין שתי הספריות, אולי משום שעוצבו באותן שנים וברוח הזמן, אם כי "פקטה" השוודית (1958) הקדימה את חברתה בשבע שנים.
הקצב של ממפיס
Kartell הקדישה
השנה את אולם התצוגה במרכז מילאנו לשיתוף הפעולה עם "ממפיס מילאנו", שמחזיקה בזכויות לייצור הרהיטים של "קבוצת ממפיס", שנחשבה לרדיקלית ופורצת דרך בתחילת שנות ה-80. אטורה סוטסאס, הבולט במעצבים הפוסט-מודרנים באותן שנים, סחף אחריו קבוצת מעצבים צעירים כמו מיקלה דה לוקי, וביחד הם קראו תיגר על "הטעם הטוב" והעיצוב המודרני "המהוגן", נקי הקווים ונטול הקישוטים. כחלופה בועטת הם הציעו אובייקטים עשויים למינציית פלסטיק בוהקת בצבעים עזים, עם דוגמאות גיאומטריות ולא סימטריות (כולל חברבורות נמר) בהשראת האר-דקו, הקיטש של שנות ה-50 והפופ של שנות ה-60-70.
בשיתוף הפעולה הנוכחי עם "ממפיס מילאנו" הציגה קרטל כמה מרהיטיה האיקוניים, כמו "כיסא מדמואזל" של פיליפ סטארק בבדי ריפוד שעיצבו חברי ממפיס. היא אפילו הכניסה לפס הייצור גוף תאורה וסדרת אגרטלים ושרפרפים שסוטסאס עיצב לה ב-2004, אך הם נגנזו ויוצאים לאור רק עכשיו, אחרי מותו.
פרובה של ויטרה
Vitra הציגה, בשיתוף בית האופנה G-Star RAW, מהדורה מוגבלת עם 10 קלאסיקות ריהוט משרדי שעיצב ז'אן פרובה הצרפתי. פרובה, יחד עם לה קורבוזיה, פריאנד וז'אנרה, הוביל את סצינת העיצוב הפריזאית באמצע המאה הקודמת, ובמכירות הפומביות נוסקים המחירים של רהיטיו למיליוני דולרים. ויטרה, שממשיכה לרכוב על ההצלחה הבלתי פוסקת של רהיטי "אימס", הוציאה עוד גרסאות חדשות של כיסאות הפלסטיק הללו. כמו "וודליין" של זאנוסו, הכיסא האיקוני של בני הזוג צ'ארלס וריי אימס עוצב
בעבור תחרות של MoMa בניו יורק, שנערכה ב-1948 תחת הכותרת "עיצוב כיסאות בעלות נמוכה". במקור, אגב, יוצר הכיסא מפיברגלס. בגרסת הפלסטיק החדשה הוגבהו מושבי הכיסאות ב-20 מילימטרים (כי בני האדם גבוהים יותר בימינו); בשיתופה של הלה יונחריוס, המנהלת האמנותית של תחום הצבע בבית העיצוב השווייצרי, נוספו למגוון הקיים שישה צבעים.
דה-פדובה, חברת הרהיטים האיטלקית שהתמזגה לתוך Boffi ערב שבוע העיצוב האחרון, הציגה מהדורה כסופה של Silver, כיסא האלומיניום המחורר בן ה-25 פרי שיתוף הפעולה ההדוק עם המעצב הדגול ויקו מג'יסטרטי. גם רגליו של השולחן העגול עם משטח הזכוכית Vidun זכו לגרסה חמימה מעץ אגוז (צילומים גדולים בראש הכתבה).
הנכסים ההיסטוריים של נול וזאנוטה
האנס נול (Knoll), נכדו של בעל נגרייה גרמני, היגר עם אדריכלי הבאוהאוס ומעצביו לארצות הברית לאחר שהנאצים סגרו את בית ספרם, כשהוא חדור שליחות להביא את בשורת המודרניזם לארה"ב. וכך, מראשית דרכם נקשרו הרהיטים שהיו לנכסי צאן ברזל - כמו כיסא ואסילי של מרסל ברויאר או כיסא ברצלונה של מיס ואן דר רוהה -
במותג הריהוט שפתח נול בן ה-24 ברחוב 72 איסט במנהטן. השנה הוסיפה נול לאוסף שלה כמה מרהיטיהם של מיס, סארינן, סקרפה, ברויאר והארי ברטויה. מאחר שמלאו מאה שנים להולדתו של ברטויה, זכה "כיסא צד" שעיצב ב-1952 להבלטה, כשהוא מתהדר בגימור מקורי (ברזל בציפוי כרום) ובצבעי מושב חדשים.
גם בית העיצוב האיטלקי הוותיק Zanotta הציג לא מעט רהיטים איקוניים מהאוסף ההיסטורי של המשפחה. במחווה למעצב האיטלקי קרלו מולינו, הוחלט לאוורר את Gilda, כורסת העץ מ-1954 - שנת הקמתה של זאנוטה – ולהחזיר אותה לפס הייצור. עבודותיו של מולינו, שהיה אמן, אדריכל ומעצב רב-גוני ורב-תחומי, מבוקשות כיום במכירות הפומביות הבינלאומיות. ואולם, בשעתו הוא היה אנונימי לחלוטין ואאוט-סיידר מובהק, אף שהעבודות הניסיוניות שלו ניסחו פרק חשוב בקטלוג העיצוב של המאה ה-20. היו אלה חושיו החדים של אורליו זנוטה שהשכיל לזהות את האיכות יוצאת הדופן של מולינו, ולהצמיד אותו לבית המלאכה שלו.
ג'ילדה אינה הקלאסיקה היחידה שחוזרת לחיים בזאנוטה. שלד המתכת הכסוף של כורסאות Susanna משנות ה-80 ו-Genni (מ-1935) בעיצובו של Gabriele Mucchi, ו-Maggiolina של זאנוסו מ-1947, קיבלו גימורים חדשים בצבעי תכלת ושחור; ממדיהן של Throw Away - הספה והכורסה של Willie Landels , שהשנה מלאו להן 50 – עודכנו, הפרופורציות השתנו, צפיפות ספוג המושב גדלה ונוספו להן כריות-מותן מפוך עם ריפוד נשלף; Sacco, הפוף האהוב שעיצבו Gatti, Paolini, Teodoro ב-1968, מיוצר עתה בשלושה גדלים ובדוגמאות חדשות שנהנות מיתרונות ההדפסה הדיגיטלית; ואת המעצב המנוח אקילה קסטיליוני מייצגים שולחנות הצד Servomuto מ-1974 ו-Cumano מ-1978, לצד יחידת המדפים JOY שקיבלה צבעים חדשים ומיוצרת גם בגרסת חמישה מדפים (בנוסף לשבעת המקוריים).
הקלאסיקות הדניות של וגנר
PP Mobler היא סדנה דנית משפחתית לייצור רהיטי עץ, שמדגישה עבודת עץ אומנותית באיכות עילית. האנס וגנר, שהיה אחד המעצבים הבולטים והפוריים בסקנדינביה (הוא הותיר אחריו כמעט אלף מודלים של רהיטים), בחר לפתח את אבות הטיפוס שלו עם "מובלר" עוד בטרם בחר בה לייצור רהיטיו. אף שהחברה עובדת עם מגוון מעצבים, מוצרי הדגל שלה הם רהיטיו של וגנר. הם מיוצרים כעת, כמו כל רהיטיה, מעץ שגדל ביערות נטועים ומפוקחים, וזוכים למירב תשומת הלב. בשבוע העיצוב במילאנו הציגה החברה מבחר מרהיטיו של וגנר, כשהיא מאירה את הדרך שעברו מרגע הולדתו של הקונספט ועד לגמר הייצור.
הקערה של בו ברדי
אחת הדוגמאות המעניינות של חידוש קלאסיקה עיצובית היא Bowl Chair (1951) של לינה בו ברדי.
האדריכלית והעיתונאית האיטלקייה היגרה לברזיל בשנות ה-20 לחייה, ושם התפתחה הקריירה הייחודית שלה כאדריכלית וכמעצבת עם זיקה למסורות האירופיות המודרניות, וכבוד לבני המקום, תרבותם ושורשיהם. כשאנשי חברת הריהוט ההולנדית Arper החליטו להשיק מחדש את כורסת הקערה, הם שאלו את עצמם מה גבולות הגזרה שלהם. במקור, בו ברדי עיצבה את הכורסה לסלון הבית שלה; האם הרהיט המחודש חייב להיות זהה לו לחלוטין? או שמא הוא יכול לקלוט בהצלחה שכלולים טכנולוגיים שלא היו קיימים אז?
בו ברדי לא השאירה תיעוד מדוקדק של תהליך הייצור. עם קומץ רישומים, סקיצות קונספטואליות ושתי דוגמאות קונקרטיות של שני כיסאות – האחת כנראה זיוף – שילבה "ארפר" את הכוונה המקורית של בו ברדי עם האפשרויות שהיו עומדות בפניה כיום. התוצאה נחשפה לפני שנתיים בתערוכה “Lina Bo Bardi: Together” שאצרה האדריכלית נעמי בלכר, ועוד עליה ועל האדריכלית תוכלו לקרוא כאן.
מחירים לדוגמה: "הביטאט" מוכרת את הכורסה של ז'אן פרובה תימכר החל מ-10,108 שקל; את כיסא הפלסטיק של "אימס" מ-1,050 שקל, ואת כורסת "אימס" החל מ-2,350 שקל. "טולמנ'ס" תמכור את כורסאות Cab של בליני החל מ- 39,980 שקל.
