סיפור המסע של הרופא והדוגמן יונתן ווגמן, אחרי 500 ק"מ על אופניים

מאת: שרי שיין

כספורטאי חובב וחסיד מושבע של ספורט אקסטרים, יונתן ווגמן מקפיד על מסורת קבועה: מדי שנה הוא בוחר יעד בחו"ל, ויוצא לטיול שכולו הרפתקה. הוא מקפיד שלא לקרוא על המקום באינטרנט, לא לברר פרטים אצל חברים ולא לראות תמונות. עם תרמיל על הגב, עם חברים או בחברת עצמו, הוא יוצא לדרך רצופת הפתעות, מכשולים ולקיחת סיכונים. כך, למשל, טייל חודש וחצי במונגוליה ("הטיול הכי ארוך שלי"), נסע לטראק של תשעה ימים בגיאורגיה, שכלל טיפוס לפסגות בגובה 3,000 מטר ("הגענו למקומות שאנשים לא מגיעים אליהם"), ולפני שנתיים נסע עם חבר לרכס הפגראס שבהרי הקרפטים ברומניה בשיאה של סופת שלגים ("זו הייתה סיטואציה של חיים או מוות").
ווגמן, 33, לשעבר אחד הדוגמנים המצליחים בישראל והפרזנטור של חברת קסטרו, סיים השנה את לימודי הרפואה שלו באוניברסיטת תל אביב, ובימים אלה הוא נמצא לקראת סוף ההתמחות בבית החולים וולפסון. לאחרונה חזר גם לדוגמנות, ומזה שתי עונות הוא הפרזנטור של רשת הנעליים TO GO. היום, כשהוא כבר נשוי ואבא לליה בת השנה וחצי, מערכת השיקולים שלו היא שונה. השנה בחר במסלול רגוע יחסית, מבחינתו: טיול אופניים בקמינו דה סנטיאגו בספרד.
"קמינו דה סנטיאגו זה בעברית 'דרך השליח יעקב'", מסביר ווגמן. "זהו נתיב העלייה לרגל השלישי בחשיבותו בנצרות, אחרי רומא וירושלים, וצליינים מכל העולם פוקדים אותו. נקודת הסיום של הנתיב היא העיר סנטיאגו, בה קבור לפי המסורת השליח הנוצרי יעקב.
"הבעיה שלי הייתה שזה מסלול מאוד ארוך, שבהליכה רגלית אורך יותר מחודש. ואז חבר סיפר לי שהוא עשה את מסלול קמינו על אופניים, ונפל לי האסימון. אני חובב של רכיבה על אופניים: אני רוכב פעם בשבוע שעתיים, לאורך 20-25 ק"מ, רכיבת סינגלים - שהיא רכיבה בטבע בשטח שמיועד לאופניים. צירפתי שני חברי ילדות שלי, אדם שגר בארץ וגיא שחי בארה"ב, וגיא הביא איתו חבר נוסף בשם אנדרסון והבטיח שהוא אחלה גבר. יש כמה מסלולים אופציונליים לעשות את סנטיאגו, אנחנו בחרנו ב'דרך הצרפתית'. החלטנו על מסלול של 500 קילומטר בשמונה ימים, ובלי לחשוב יותר מדי קנינו כרטיסים".

אז איך עברו על יונתן ווגמן שמונת הימים של המסע המתיש? במיוחד עבור קוראי "מנטה", הוא מגיש סוג של יומן מסע.

היום הראשון: למי יש יותר גדול

בלילה שלפני, ההתרגשות מציפה אותי. איך יהיה? מה יהיה? מעולם לא עשיתי מסע כזה וזאת תחושה מדהימה. אנחנו באקסטזה.
אחרי נחיתה במדריד, סחיבה של הארגזים עם האופניים ברחובות ורכבת לילה בהולה שכמעט איחרנו אליה, אנחנו מתחילים את המסע בעיר בורגוס. אנחנו הולכים להוציא את ה"דרכון" המסורתי של הקמינו, שאותו המטיילים במסלול מחתימים בכל נקודה שהם לנים בה. בנוסף אנחנו קונים את הצדפה שהיא הסמל של קמינו דה סנטיאגו. כל תמרור וסימן דרך מעוטר בצדפה הזו, ויש כמה אגדות סביב המשמעות המיתית שלה.
אנחנו מתחילים את המסע עם אנרגיה פיזית ונפשית גבוהה. זה היום הראשון, וכל אחד מאיתנו רוצה להראות כמה הוא טוב, כמה הציוד שלו משוכלל, ובקיצור - למי יש יותר גדול. אני מרגיש נהדר על האופניים שלי - אופניי SIR9 של חברת NINER ששכרתי בארץ. אנדרסון, שמצטייר לנו כבחור גדול וספורטיבי, תולה בחזית האופניים אייפון מחובר לרמקול שנטען מהשמש, ומשמיע מוזיקה בפול ווליום. מזג האוויר פשוט מדהים ואני לוקח אוויר מלא שמש. מסביבנו מרחבים של שדות חציר וחמניות. החוויות הקטנות, התרבות, הנופים, האנשים שבדרך ובעיקר הדברים הלא צפויים - את אלה אני הכי אוהב.
אנחנו נמצאים 250 ק"מ צפונית למדריד, ועוברים דרך כפר בשם  קסטרילו דה-מטאחודיוס - שמשמעו פחות או יותר "מבצר הגבעה הקטן של הורגי היהודים", או בקיצור "להרוג יהודים". שמעתי שיש דיבורים לשנות את השם, שנשאר כנראה עוד מהתקופה האפלה של האינקוויזיציה, אבל ראש הכפר עוד לא הצליח לשכנע את 56 התושבים לאשר את העניין. זה לא שהם אנטישמים, הם פשוט קצת אדישים, לא מבינים למה אחרי 400 שנה צריך לשנות.
רכבנו היום 38 ק"מ, וכבר התחילו לצוץ בעיות. מסתבר שהאופניים שגיא ואנדרסון שכרו הם בעלי גלגלים צרים שמיועדים יותר לטיולים חמודים בשטח סלול, ולא לשטח עם אבנים ועפר. אנדרסון סיים את העלייה כשהוא הולך ברגל עם האופניים שלו.

היום השני: גן עדן עכשיו

אחרי לילה בעיירה קסטרוג'ריס אנחנו בודקים את המפה. יש לנו רשימה של עיירות שאנחנו אמורים לעבור במסגרת המסלול שלנו, ובכל עיירה רשום כמה קילומטרים נשארו לנו עד הסיום, מן קאונטדאון כזה. אנחנו דוהרים היום לאורך 90 ק"מ של שדות פתוחים. רוכבים כמה שעות, ואז סייסטה קלאסית - מתדלקים בבירה, אוכלים משהו וממשיכים.
היום השני נקרא "השלב המנטלי". זה מסלול לא קשה, אבל גם לא מעניין. פשוט רכיבה משעממת, שטוחה, בלי ירידות ועליות. הקושי הוא מנטלי ולא פיזי. למרות זאת, אני פשוט בגן עדן.
לאורך כל המסלול יש מעין אכסניות קטנות וזולות מאד - בין חמישה לשבעה יורו ללילה. קוראים להן אלברגות או רפוחיו, וה"דרכון" מעניק את הזכות לישון בהן. בדרך כלל ישנים בחדרים משותפים עם עשרות צליינים, במיטות קומותיים ועם שירותים משותפים. אנחנו העדפנו להתאחסן באלברגות המשודרגות, שבהן חדר לארבעה איש עולה בין 10 ל-15 יורו כולל ארוחת ערב. סיימנו את היום באלברגו שכזו, עם בירה, משחק "ארץ עיר" ושיחה מעניינת עם קבוצת כמרים משיקגו.

היום השלישי: התהפכות מסוכנת

כולם אמרו לנו שזה יקרה, וזה קרה: השרירים שלנו בישבן נתפסו. זה לא עוצר אותנו מלהשכים מוקדם יחסית לעצמנו, שבע וחצי בבוקר, ולגמוע 50 ק"מ עד השעה 11. אנחנו רוצים להגיע כמה שיותר מהר לעיר לאון. בניגוד לעיירות והכפרים שעברנו בהם עד עכשיו, יש המון מה לעשות שם. למרות שאנחנו בקצב טוב, בשבילי טיול בלי נופים של מים זה לא טיול. אנחנו עוברים על גשר, ולי ברור שאני חייב להיכנס למים. היה מדהים.
בערב אנחנו מגיעים ללאון, שבה ניצבת אחת הקתדרלות הנחשבות ביותר בעולם.  משום מה, אני מחליט שאני חייב לתקתק בדיוק שם את התמונה המושלמת. על הרחבה של הקתדרלה אני מנסה להרים גלגל אחד באוויר תוך כדי רכיבה. אני מרים את הגלגל עשרות פעמים, ובפעם האחרונה, בדיוק כשאני משיג את הפריים המושלם, אני מרים אותו גבוה מדי, ופשוט עף אחורה עם כל התיקים ומתהפך כמו צב על הגב. מאותו רגע, מלווים אותי כאבים בגב התחתון לאורך כל הטיול. אני ממשיך, סובל בשקט ומתעלם מהכאב. רק כשאני מגיע לארץ והכאבים מתעצמים, מסתבר שאחת החוליות ניזוקה, ומצווים עלי להימנע מפעילות ספורטיבית למשך מספר חודשים.

היום הרביעי: מה עובר על אנדרסון

אנחנו יוצאים מליאון  לרבנאלי דה קמינו, והנוף הופך ירוק יותר: המון כרמים, עצים ושדות שטרם נקצרו. כל כמה קילומטרים יש נקודת שתייה של מים קרים וצלולים. באחד הסיבובים, ככה באמצע שום מקום, עומד איש המיצים. אפשר לקבל אצלו מיצים, נשנושים וצידה לדרך תמורת תרומות. הוא פשוט גר שם בעונה. אין לי מושג מאיפה הוא משיג את הציוד. הזוי לגמרי.
משהו לא בסדר עם אנדרסון. כמה שהוא גדול וחזק, בסיומו של כל יום הוא חצי ממוטט. אנדרסון הוא טבעוני, ככה שגם אין לו כל כך מה לאכול. בסיומו של היום הזה אנחנו עוצרים בעיר העתיקה אסטורגה, ושמה הוא סוף סוף מוצא לעצמו סלט מפנק. אנחנו, מצידנו, מסתערים על המבורגר.

היום החמישי: סליחה, תקלה

פותחים את היום עם עלייה של 600 מטר. זה יום חם, והדרך מלאה בזבובים. לפחות אפשר להתפרק אחר כך בכיף בירידה מדהימה.
בסוף הירידה מסתבר שזהו - האופניים של גיא קרסו, מעביר ההילוכים האחורי נשבר. היום שלנו נעצר. אין לנו ציוד לתקן את התקלה, אנחנו לא עומדים בלו"ז וצפוי לנו גשם. עם כל אווירת הסבבה, אנחנו מתחילים קצת להילחץ. אנחנו יוצרים קשר עם החברה שבה גיא שכר את האופניים, מתחננים, והם שולחים מישהו שייקח את האופניים לתיקון בעיירה סמוכה.
אנדרסון כבר לא יכול לזוז ואנחנו מחליטים להמשיך את המסע רק למחרת. את הלילה אנחנו מבלים ב-ויה פרנקה. בגלל איזה חג לאומי כל האלברגות המשודרגות מלאות, ואנחנו מתאחסנים ברפוחיו זול עם 40 איש בחדר, מזרונים מלאי פרעושים, מקלחות משותפות ושירותים ללא אסלה. אם כל זה לא מספיק, הצליינים קמים בחמש בוקר ומעירים את כולם. אני מסיק את המסקנות: כנראה כבר הזדקנתי.
אבל יש גם את הצד הטוב: אחרי ארוחת הערב אנחנו יושבים ברחבה ומדברים עם מטיילים מכל העולם. אנשים מאד מבוגרים שעושים את המסלול הזה כבר פעם שלישית ורביעית. השיחות האלה היו ממש חסרות לי, כי בזמן רכיבה אי אפשר לדבר. אנחנו שותים בירות וחופרים אל תוך הלילה.  נשארו לנו עוד 180 קילומטר.

היום השישי: אנדרסון מתמוטט

כבר אתמול אמרנו לאנדרסון שהוא מוכרח להפסיק את הטיול. הוא כבר נראה מפורק לגמרי, בקושי זז. הוא התעקש.
אנחנו מתחילים את היום עם רכיבה של 30 ק"מ, ואחריהם עלייה מטורפת של 1,500 מטר. בגלל הבדלי הכושר שלנו נוצרים בינינו פערים, ובסופה של כל עלייה אני עוצר וממתין לחברים. בסוף אנחנו קובעים להיפגש בסוף הירידה האחרונה, בעיירה סרייה.
בסוף היום, כשאני מגיע לעיירה, אני רואה את אנדרסון מחוץ למסעדה, שוכב על המדרכה. התמונה הזאת לא הייתה חדשה לי - ככה אנדרסון נראה בסוף כל יום. אבל הפעם זה היה שונה. אנדרסון קולט אותי ואומר לי "בן אדם, זה דחוף, תקרא לאמבולנס". הוא רועד כולו, על סף פרכוס. מסתבר שקודם הוא הקיא. הצוות של האמבולנס נותן לו עירוי נוזלים, ואז מבהילים אותו למרפאה קטנה ומשם לבית חולים. מסתבר שהוא היה על סף קריסת מערכות. הוא יכול היה לקבל דום לב ולמות לנו בשטח. באותו רגע הטיול הסתיים עבור אנדרסון. יותר לא שמענו את המוסיקה מהאייפון שלו.

יונתן מתארגן עם הציוד אחרי עצירת צהריים (צילום: מהאלבום הפרטי)

היום השביעי: איזו מן שלווה

עד עכשיו היה לנו מזל עם מזג האוויר. הבוקר הזה דווקא מתחיל עם גשם שוטף. אנדרסון מאושפז וגיא נסע להיות איתו, אז רק אדם ואני רוכבים היום. אנחנו משייטים בתוך נוף מרהיב: הכל ירוק, כפרים ציוריים והמון מים. לא סתם קוראים למקטע הזה "האזור הרוחני". איזו שלווה, איזה יופי. אחרי הפסקת האוכל מתחיל גשם. הנה עובדה שגיליתי: גשם מציק לך רק בדקות הראשונות, אחר כך  אתה כבר כל כך רטוב שאתה לא מרגיש אותו.
אנדרסון מתחיל להתאושש, איזנו אותו עם אינפוזיות. גיא יוצא מהבית חולים ומצטרף אלינו בעיר מלידה.

היום האחרון: קדימה לספא

אנחנו רוכבים לעבר סנטיאגו, נקודת הסיום של המסלול. הסוף הוא תמיד הכי קשה. כבר רוצים שיסתיים.
יש מנהג שמאפיין את הצליינים - בסוף המסע הם שורפים את החפצים האישיים שלהם. זה סמל להיפטרות ממשקעי העבר ויציאה לדרך חדשה בחיים. אנחנו ויתרנו על זה, והחלטנו על סיום קצת אחר: בילוי בספא. אנחנו רוכבים דרך יערות שנראים כמו יערות גשם, וכל הדרך חושבים רק על המסאז' שמחכה לנו. בתום רכיבה של 52 ק"מ אנחנו מגיעים לעיר ומסתערים על הספא. אנדרסון חיכה לנו שם וניראה מאושש. היה מדהים.
אנחנו מגיעים לתחנת הרכבת במטרה לתפוס רכבת לילה למדריד. חמש דקות לפני שהיא מגיעה, ניגש אלינו מישהו ומסביר שאי אפשר לעלות עם אופניים לרכבת. אנחנו רבים, צועקים שכבר יש לנו כרטיס - לא עוזר כלום. מסתבר שצריך להגיע חצי שעה לפני הזמן, לפרק את האופניים ולעטוף אותם ביוטה. אני מרגיש שמיצינו את נושא האופניים לזמן הקרוב. בשנה הבאה – טיול רגלי.